אני גרה קרוב לאחי, שיש לו ברוך השם חמישה ילדים חמודים. אני אמא טריה לתינוקת בת שלושה חודשים ואמא שלי באה אליי רק לפני/אחרי שהיא צריכה להיות אצל אחי. מאז שילדתי היא לא הגיעה במיוחד בשבילי או במיוחד כדי לעזור לי. רק קופצת לפני, כשהיא בדרך אליו. זה אולי נשמע כפוי טובה כי היא כן מגיעה עם אוכל והיא כן קצת נשארת (שעתיים נגיד) ושוטפת כלים וכו. אבל אז הולכת ואני נשארת לבד.
היום התאריך יום הולדת העברי שלי, ואחי הכין דברים והכין או הזמין עוגה.. שזה הכי קשה עכשיו עוגת יום הולדת כשרה לפסח והשקיע והכל.. אמר לי להגיע ופשוט לא באתי. הודעתי לו כמה דקות לפני שאני גמורה מעייפות ושפעם אחרת.
מרגישה בן אדם נוראי.. הוא לא עשה לי כלום.. הוא אפילו לא יודע שזה מה שעבר לי בראש, לא שיתפתי אף אחד.. פשוט נכנסתי לתוך ההרגשה הזאת.. אוף.
וגם לא בא לי להגיד להם את זה, כי מה אמא שלי תעשה? ברור שאחי צריך יותר עזרה ממני..
מרגישה כפויית טובה ובכיינית.. בשביל מה הייתי צריכה לבטל? ועוד אמא שלי התקשרה אליי אחרי שביטלתי ואמרה לי שהוא ממש השקיע וטרח.. ואמרתי שאני לא באה


