אני נעלמת מתוך עצמי וזה מה שתמיד חלמתי עליו ועמוד שדרה מתחיל להיבנות והפירורים מתחילים להאסף מכל עבר ולהתגבש לאיזה גוש מוצק אבל הנפש תמיד שואפת למטה מושכת למטה ואני מפחדת להאמין לטוב מפחדת לשכוח את הרע מפחדת ממה שישאר ממני בסוף כל התהליך הזה אם יש לו בכלל אם יש נקודה שאוכל לעצור ולהגיד, אפילו בדיעבד, כאן סוף, כאן התחלה חדשה. כרגע מה שיש לי זה זיכרון של אבדון, ואינרציה, וריקנות פחדנית. התלות בכדורים מפחידה אותי, אבל אין ספק שטוב איתם מבלעדיהם.

אני מחכה לדם.
לחיים שיזלגו החוצה
והלאה ממני.
לא נועדתי להביא חיים.
לא נועדתי לחיות אותם
במלואם.

אני מחכה לכאב
לנקמה
לנחמה.

הגוף צריך לסבול.
הגוף ממאן כדי
שהנפש.

על טעויות שעשיתי
אני צריכה לשלם.

בין כך
ובין כך

הגוף ישלם.

אני באמת במערכת יחסים רעה? שוב? אותם דפוסים? זה באמת רע? אני כל כך רוצה שזה יהיה טוב. אני מפחדת