גם בעלך צודק מאה אחוז ,זה מתחיל בטלוויזיה ולכי תדעי לאן זה יגיע,

תעשו מאמץ להגיע לשם רק שאת נמצאת עם כל הקושי שבדבר, את רק 

תצלחי,שוב החינוך מעל הכל,בהצלחה רבה רבה לך וירבו כמותך אמן.

הם עושים מה שהם רוצים, אני לא כופה על אף אחד שום דבר.

אני חיה את החיים שלי ככה, ואני לא מוכנה שבבית אחר יתנהגו אחרת.

חוץ מזה שהם יודעים את זה ומסכימים לזה ואז מסתירים ממני.

את מבקשת עזרה, הם מביאים עזרה ואת מציבה תנאים לעזרה?

ברגע שהם מסכימים לתת עזרה אפשר לבקש מהם לכבד אבל אי אפשר לדרוש מהם.

לבקש שהילדה לא תראה שהטלוויזיה פתוחה בכלל? בתור ילדה שגדלה בבית עם טלוויזיה היא הייתה פתוחה הרבה ולא תמיד היינו לילדה, לבוא ולכבות לכל הבית את הטלוויזיה זה השתלטות וברור שהם שיהיה להם קשה לעמוד בזה עם כל הכבוד שיש להם בקשות שלך.

וממתקים כנל, הם הסבא והסבתא של הילדה הם לא ההורים שלה, הם לא אמורים להיות בעמדת חינוך וויכוח מול הילדה. את יכולה לבקש שאם רוצים להביא חטיפים אז לפחות שזה יעשה כמו שאת רוצה לאחר האוכל או להביא ביגלה יבש ולא גומי דביק לדוגמא אבל לשלול את האפשרות הזאת לגמרי זה לא פייר בשבילם.

צאי מנקודת הנחה שאת מבקשת מהם טובה גדולה מאוד עם תנאים מגבילים מאוד ודורשים מאוד, בעיניי קצת חוצפה לבוא בביקורת כל כך עצבנית על ההורים שלך שככה עוזרים אבל לא עומדים בתנאים. את לא משלמת להם, זה לא בייביסיטר שאת יכולה לדרוש ממנה. יש פה טובה 100%.

לא לשלוח יותר לשם? נראה לי חבל אבל זו בחירה שלכם.

אם הילדה הייתה נמצאת שם כל יום לכמה שעות או לא כזאת כמות אבל עדיין כמות רצינית הגיוני שלא יהיה להם מה לעשות איתה כל הזמן והם ישימו אותה קצת מול סרט, תזכרי - הם לא ההורים שלה שצריכים לרדוף אחרי תעסוקה שלה, הם לא הבייביסיטר שצריכים לעמוד בדרישות שלך והם אנשים עסוקים ואולי קצת מבוגרים שבאים בראש של סבא וסבתא. לא הגיוני לצפות מהם להתנהל כמו ההורים של הילדה.

כתבה זה היה נראה שזה היה משהו מתמשך ולא חד פעמי.

עוד פעם - הם סבא וסבתא, הם לא ההורים.

הם לא צריכים להמציא את עצמם עם רעיונות ולשעשע את הילדה כל רגע עם יצירה או משחק או לבנות פאזל ביחד או לא יודעת מה. הם יכולים גם לנוח והגיוני שאם בבית שם רואים טלוויזיה שהם ישימו אותה מולה קצת. לא כי אני גדלתי בבית עם טלוויזיה - כי הם מתנהלים ככה. וזה לא פייר שהם יתרוצצו אחריה כל היום ויעסיקו אותה.

הבת שלהם יודעת שיש טלוויזיה בבית, מן הסתם שהיא תהיה דלוקה חלק מהיום כי הם רגילים לזה אי אפשר להכנס לבית ולבקש שההתנהלות בו תעשה לפי הרצונות שלך. 

אפשר לבקש שיכבדו אבל לבוא בדרישה ובציפייה שזה יעשה לפי רצונך בדיוק זה בעיניי לא נכון בכלל.

האבא יודע כמה הסבתא התרוצצה במהלך היום וכמה כוחות יש לה עכשיו לשחק עם הילדה? היא הסכימה להיות עם הילדה ולהשגיח עליה, לא להעביר לה עכשיו מגוון עשיר של פעילויות חינוכיות

לשים אותה מול המסך כל היום

אבל לבוא בדרישה שבכלל לא? פה זה לדעתי לא בסדר.

כתבו לפני וכתבתי גם אני - אפשר להגיע להסדר מתוך הבנה שנעשית פה טובה להורים.

אפשר לנסות להסביר רציונאל חינוכי ובריאותי, אפשר להגיע להסכמה איזה תכנים מראים ובאיזה מידה מראים, אפשר לבקש לשים מוזיקה ברקע בתור התחלה, אבל להיות כל כך קיצוניים בתגובה הזאת כלפי הורים שעושים טובה זה קצת פוגע בעיניי

אבל רבע שעה לעצור רגע מותר?

אחרת יקבלו על הראש,

אני גם הייתי מסתירה, אם הייתי יודעת שיעשו לי פרצוף חמוץ.

הכל נאמר מראש והוסכם כביכול

@סליל את פשוט מדהימה, כ"כ ניכרת הראייה שלך של האחר, הלב הטוב שלך וכל מה ש@מיואשת****** המדהימה כתבה, מצטרפת לכל מילה! 

אשרייך ואשרי יולדתך

אני שואלת אם אפשר לשמור עליהן אבל בלי טלויזיה\סמארטפונים למשך שעתיים למשל? הם אומרים שכן, ואז עושים מאחורי הגב. זה למה זה מכעיס.

אני גם אחת שלא אוהבת שהילדים שלי רואים טלוויזיה אני נגד זה

אבל שאנחנו אצל סבתא אני משחררת

אני חושבת שבבית של סבא וסבתא אין אפשרות לחנך

שאני ובעלי מתארחים או באים סתם לבקר

הילדים שלי פותחים לבד את הארונות וסבתא מפנקת אותם בהרבה ממתקים

אני פשוט בקטע של להרפות

זה ההנאה שלהם לפנק את הילדים

אז אין אצלי חינוך בבית של סבא וסבתא

חוץ כמובן מהצבת גבולות אם אני רואה שאכלו יותר מידי מתוק או רואים הרבה טלוויזיה אני מפסיקה

אבל שתדעי לך יקרה שיש דברים שאין לנו שליטה עליהם

אני חושבת שכדאי בעיקר *לראות את הצד שלהם, ההורים*,

ממש להיכנס רגע לראש שלהם - אילו הייתי אני עכשיו סבתא, ובתי היקרה הייתה מביאה לי את הנכדה הקטנה והחמודה,

והייתי משחקת איתה ונהנית ממנה, אך גם הייתי רוצה לפנק אותה קצת בממתק, או לשים סרט כדי לנוח קצת או כי כך אני חושבת שזה טוב וכו' - איך הייתי מרגישה?

לנסות רגע להבין את ה***למה*** של ההורים.

אפשר אפילו לשאול, מתוך מקום מתעניין ולא מבקר -

אמא ואבא היקרים, תודה רבה שאתם כל כך עוזרים לנו ואוהבים את הילדים שלנו, רצינו לשאול מדוע חשוב לכם להביא ממתק? או להראות סרט?

איך זה עבורכם בכלל השמירה עליהם?

זה טוב לכם? זה קשה לכם? זה מאתגר?

מה יש שם?

ופשוט רק להקשיב

רק לשמוע אותם

רק להבין מה הם עוברים רגע

לצאת שנייה מעצמינו ולהיכנס לנעליים שלהם בשלמות.

אני מאמינה שאחרי ה*למה* הזה שאתם תשמעו מהם,

והם ישמעו מכם - להסביר להם בנועם ובכבוד כמובן את הלמה שלכם -

מדוע חשוב *לכם* שלא יאכלו ממתקים

מדוע חשוב לכם שלא יראו סרטים,

למשל: אמא האהובה, אני כל כך מעריכה אותך על כל העזרה וחשוב לי גם לציין שהסיבה שאנו מעדיפים שלא תראה סרטים היא כי למדנו שבגיל הזה המסכים פחות מיטיבים עם המוח..."

וכן הלאה להמשיך ולפרט *את הלב שלכם*, את הלמה שלכם*.

שיחה והבנה כזו מלב אל לב יכולה לפתוח גם הרבה דרכי פתרון.

כשהלב מבין,

כשהלב פתוח,

כשהלב בטוח שאוהבים ומעריכים אותו (משני הצדדים כמובן) -

הפתרונות מגיעים

ואפשר בהחלט להגיע לעמק השווה, עם ראייה של הצרכים שלנו וגם של הורינו בהרמוניה נפלאה ב"ה!

הצלחה רבה יקרה

אנחנו חס וחלילה לא חושבים שזה ברור מאליו, אני מבקשת רק במצב קיצוני והכרחי. המון פעמים פשוט לא עשיתי דברים בשביל להשאר איתן בבית.

בגלל זה רשמתי שזה לא משנה מה הסיבה, הבקשה וההסתרה שמאחורי זה זה מה שפוגע ומכעיס.

לא התפרצתי על ההורים שלי. אבל זה מאוד מאכזב.

אם כבר כתבו לי על טלויזיה שזה לא נורא, אנחנו לא רואים טלויזיה בבית בגלל השקפה מסוימת וזה לא כי רק בבית לא רואים, גם בחוץ לא רואים. אז אני לא אבליג על שעתיים אצל סבא וסבתא ששם מותר לראות, כי זה לא מותר.

וממתקים, אני כל הזמן אומרת להם שהיא אוהבת פירות וזה מה שהיא רגילה מהבית, אין לה חוסר והיא לא תבכה בגלל זה, אבל הם חושבים שקשה לה ולכן הם עושים מאחורי הגב.

אני כמובן לא חושבת שהם חייבים לי , שוב פעם, מה שהכעיס זה המאחורי הגב ואז בגלל שהם "נתפסו" אמא שלי התחילה להתנפל עליי שאני קיצונית, מגזימה וכו כו

שמתעלמים מבקשות מפורשות, שמתנפלים עלינו, שעושים מאחורי הגב.

בהחלט לא נעים בכלל בכלל

יחד עם זאת, מהצד שלהם יכול להיות שזה שהם "התנפלו" שאתם קיצוניים או מגזימים וכו' - יכול להיות שהם חשו התקפה נגדם ולהם עצמם לא היה נעים להיות במקום הזה שמרגיש לא בסדר - אז הם התקיפו חזרה (כמנגנון הגנה).

זה לא מצדיק, אבל כן יכול להסביר יותר.

גם עניין ה"מאחורי הגב" יכול להיות שאו שבעיניהם זה חלק בלתי נפרד מהשיגרה והם לא כ"כ שמו לב לדברים לכן בעיניהם באמת לא היה כאן עניין של הסתרה,

ויכול להיות שכן, אבל הם לא רצו לחוות את הביקורת הנגדית כלפיהם שעשו כך, ואולי באותו רגע הם מבחרו כן להראות את אותו הסרט משלל סיבותיהם לכן העדיפו לא לומר במפורש שעשו זאת...

חיזקת אותי

אם הם יכולים לשמור אבל בלי טלוויזיה וכו.... ומאוד בעדינות, אני בן אדם שלא נעים לו

הם אומרים כן, אז אני יכולה לסמוך על זה

ואז מגלה שלא

זה לא שזרקתי את הבנות איתם ואמרתי להם שמרו עליהם אבל א' ב' ג' והם לא רצו חחח

כתבו לך כאן הרבה תשובות טובות ויפות, רוצה להוסיף 2 נקודות.

א. אם הם הסתירו, כדאי לחשוב עם עצמכם מה גרם להם להסתיר ממכם (ביחוד שזה נשמע משהו שהם לא עושים בדר"כ), אולי היחס שלכם היה כזה שהם פשוט לא רצו להודות? 
כלומר, אני לא אומרת שזה בסדר לשקר/להסתיר, אבל כלקח *שלכם* כדי לבדוק איזה יחס אני נותנת שמביא לי יחס נגדי שכזה 
(דרך אגב אני מנסה לעשות את זה נניח מול אנשים/בזוגיות - לא מצדיקה התנהגות אבל מנסה לחשוב מה גרם לבעלי נניח להגיב אלי בצורה מסויימת, כי אם אני רוצה יחס מסויים במיוחד עם אנשים שקרובים אלי, אני צריכה גם להתייחס בהתאם..

ב. גדלתי בבית לא רואים בו טלוויזיה. (בניגוד לכלל (!) החברות בכיתה). לא היה טלויזיה בבית, אבל יצא לי לראות קצת אצל חברות או בקיטנה אצל סבתא שלי (אז היינו דבוקים למסך...)

יצאנו בסדר גמור, ידענו טוב טוב מה דעת הורינו והבית על העניין , וגם כיום , בעז"ה לא יהיה טלויזיה בבית שלנו
(בניגוד לבעלי שגדל עם טלויזיה, יש אצל ההורים שלו טלויזיה ענקית ועוד תהיה לנו התמודדות עם זה... )

אני חושבת שחינוך מעל הכל - אבל חינוך לכיבוד הורים זה גם חינוך וגם העולם הבא, וזה לפעמים גובר.

כמובן שאם המצב הוא לא טוב, אפשר לוותר על העזרה של הההורים... (וגם תכלס תלוי גיל, אולי שהיא עוד תינוקות היה מפריע לי יותר "זמן מסך" מאשר תוכן מטומטם, אבל בגיל יותר גדול - זה אחרת)

בקיצור, סתם עוד נקודה שהיה חשוב לי להגיד כמי שגדלה בבית כזה...

אבל לדעת כל גדולי ישראל טלויזיה זה עבודה זרה לגמרי, אני לא חושבת שזה משהו בקטנה לעומת כיבוד אב ואם. וכן אני כל החיים ראיתי טלוויזיה, אני מבינה מה זה...

תודה על התגובה!

רוצה לפרט מה הסגנון שאת אוהבת? אולי ידייק יותר.

ועוקבת לבטטה בחודש שביעי שמחפשת משו מרגיע כשהקטן נרדם.

ונשארים באותו מיקום

אבל יש משימות כל פעם וכזה…

לי היו כמה ימים של כתמים, התקן לא הורמונלי.

לא בהכרח, לפי הפסיקה שלנו זה לא אוסר.

תבררי מה הפסיקה אצלכם

של ההתקן אוסרת

אז תבררי מה הפסיקה שלכם. 

חחח
אבל בכל אופן הקפצתי לך.
נראה לי שרופאות או טכנאיות רנטגן יכולות לזהות.

של העובר אפשר לזהות את המין...

זו הזדמנות לדבר על זה.

הכי חשוב שאת תהיי אסופה ותביני לאן את רוצה להוביל את השיחה ומה לא לעשות.

זה לא חייב להיות היום, אפשר גם מחר, אבל לא למשוך יותר מדי כי לה אין מושג לאן זה הולך.

אני חושבת שכדאי גם לערב את בעלך אם יכולה להיות לו השפעה לטובה.

בעיני מה שחשוב בשיחה זה לתת מקום לרגשות שלה, לדחפים. להפריד אותם מהמעשים

(למשל הצורך בחטיף נוסף לעומת הדרך שהיא מצאה להשיג אותו שזה בגניבה)

לה מסיבה מסויימת היה מאוד חשוב שיהיה לה עוד חטיף. אולי עניין חברתי, אולי הממתק שהיא אוהבת, כך או כך, להעביר ביקורת על הצורך עצמו, לא יעזור לה להתמודד עם הניסיון בפעם הבאה.

אם היא תדע שהמחלוקת היא לא על עצם הצורך בממתק, אלא על הפתרון, אז היא תהיה יותר קשובה לשמוע ולקבל.

(את עניין הממתק אפשר לטפל בנפרד אבל זה לא מה שבוער כרגע, זה עדיין לגיטימי בגיל 12 לרצות מאוד ממתק גם אם זה לא בריא וכד')

אני חושבת שכדאי להתחיל את השיחה בלשאול איך היא הרגישה כשאדם זר תפס אותה על חם. זה כבר לא תאורטי.

להבין אם העא הבינה את הלקח בעצמה, או שמבחינתה הבעיה העא שהיא נתפסה ולא בעצם הגניבה.

לא הייתי באה בביקורת מאשימה, אלא בשיחה שבה אנו מנסים להבין מושגים כמו דחפים, איפוק, קבלת החלטות, אחריות ותוצאות. היא כבר בגיל שאפשר להבין מושגים כאלו.

אם עד כאן היא אתכם, תשאלי אותה מה לדעתה יכול לעזור לה בפעם הבאה לקבל החלטות טובות יותר.

אם היא לא אתכם,

אם היא בהכחשה, מסירה אחריות, לא מבינה את הקשר בין הדחף למעשה לתוצאה, הייתי עוצרת את השיחה ומסמנת לעצמי מה הנקודה שצריכה בירור ועל זה עובדת. כי אם אין החיבור בין כל החלקים האלו לא יעזור כמה שתגידו שזה אסור.

ממה הייתי נמנעת בשיחה על הנושא:

האשמה עצמית (ילדה רעה או איזה ילדה את. תזכרי שמה שרע פה הוא המעשה ולא הילדה)

מתח דתי (זה כתוב בתורה)

השלכה לעתיד (מה יהיה ממך)

הקצנה (קלפטומנית)

הפחדה (גנבים שמים בכלא)

רגשות/ תחושות שלה שכדאי לתמלל ולהנכיח (אם היא מרגישה אותם):

צער

בושה

חרטה

חוסר אונים

מתח

תסכול

בהלה

וגם מהצד השני:

סיפוק

הנאה

ערך חברתי

תזכרי שהיא עדיין ילדה, והתפקיד שלנו כהורים זה להוביל בבטחה בדרך הנכונה אל הבגרות.

כמו שאם היא עושה טעות בשחיה, אנחנו נלמד אותה לשחות נכון, אבל בלי רגשות מבוהלים מהצד ההורי, ככה גם בהתפחות המוסר ודחיית סיפוקים ושאר ההתמודדויות שעוד בפתחנו.

בנוסף, כדאי לבדוק אם יש בעיות קשב. אם היא מאובחנת, אפשר להתייעץ על טיפול מותאם. אם אין לה מטפלת אולי כדאי להתחיל טיפול. (יש קוגפאן וכד')

אם היא לא מאובחנת, כדאי להתקשר למורה לשוחח לשאול אותה אם היא רואה סימנים של בעיות קשב,

הרבה פעמים אצל בנות קשה לזהות בגיל צעיר בעיות קשב, (במיוחד אם היא מפצה על זה באסרטגיות אחרות)

כי זה לא מתבטא בהתנהגות קולנית או בתזוזתיות אלא יותר בחולמניות וקשיים תפקודיים אחרים (כמו סדר וארגון משימות)

אם זה עניין של בעיות קשב, אז הטיפול צריך להיות מותאם, כי היכולת לעצור ו"לחשב מסלול מחדש" לא נבנה אצל הילדים האלו באופן טבעי כמו אצל ילדים אחרים ולכן צריך לחזק מנגנון של תכנון ובקרה באופן אחר ומותאם.

זה שהיא למדה "לסובב" אותך ואת המורה בשקרים, יכול לחזק את זה שיש פה בעיה עמוקה יותר שטרם זוהתה כי פיתחה אסטרטגיות כיסוי משלה על הבעיות עצמן.

לא בטוח שזה יושב על זה, מעלה את זה כאופציה רק כדי לוודא...

בנוגע לבייביסיטר, כדאי לשקול אם לאפשר לה בשלב הזה אם את לא בטוחה שיש לה את הבשלות של התנהגות בבית של אחרים.

אולי ששתשמור עליהם אצלכם או בגינה או תעשה קייטנה אצלכם כדי לא לשבור אותה..

תודה על הנקודות שכתבת במה להתמקד וממנה להימנע בשיחה, עוזר לי.

היא באמת מאובחנת עם קשב, בלימודים מטופלת עם כדורים. חוץ מהקטע הלימודי הקשב בא לידי ביטוי בהתארגנות ובהתמקדות במשימה. אבל בשאר הדברים היא לגמרי איתנו. ילדה מאוד מאוד בוגרת ואחראית. יודעת טוב מאוד מה נכון ולא נכון. אחרי שמקלפים את קליפת השקר היא ממש מביעה צער וחרטה. מבינה שעשתה משהו לא בסדר.

התיאור שלך עכשיו עוד יותר מחזק את הכיוון של הקשב:

יודעת מה נכון ומה לא

מביעה צער וחרטה

מכסה בקליפות.

עוד יותר לא הייתי מדברת על מוסרי/ לא מוסרי

ואפילו הייתי חושבת פעמיים אם להשתמש בשורש ג.נ.ב כי די ברור שהבעיה לא שם, וזו מילה מאוד כבדה מוסרית.

יש לה בעיות של תכנון ובקרה (מרשה לעצמי להניח את ההנחה הזאת לפי מה שתיארת על התארגנות והתמקדות במשימה)

עוד יותר הייתי מרדדת את המסר מהשיחה כי לפי התוספת שלך הכיוון צריך להיות בכיוון אחר.

החשש שלי, שאם השיחה הזאת תוביל למקומות קשים בביטחון ובתפיסה שלה לגבי עצמה,

אז גם כשתקחו אותה לטיפול

זה יבוא ממקום שלילי.

את גנבת ולכן אץ צריכה טיפול

כשהכיוון הנכון יותר הוא יש לך (או את סובלת מ) בעיות תכנון ובקרה, עד היום התמודדת עם זה בדרכך שלך, בלימודים מצאנו פתרון של כדור (השפעת שעות מוגבלת) ועכשיו אנחנו רוצים ללמד אותך עוד כלים שיעזרו לך להתמודד עם התוצאה של חוסר תכנון ובקרה.

כשמקלפים קליפות, הילד חשוף ופגיע מאוד. לכן חשוב אחרי הקילוף לעטוף אותה במצב הזה ולא לקלף קליפות ולכוון חיצים..

לקלף ולחבק. האמת כבר יצאה החוצה.

שתדעי שלנו למשל אמרו בכמה מצבים שלא חייב לקלף קליפות, אם זה כרגע מגן עליה אז לשמור על ההגנה הזאת.

אמנם פה זה מקאה שונה, רק מחדדת כמה חשובה פה הרגישות כי ככל הנראה אין פה בעיית מוסר.

יכול להיות שאני כותבת טיפה נחרץ לכיוון מסויים, מנסה לא להכליל ולא להשליך, אז סליחה אם לא הכל מדוייק, מקווה שתקראי באופן הנכון לכם.

בכל מקרה, הטיפול שיכול להתאים לה נקרא קוג-פאן

והוא מתמקד בתקודים ניהוליים.

יפה שהתייעצת עם מדריכת הורים, האם היא יודעת שהילדה מאובחנת קשב? האם יש לה ידע אקדמי וניסיון מספק עם ילדי קשב ובמיוחד בנות בגיל הזה?

זה יכול לדייק ואפילו לשנות את התמונה.

כדאי להתייעץ עם מכון או מרפאה בעיסוק או מישהי שמטפלת בילדות גדולות/ מתבגרות עם בעיות קשב. כי בדיוק בתפר הזה של בין ילדה לנערה קורה משהו שאסטרטגיות ההסתרה והכיסוי על החוסר בתכנון ובקרה, כבר לא עובד ואז זה כבר "על השולחן"

ותופס את הדימוי העצמי של הילדה בדיוק בשלב הרגיש הזה של תחילת גיל ההתבגרות ותפיסת האני העצמי שמאפיין גיל בת מצווה.

ואז בנוסף להכל יש ביקורת על המעשים והתוצאה. לפעמים זה פשוט יותר מדי לילדה להתמודד עם הכל.

וגם לך תהיה יותר רגיעה לדעת על מה זה יושב ואיך מטפלים בשורש הבעיה. אז לא דחוף לדבר על הכל עד הסוף. אפשר לרכך את המסר ולדבר על הדברים החשובים בלי לפגוע.

לקחתי ממך המון.

אני שומרת לעצמי, יש כאן הרבה תוכן שיכול לעזור בהרבה סיטואציות דומות.

תודה🙏

אין לי ניסיון עם מקרה כזה, אבל פעם שמעתי עצה שנשמעת לי הגיונית

אחרי שאת עושה איתה שיחה, כמה שאפשר בלי להאשים, אלא מנסה לשדר לה שאת איתה ומבינה שיש לה כרגע בעיה שהיא לא מצליחה להתגבר עליה לבד, ולכן היא לא הולכת למכולת לבד ולא עושה בייביסיטר, או כל דבר אחר שיכול להפיל אותה, עד שתרגישו שתיכן שהיא מוכנה לזה.

תנסי להבין ממנה מה המניע לגניבה, אם זה ריגוש, או תחושת חסר, ולנסות להציע דרכים אחרות למלא את זה.

זה באמת נשמע קשוח, אבל מאמינה שזה עניין חולף שאפשר להתחזק ממנו, בע"ה תראו ישועות

ברור שצריך פתרון כלשהו,

אבל מאשים ממש ומנמיך ומבייש להגיד לילדה בכיתה ו 'אי אפשר לסמוך עלייך בכלום ומעכשיו את עם אזיקים להורים'. מזעזע.

תלוי איך עושים את השיחה, כמו שאם ילד לא נראה מספיק אחראי לחצות כביש לא אתן לו עד שנראה שמפתח מסוגלות, גם כאן.

המסר צריך להיות אנחנו איתך ופה ללוות אותך, ומאמינים שזה משהו שיחלוף, אבל עד אז אנחנו נהיה איתך.

ולא אמרתי לא לשחרר, אבל לא הייתי שולחת לקניות ולא לבייבסיטר, בעיניי המחיר שהילדה תשלם בלהיתפס שוב גדול מחוסר עצמאות זמני.

בייביסיטר בכיתה ו' זה לא טריוויאלי זה דורש בגרות מסויימת, ועדיין אין לה את הבגרות בכל הכיוונים הנדרשת, והמכולת היא כבר נפלה שם פעם אחת.

אולי היא למדה לקח ואולי לא.

אם הייתי חוששת להגיד לה לא ללכת בכלל למכולת זה מהבחינה שזה מחריף את הניסיון ואז אם היא כן תיכנס למכולת לבד אז היא כבר "עשתה מעשה אסור" אז כבר לא משנה איזה עוד מעשים אסורים עושים על הדרך כי הגבול כבר נחצה.

בכל אופן, לחברות, בילויים, חוגים, פעולות, מפגשים בשבתות הכל פתוח בפניה חופשי. זה ממש לא אזיקים.

וחוץ מזה שללכת עם חברה זה גם לא ללכת לבד וזה גם לא ללכת עם ההורים, אז מצד ההצעה זה גם תופס

וכשהיא עם חברה היא לא תתפתה לקחת בלי לשלם.

אולי זה גם שונה יישוב או עיר.

גם מעקב אחרי מיקומים לגבי תופס בגיל הזה באוכלוסיות רחבות במדינה. (ואולי באוכלוסיות אחרות נתפס כפולשביקי)

מבינה מה הכוונה, אבל נשמע לי שאם אני כשהיתי בכיתה ו היו אומרים לי דבר כזה,

היה מאד מאד מוריד אותי ומנמיך אותי ומבייש אותי.

זה לא משהו שרוצים שהיא תחווה פה אחרי שהיא כבר בכל מקרה חוותה מלא בושה בסיטואציה הזו.

והיא כן מבינה את החומרה. היא פשוט לא מצליחה לשלוט בזה או למתן את עצמה.

אבל לא שווה את התחושה הרעה שהיא תקבל כשיגידו לה 'מעכשיו אי אפשר לסמוך עלייך'.

מאמינה שיש דרכים אחרות למנוע הישנות של מקרה כזה.

אפילו אם האמא תהיה עם יד הדופק שהיא כן הולכת למכולת להזכיר לה, או לתת לה כמה שקלים במיוחד כדי לקנות לה משהו טעים כדי שלא תתפתה.

לא חייב להוריד אותה לילדה בגן חובה חסרת שליטה.

אבל לא צריך להקצין את זה,

זה לא אזיקים ולא גן חובה.

לבת שלי בכיתה ג' לא אתן ללכת לבד לסופר מבחינת התמודדות עם גירויים והתנהלות כללית

אז זה אולי להוריד אותה שנה- שנתיים לא מעבר.

יכול להיות שגם שנתיים זה הרבה מבחינה הזאת, זה עדיין לא כמו רגרסיה של 6 שנים.

המסר צריך להיות בכל מקרה למנוע גירויים עד שנמצא מה יכול לעזור לך להתמודד איתם. ולא אי אפשר לסמוך עלייך שזאת אמירה הרבה יותר כללית וגורפת

ואפשר גם לשאול את היחדה מה יעזור לה.

זה לא תמיד אחיד בין כל הילדים.

אני לא יודעת מה דעתי על הפתרון הזה ספציפית, אבל הוא לא כמו שאת מתארת אותו לדעתי.

כן יש פה רגרסיה מסויימת אבל זה מתבקש שמשהו משתנה, לא חושבת שילד שנתפס במעשה אסור חושב שהכל ימשיך כמנהגו..

זה לא שאני בהכרח מסכימה עם העונש המוצע.

אבל יכולות להיות השלכות חריפות על גניבה שילדה בכיתה ו' לא מודעת אליהן. והיא לא מבינה כמה זה חמור.

(מה ההבדל בחומרה ובתוצאות של לקחת שוקולד שאמא לא מרשה לבין לקחת שוקולד מהחנות).

לעניות דעתי, אפשר להסביר בלי כעס מה ההשלכות. אנשים יכולים לכעוס מאוד אם משהו נלקח מהם. בעל המכולת מאוד רגיש למוצרים כי הם הפרנסה שלו ולכן הוא יכול מאוד לכעוס.

במקרים מסוימים יכול להיות שיזימנו משטרה/יערבו את ההנהלה של בית הספר.

לא לומר לה מה יקרה *לה* אלא מה יכול לקרות במקרים של גניבה.

אני חושבת שפחד זה מניע חברתי טוב, והוא בהחלט יכול לעזור להתגבר.

שהיא כן ממש מתחרטת אחרי שמדברים על זה.

ובעיני לדבר על מה יכול לקרות אם--

זה על הפנים.

לא ככה מחנכים. לא על ידי פחד מעונש.

לפעמים להבין את ההגיון לא מספיק, וצריך תמריץ נוסף. לא תמיד תמריץ חיובי עוזר כי הוא בתחושה יןתר דורש מאמץ ורצון ותמריץ שלילי הוא לרוב יותר פסיבי. בשניהם בסוף המעשה הוא אותו מעשה אבל תמריצים שונים גורמים לנו להתייחס למעשה ולמאמץ באופן אחר.

שיטת חינוך שמבוססת על הפחדה זה רע, אבל אם בנושא ספציפי הסברים לפני ושיחות והבעת חרטה לאחר מעשה לא עזרו אז כן יכול להיות שפחד מעונש יהיה עוד עזרה לילדה להימנע מזה.

כשאת מחנכת לא לרוץ לכביש את לא מסבירה שאפשר להיפגע? זה בול אותו הדבר. 

חוץ מזה הבעת חרטה לא בהכרח אומרת שיש חרטה על המעשה. אולי היא מצטערת שתפסו אותה או שכעסו עליה, או שהיא מבינה שככה מתאים להגיב. זה אמנם אפשרויות קיצוניות יותר אבל הן גם קייימות בעולם. לא בהכרח שנכון במקרה הספציפי, ועדיין. 

ככה או ככה, החרטה וההבנה לא עוזרות לה לעצור את עצמה

שהפחד יגרום לה להפסיק לגנוב.

כולנו יודעים שמי שצסמס בנהיגה יכול למות או להרוג חלילה, וכמה מאיתנו עושים את זה בכל זאת?

ובכן...

אפשר לציין את ההשלכות, אבל מה שיעזור לה, מה שהיא צריכה באמת זה התבוננות מעמיקה מה קורה בחיים שלה, ויצירת סביבה שתתמוך בתהליכי הבשלה שיאפשרו לה להיות פחות אימפולסיבית ויותר אינטגרטיבית.

להפחיד ילד ממעשה בגלל שיהיה לו תוצאה מפחידה זה ידפוק לו את הניהול הפנימי שלו ויצר אצלו כעס, הרבה יותר מהסיכוי שהופ הנה היא תפחד ותהיה ילדה קסם.

כמו שלא תפחידי את הילד שלך לא לחלל שבת כי יש גיהנום.

בעיני עצם ההפחדה היא לא נכונה. זה לא דרך.

יש פה נשמה של ילד.

לא רק מעשה שנעשה או לא.

אין לי רצון שהילד שלי יהיהי מאולף. יש לי רצון שהוא יהיה מחונך.

הפחדה זה אילוף. שגם זה לא תמיד עובד, אבל גם אם כן, זה אילוף.

אם רוצים שילך באמת יתנהל בצורה נכונה,

צריך לראות אותו. לא רק את המעשה.

באמירה כזו, שאם נפחיד אותו מהמעשה ונגיד לו שאם יגנוב יהיה גנב גדול ושמים על זה בכלא,

את מנסה אך ורק להשיג תוצאה.

אני רוצה ילד שלא גונב ולכן אעשה הכל בשביל זה.

לא אכפת לך מה קורה עם הילדה. מה היא עוברת כשאת אומרת לה דבר כזה. מה זה עושה לה בראש.

יש פה הרבה יתר מהאם היא גנבה או לא.

דיי בסיסי בעיני לראות את זה.

@אפונה @אונמר

אני מנש לא חושבת שצריך להסביר לילד על גיהנום אבל כן על השלכות קונקרטיות זה חלק מהחיים. לא צריך סדנת הפחדה אבל להבין מה התוצאות האפשריות של המעשה זה חשוב מאד.

לפעמים זה יעזור ולפעמים לא,אבל בכל מקרה זה משהו שצריך להסביר

בין הפחדה- של ישימו אותך בכלא ותלך לגיהנום, שזה משהו שהוא לא פרופורציונלי ולא הגיוני או קרוב לילד

לבין הסברה של תוצאות- תיקחי בחשבון שיכול להיות בושות, דחיה חברתית (אם הגניבה קורית בכיתה), עירוב של היועצת או כל תוצאה אחרת שהיא הגיונית לגמרי אם תופסים אותה. וזה נראה לי לגמרי הגיוני להסביר לילדה בכיתה ו שאמורה לפחות להתחיל להבין שיש תוצאות למעשים שלה ומה הם.

חושבת שיש מספיק דרכים להסביר לילדה לא לגנוב חוץ מלאיים שישתפו את היועצת או שהמוכר במכולת יכול לכעוס נורא.

ושגנבים גודלים מסימים בכלא, ושאפשר לפעמים להזמין משטרה. (כמו שכתבה @נעומית  בהודעה הראשונה שדיברו על הפחדה)

אני ממש בהלם שכולם פה סבבה עם להגיד דברים כאלה לילדה בכיתה ו.

מה קורה לכן.

זה נשמה של ילדה. יש פה נשמה קטנה שתכף תהיה גדולה. למה לצלק אותה ככה עם איומים. וואו.

ובשום אופן לא היתי רוצה שהילדה שלי  לא תגנוב מהסיבות שכתבת.

לא גונבת כי יהיה לי בושות.

לא גונבת כי ידחו אותי חברתית.

לא גונבת כי אם יתפסו אותי יגידו ליועצת.

זה הסיבות שגורמות לך כבן אדם מבוגר לא לגנוב? אז למה היא כן?

מזעזע.

בטח לא כשברור כל כך שאין ילדה שגונבת כי היא רוצה לעשות רע בעולם.

תקראו את התגובה של @אמאשוני על כמה שזה פשוט ילד קשב וכל כך לא כמו שעשיתם את זה.

https://www.inn.co.il/forum/t1438713#15770442

חינוך בסופו של דבר זה לעשות את הדבר הנכון כי זה הדבר הנכון, לא כי יש השלכות לעשות את הדבר השגוי

זה שלדעתי צריך להסביר לילד את ההשלכות של בחירה שגויה זה מבחינתי בעיקר כדי שלא יהיה בהלם מוחלט אם זה יפול עליו...

לא לפחד מהורה

אבל לפחד מהשלכות שליליות זה בסדר גמור.

זה החיים, אם תרוץ לכביש, אתה עלול לקבל מכה.

אם לא תלמדי למבחן, את עלולה להכשל.

אם תקחי דברים שלא שייכים לך, יכעסו עלייך מאוד.

וכשתגדלי, אם תתכתבי בטלפון בנהיגה את יכולה למות.

אין סיבה להסתיר מילד את עובדות החיים הבסיסיות, בטח ובטח כשהוא מתקשה להבין אותן עצמאית.

כמובן שזה לא סותר את החינוך החיובי, האוהב והמלמד. שבו מסבירים על תוצאות חיוביות למעשים חיוביים.

גישה שבה לילד בוגר מגיבים רק באופן רך ומלמד מתוך הכלה אינסופית יוצרת ילדים חלשים, רכרוכיים, קורבנות תמידיים של המציאות, שמאשימים את הסביבה בכל בעיה שלהם. 

ילד יוצא רכרוכי מסיבות אחרות. לא כי לא הפחידו אותו מהחיים ומהגיהנום ומעונשים ומתאונות ומכלא.

מצטערת.

אני גם לא אומרת לאף אחד אל תסמס בנהיגה כי אתה יכול למות.

לא ככה מנהלים חיים תקינים.

כמובן שאם ככה את מתנהלת אז זה נראה לך בסיסי,

אבל בעיני הנקודת מוצא הזו שגויה לחלוטין ולא בריאה בכלל.

אנחנו לא חיים במרדף. ולא בתחרות עם הרוע. לא מבינה למה לבחור לחיות ככה.

יש עוד מלא סיבות לתת כשאומרים לבן אדם לא לסמס בנהיגה חוץ מ 'אתה תמות'.

כמוןב שזו הסכנה, ויש סכנות, ואין התכחשות אליהם.

אבל מיפה ועד לנהל את החיים בצורה כזו זה קיצוני,

בטח שלא לתת לילד להתנהל ככה.

נוראי בעיני לחשוב על ילד שככה מנגישים לו כל דבר בחיים.

ואני ממש לא חושבת שזה מה שמייצר בן אדם חזק וערכי. יש למיון דרכים אחרות לעשות את זה בלי להכניס כלא גיהנום ומוות בסוף כל סכנה.

אני באמת לא מבינה.

אני חושבת שכתבת דברים שמכעיסים אותך בכללי למרות שהם לא קשורים לנושא.

כתבת תחרות עם הרוע??? איך זה קשור?

כתבתי שיש טעם לשתף גם בהשלכות שליליות, אפשר להגזים ולהגיד שאם ילד מודע להשלכה שלילית, הוא מפתח חרדות וחי בתודעת גהנום. וזה ממש ממש לא נכון.

אני יודעת שהילד שלי יכול לאבד אותי ולכן לא אני לא מסמסת למרות שממש בא לי. לא כי אמא שלי קנתה גלידה והסבירה לי.

אני באמת מופתעת שכתבת לנהל את החיים, אין לי מושג איך ולמה הסקת את זה.

חלק מחינוך זה גם הסבר של תוצאה שלילית אפשרית. מסבירים מידי פעם כשצריך, לא כל דקה, ולא כתגובה לכל מעשה. אם כשילד מתקשה להיות ממושמע לגבול כל כך חשוב של גנבה. מסבירים מה יכול לקרות. ובלי כף הקלע, (לאמיתו של דבר גהנום הוא לא חלק מהאמונה שלי).

זה חלק מתפיסת מציאות נכונה

להבים מה ההשלכות האפשריות של דברים, לא ממקום מבהיל או מאיים, אלא מציאותי

אי-אפשר לאכוף את זה שלא תיכנס למכולת.

למה כולן פה יוצאות מהנחה שילדה לא שולטת בעצמה.

יש מצב שהיא כן שולטת. רק שהיא באמת לא מבינה למה זה כזה חמור. או יודעת שאין אחריות פלילית בגיל שלה. או מתביישת שכולן מביאות שלושה חטיפים לטיול והיא רק אחד.

שסיפרו פעם בבית ספר שהייתי שהיה מקרה של גניבה.

זה סיפור בתוך סיפור שמתאר מוסד שהיה בו גניבה וסיפרו לילדים סיפור על מקום אחר שהיה בו גניבה ואיפשרו להחזיר בצורה אנונימית ולילד לטפל בעצמו שלא יהיה בן אדם גנב.. לא זוכרת את הפרטים אבל זוכרת שזה סיפור ממש חזק.

שגם מתייחס ל"יצר" של אנשים ספציפים שיש להם את זה, ועל זה שאפשר לחזור בתשובה ולא כדאי להם לגדול להיות גנבים גדולים.

לא בטוחה אם מתאים לכיתה ו אבל נראה לי יכול לפתוח מחשבותץ בנושרא לאמא ואולי גם להנגיש לילדה.

חיבוק התמודדות לא פשוטה.

אין לי מה להוסיף לתגובות היפות שנכתבו, אבל רק רוצה לספר שאני זוכרת את עצמי בערך בגיל הזה ''תופסת'' שתי חברות שכמעט גנבו במכולת (והבנתי שלא פעם ראשונה, פשוט הפעם הראשונה שהייתי איתן ותמהתי מה הן עושות). שתיהן היו ילדות חמודות ממשפחות טובות וגדלו להיות נשים מדהימות ומוצלחות.

עד היום מרגיש לי שפשוט הגבול לא היה מספיק ברור בשבילן, והן היו צריכות ''שיחת איפוס'' כדי להבין ולהפסיק.

מאחלת לך שתגדלו מזה בע"ה ❤️