זאת דוגמית קטנה לגיל ההתבגרות.הוא רוצה להיות עצמאי!! לא רוצה שיגידו לו מה לעשות!!
יש שלל עיצות...
אנסה לכתוב כמה.
א. למעט ה''לא''. לחשוב מראש על כל ''לא'' ולראות אם זה באמת הכרחי. לעיתים קרובות אפשר להחליף ''לא'' ב''הנה תיקח את זה'' או ''עכשיו יוצאים החוצה'' וכד'. הסחת דעת...
ב. לשמור על הגבולות שקבעתם אבל לנסות להיות רגועים. כלומר לא לצאת מהכלים ולהתעצבן ומצד שני לא להיכנע. אם הצבתם גבול, תעמדו עליו.
זה מאוד חשוב לבטחון של הילד. עם כל הבלגן והצרחות הוא צריך לדעת שההורים שלו חזקים ולא נשברים מכל צרחה שלו.
ג. אני חושבת שתנסו לשבת רגע עם עצמכם ולהחליט מה אתם רוצים. איך אתם רוצים שהוא ירדם. איך.אתם רוצים שהוא יתנהג. תחליטו על דרך שבה אתם מתחילים איתו איזשהו תהליך להרגעת העניינים.
הבסיס הוא, שאתם לא משתפים פעולה אם הוא צורח ומשתולל. לדעתי הוא מספיק גדול כדי להבין את זה.
נניח, אתם רוצים שהוא ילך לישון אחרי שאמרתי ק''ש, ספרתם סיפור, שרתם שיר וישבתם לידו עשר דקות. אוקיי. קודם כל תסבירו לו מה הולך לקרות. אם הוא משתולל, אז אין סיפור. אין שיר. אין לשבת לידו.
אצלי ילדים צעירים הרבה יותר הבינו מה נדרש מהם כשפשוט יצאתי מהחדר. כולל ילד בן שנה.
עוד דבר - אין ''לבקש''. יש להגיד לילד מה הוא צריך לעשות. אם את מבקשת אז הוא יכול לסרב...במקום ''תיכנס למיטה בבקשה '' עדיף ''אתה צריך להיכנס עכשיו למיטה''. והכי טוב, לא להסתפק בדיבור. אלא להרים אותו, לחבק לנשק, תוך כדי כניסה לחדר להגיש ''עכשיו אתה נכנס למיטה, עוד מעט הולכים לישון. נקרא סיפור, נגיד שמע ישראל''. לקבוע עובדות בשטח, בצורה נעימה ואוהבת כמובן, אבל לא להשאיר לו בכלל אפשרות לסרב.