אנחנו בני אדם, וחלק מהמערכת היא שיש לנו גם חולשות והתמודדויות. לכל אחד יש די משלו, וכשאנחנו בוחרים מישהו ללכת איתו את מסע החיים אנחנו בוחרים מישהו ללכת איתו את המסע, לא מישהו לסחוב על עצמנו את ההתמודדויות שלו. מי שבוחר בשותפות מבקש לחוש בין היתר הקלה מסויימת ביחד הזה, ולא להרגיש שהוא מעמיס על עצמו מעבר למה שכבר יש.
לפעמים, כמו שאת אומרת, זה תלוי במידה של מי שמולי להכיל, בהתאמה אחד לשני ועוד. ולפעמים זה עניין של פרקטיקה של איך, מתי ומה בוחרים לשתף. לגבי אלו יהיה אפשר להתייחס בשיח אישי, שם נכון לעשות את עבודת הבירור הזו, מכיוון שפה לא נכון לפתוח במה בדיוק המדובר.
אני רוצה להאיר על עניין אחד שתפס לי את העין בדברים שכתבת:
"הסיבה שבחרתי לחשוף נבעה מרצון לשתף את הצד השני וממקום של לבחון אם הוא מסוגל להתמודד עם ה"שק" הזה."
שיתוף בעצמנו לא צריך להגיע מהמקום הזה.
כששיתוף הופך להיות מבחן הוא מאבד את נקודת המהות הפנימית המיוחדת שבו, שהופכת אותו לגורם מחבר ומקרב. כשהוא הופך למבחן האפקט שנוצר הוא הפוך לרצוי, ומתקבל ריחוק.
למה? כי כשהצד השני מרגיש שהוא במבחן, סביר להניח שהוא ירגיש את זה בשדר התת קרקעי, הוא יבין שבוחנים את התגובה שלו, שבוחנים את מידת היכולת והמסוגלות שלו לעמוד במשהו. ואם זה משהו שהוא מצופה לעמוד בו (ניסיון), ולא פשוט להיות חלק ממנו (העולם הפנימי האישי של הדובר), זה ירחיק.
אולי זה הדבר שכדי לשים לב אליו להבא, האם השיתוף מגיע ממקום אמיתי שרוצה לתת לשני הרגשה של קרבה, ושרוצים שיהיה חלק מהחיים שלי גם בדברים הפחות ''נוצצים'', או שזה מגיע ממקום שבוחן עד כמה השני מסוגל להכיל את מי שאני על כל מה שזה אומר.
כדאי לחפש דרכים אחרות לבקש הרגשת ביטחון בקשר. כי גם אם זה רק בתת מודע, השדר עובר ומשפיע על מי שמולנו.