שולחת חיבוק❤️
אני חושבת, שלוקח זמן ללמוד איך להיות אמא ומה נכון לנו.
לוקח זמן ללמוד איך להיות אמא לגיל מסויים
שלוש שנים של אימהות זה לא הרבה
ובזמן הזה, את כבר אמא ל3.
לא הייתה לך הסתגלות הדרגתית לתואר אמא.
וכבר נהיית אמא לשניים, ואחר כך אמא לשלוש.
ואני חושבת שמה שאת מתארת עכשיו זו תחושה ממש הגיונית, אבל מאוד מהירה ועל סמך תקופה יחסית קצרה של אימהות.
ילדים גדלים, וזה מזמן אתגרים
ויש תקופות שבהן טוב לנו יותר
ויש תקופות שבהן קצת יותר קשה
וברור ברור שאם זה המצב, זו קריאה לחשוב איך אפשר לשפר.
אבל, זה לא אומר "שאם אני ככה בקושי עם ילד בגיל 3, איך אני אסתדר כשגדלים באמת וגם הקשיים גדלים?"
זה רק אומר שיש עוד מה ללמוד, וקודם כל להכיר בזה שזה הגיוני ואחר כך להכיר בזה שזה ניתן לשינוי ובסוף גם להכניס לראש שזה יכול להיות זמני.
תחשבי שבשלוש שנים המשפחה שלכם הפכה מזוג למשפחה של חמישה.
זה שינוי משמעותי ויכול להיות שפשוט עדיין צריך להבין מה נכון לכם ואיך טוב לכם לנהל את זה ולהתנהל בזה.
אבל אנשים עושים את זה.
אז זה אפשרי!!
אז הייתי מתייחסת למחשבות שעולות לך בכמה חלקים:
1. הכרה במציאות. אמא לשלושה זו לא אמא לאחד. וזה שיש לך פחות זמן להתכרבל עם התינוק או שהזמן איתה הוא יותר מצומצם או לפעמים יזום, זה כי זו המציאות. אין מה להילחם בזה אלא להשלים עם זה. אותו דבר לגבי הילדה שהייתה פעם. ילדים משתנים וגדלים, וגיל 3 זה ממש פיק של התבגרות. אז היא משתנה וזה לא תמיד כיף, אבל זה יביא איתו גם דברים בוגרים ומשמחים, לצד השינוי והקושי
2. לנקות אשמה. נכון, היא לא אשמה. אבל היא גם לא מסכנה. יש לה הורים שאוהבים אותה ודואגים לה? יש לה גננת טובה? יש לה אחים חמודים? מהמם. אז מסכנה היא לא, ולכן האשמה כאן לא רלוונטית. קשה לה. לגיטימי. יש כאן שינוי משמעותי. לגיטימי. אתם עכשיו לומדים איך להתמודד עם השינוי הזה. את בליווי מקצועי. מדהים!
האשמה כרגע רק מעכבת אותך ומשקיעה אותך בתוך התחושות האלו. את כבר עושה דברים בשביל לשנות את המצב. את לא צריכה גם את האשמה על הראש. והיא צריכה ממך ביטחון, שהיא יכולה ומסוגלות להתמודד עם זה.
