עבר עריכה על ידי יעל מהדרום בתאריך כ"ז בניסן תשפ"ב 16:01
כל חולצותיו היו עם שרוול ארוך, ארוך מספיק כדי שלא יראו את ה257643 החרוט לו הזרוע.
פעם ראשונה שלו,
פעם ראשונה שהוא נפגש עם מישהי לצורכי חתונה מאז.
בן 23 מנחם היום,
בן 17 היה בסיום המלחמה
כשנשאר בודד על אדמת פולין הארורה.
ובן 14 היה שבפעם האחרונה החליף מבט עם רבקה.
כשהציעו לו את לאה, אמרו שהיא טובה נחמדה ועדינה,
וגם היא עברה את המלחמה.
ושאולי אם ישפור עליהם גורלם
הם יזכו להקים ביחד את ביתם.
אז הוא עמד בפינת רחוב שקטה,
לבוש חולצה ארוכה והמתין לה-
המתין וציפה.
במעלה הרחוב היא הלכה,
לבושה בשמלת פרחים צבעונית.
בודדה היתה, בודדה וגלמודה.
כל משפחתה הלכה בטרבלינקה,
אין לה קרוב, ואין לה מנחם.
זו לה הפעם הראשונה שניסתה להיקשר שוב לאדם.
להרגיש עוד פעם שייכת ולא זרה.
אוהבת ולא מנוכרת.
"תהיי שמחה לא עצובה,
בשביל להקים בית צריך להיות מלאי חיים ולא מלאי מוות" אמרה לעצמה.
"רק לכמה שעות תבריחי את המחשבות,
תתני להם קצת להיות לבד,
תשלטי עליהן כדי שלא יהרסו לך את הפגישה."
והנה היא רואה בחור עם חולצה ארוכה,
יודעת היא מדוע הוא לבוש חולצה ארוכה גם ביום חם כמו היום.
"מנחם?" שאלה.
"כן . אני. ואת לאה?"
"כן. שלום."
ותוך כדי נסיון לבדוק אם היא מכירה את פרצופו ממחנות העבודה שאלה:
"חיכית לי הרבה זמן?"
"לא, לא חיכיתי. הכל בסדר, באת בדיוק בזמן."
"מה שלומך? איך עבר עלייך היום?" שאל כשהתחילו ללכת.
והיא שתקה.
כל החומות שהיא ניסתה לבנות בפני המחשבות שלה-
חרבו בבת אחת.
ופתאום ברוחה ראתה את אחיה: את יצחק הקטן,
ואת אהרן הגדול,
את אביה עם הטלית,
ואת אמה עם מבט מלא חן.
לא היא לא בכתה,
דמעותיה קפאו בטרבלינקה- מאז הן פסקו מלרדת-
את מקומן תפסו שתיקות.
"בסדר" הוסיפה, הוסיפה ולא פירטה.
"ואיך אתה?" שאלה בשארית כוחותיה, והתסתכלה על פניו.
והוא השיב לה שתיקה,
כשעל עורפו צרבו המכות שהיכה בו הנאצי כשלא היה מרוצה מקצב עבודתו באוושויץ,
ובזכרונו ראה רכבות ועוד רכבות
מגיעות מלאות וחוזרות ריקות.
"נראלי גם" הוסיף לאחר כמה רגעים.
והם המשיכו מהלכים בשתיקתם במורד הרחוב, דקה,
ועוד דקה,
ועוד שתיים,
ועוד חמש.
ולבסוף לאה לחשה: "נשבעתי, נשבעתי שלא אוותר,
נשבעתי שאנצח."
ומנחם ענה: "לאה, האמיני: אנחנו ננצח."
