קצת רקע, הבת שלי היא נכדה ונינה ראשונה מכל הצדדים. כל הסבים וסבתות מאוד מאוד מתרגשים ממנה ומחכים ומצפים לראות אותה. אנחנו ב''ה בקשר טוב עם כולם אבל כמובן שלא יכולים כל היום לטייל אצל כולם (יש גם כמה זוגות גרושים שהתחתנו מחדש כך שמספר הסבים וסבתות גדל משמעותית).
יש סבתא רבה אחת (לא אגיד מאיזה צד, יש כאן כאלה שמכירות אותי) שסובלת מבעיה נפשית כלשהי והייתה במצב מאוד לא טוב, כשהבת שלי נולדה כאילו כל החיים שלה נצבעו ורוד והיא פתאום יכולה להתמודד קצת יותר בקלות עם החיים ויש לה לדבריה ''סיבה טובה לחיות''.
אנחנו ממש ממש מנסים לבקר אותה כמה שיותר ויוצא לנו לראות אותה פעם בשבועיים בערך.
עכשיו לחלק המורכב- היא בנאדם שלי אישית מאוד קשה להיות בסביבתה. עם כמה שאני אוהבת אותה ומכבדת אותה פשוט זה מתיש להיות לידה עם כל הצער. יש המון ביקורת, המון דאגה וחרדה ואני כל פעם יוצאת משם מותשת לגמרי. בנוסף, זה מרגיש כאילו היא כל הביקור בחרדה וביקורת ורק מנסה לשכנע אותנו שלא יעבור כ''כ הרבה זמן עד הביקור הבא כי הבת שלי היא ''הסיבה שלי לחיות''. במשך השבוע היא כל הזמן מבקשת לראות תמונות וסרטונים וכשאני שולחת היא שולחת חזרה ביקורת על דברים קטנים (למה יש לכם רווח מתחת לספה? היא יכולה להיתקע שם! למה שמת אותה בנדנדה בגן שעשועים? זה לא בטיחותי כי אין לזה חגורה! למה את מביאה לה פסטה? היא יכולה להיחנק! וכו'). אם אני לא שולחת היא בוכה בטלפון שהיא מתגעגעת ושאשלח לה כבר תמונות ואם אני שולחת מישהו אחר שישלח לה (בעלי/ הבת שלה) אז היא עדיין כותבת לי בפרטי את הביקורת (זלדה שלחה לי תמונה וראיתי שככה וככה ואני ממש מודאגת ש...)
אני ממש מנסה להתעלם פשוט או לענות בצורה מכבדת משהו כמו ''אני אמא שלה, מה שהיה בתמונה/סרטון/פה מול העיניים שלך הוא בטיחותי לגמרי, אני משגיחה ודואגת לה, את לא צריכה לדאוג''.
אז בעצם כרגע אני כל פעם ''גוררת את עצמי'' ללכת לבקר אותה כי אני לא נהנית שם ויוצאת גמורה, הבת שלי סבבה לגמרי עם להיות שם כי היא אוהבת אנשים חדשים ומקומות חדשים (ובעיקר משחקים חדשים) והסבתא רבה האהובה שלנו שכ''כ רוצה לראות אותנו רק מתלוננת ומבקרת כל הביקור...
עוד משהו- כל פעם שאנחנו הולכים לבת שלה הביתה (כלומר, המשפחה המצומצמת שלי או של בעלי) אז היא באה גם, אין דבר כזה שבת אצל המשפחה בלעדיה. אז אם אנחנו רוצים להמעיט ביקורים זה אומר גם לראות פחות את המשפחה שזה יהיה לנו ממש קשה.
אז ככה, אני לא יודעת מה לעשות ואם בכלל לעשות משהו או רק לעבוד על שינוי מחשבתי. אני אמורה להמעיט ביקורים ולראות פחות את המשפחה? אני אמורה להרבות ביקורים כי זה יוריד את סף החרדה? יש איכשהו פתרון בו אני לא פוגעת בה ולא פוגעת בעצמי?
אציין שהיא מטופלת תרופתית כבר המון שנים ולא מצליחים כ''כ לאזן אותה, כרגע רמות החרדה הם במצב הכי טוב מזה שנים וכנראה הטובות ביותר שיצליחו להגיע אליהם.
זהו. תודה למי שקראה עד פה, הלוואי ותהיה לכן עצה טובה בשבילי🙏❤️
יש סבתא רבה אחת (לא אגיד מאיזה צד, יש כאן כאלה שמכירות אותי) שסובלת מבעיה נפשית כלשהי והייתה במצב מאוד לא טוב, כשהבת שלי נולדה כאילו כל החיים שלה נצבעו ורוד והיא פתאום יכולה להתמודד קצת יותר בקלות עם החיים ויש לה לדבריה ''סיבה טובה לחיות''.
אנחנו ממש ממש מנסים לבקר אותה כמה שיותר ויוצא לנו לראות אותה פעם בשבועיים בערך.
עכשיו לחלק המורכב- היא בנאדם שלי אישית מאוד קשה להיות בסביבתה. עם כמה שאני אוהבת אותה ומכבדת אותה פשוט זה מתיש להיות לידה עם כל הצער. יש המון ביקורת, המון דאגה וחרדה ואני כל פעם יוצאת משם מותשת לגמרי. בנוסף, זה מרגיש כאילו היא כל הביקור בחרדה וביקורת ורק מנסה לשכנע אותנו שלא יעבור כ''כ הרבה זמן עד הביקור הבא כי הבת שלי היא ''הסיבה שלי לחיות''. במשך השבוע היא כל הזמן מבקשת לראות תמונות וסרטונים וכשאני שולחת היא שולחת חזרה ביקורת על דברים קטנים (למה יש לכם רווח מתחת לספה? היא יכולה להיתקע שם! למה שמת אותה בנדנדה בגן שעשועים? זה לא בטיחותי כי אין לזה חגורה! למה את מביאה לה פסטה? היא יכולה להיחנק! וכו'). אם אני לא שולחת היא בוכה בטלפון שהיא מתגעגעת ושאשלח לה כבר תמונות ואם אני שולחת מישהו אחר שישלח לה (בעלי/ הבת שלה) אז היא עדיין כותבת לי בפרטי את הביקורת (זלדה שלחה לי תמונה וראיתי שככה וככה ואני ממש מודאגת ש...)
אני ממש מנסה להתעלם פשוט או לענות בצורה מכבדת משהו כמו ''אני אמא שלה, מה שהיה בתמונה/סרטון/פה מול העיניים שלך הוא בטיחותי לגמרי, אני משגיחה ודואגת לה, את לא צריכה לדאוג''.
אז בעצם כרגע אני כל פעם ''גוררת את עצמי'' ללכת לבקר אותה כי אני לא נהנית שם ויוצאת גמורה, הבת שלי סבבה לגמרי עם להיות שם כי היא אוהבת אנשים חדשים ומקומות חדשים (ובעיקר משחקים חדשים) והסבתא רבה האהובה שלנו שכ''כ רוצה לראות אותנו רק מתלוננת ומבקרת כל הביקור...
עוד משהו- כל פעם שאנחנו הולכים לבת שלה הביתה (כלומר, המשפחה המצומצמת שלי או של בעלי) אז היא באה גם, אין דבר כזה שבת אצל המשפחה בלעדיה. אז אם אנחנו רוצים להמעיט ביקורים זה אומר גם לראות פחות את המשפחה שזה יהיה לנו ממש קשה.
אז ככה, אני לא יודעת מה לעשות ואם בכלל לעשות משהו או רק לעבוד על שינוי מחשבתי. אני אמורה להמעיט ביקורים ולראות פחות את המשפחה? אני אמורה להרבות ביקורים כי זה יוריד את סף החרדה? יש איכשהו פתרון בו אני לא פוגעת בה ולא פוגעת בעצמי?
אציין שהיא מטופלת תרופתית כבר המון שנים ולא מצליחים כ''כ לאזן אותה, כרגע רמות החרדה הם במצב הכי טוב מזה שנים וכנראה הטובות ביותר שיצליחו להגיע אליהם.
זהו. תודה למי שקראה עד פה, הלוואי ותהיה לכן עצה טובה בשבילי🙏❤️
