אז עבר חודש מהלידה... לידה שניה ברוך השם
ולהבדיל מהלידה הקודמת הדברים הלכו אחרת עם הרבה יותר ידע.
הלידה הקודמת היתה טראומתית למדי, אצל הרבה נשים אני מאמינה.
3 ימים של צירים, זירוזים כואבים, מעבר מב"ח לב"ח, יום שלם עם פיטוצין בלי אפידורל, לידה ארוכה ומלחיצה, לחיצות על הבטן והצלעות...בקיצור כייף.
שבוע 39+5 מתחילים לי כאבים שמסתבר שהיו צירים, אמרתי לעצמי שאני הפעם מושכת את זה כמה שיותר בבית, להגיע כבר בהתקדמות לחדר לידה.
הפעם החלטתי לקחת דולה, בלידה הראשונה הייתי לבד וזה היה קשה.
מתקשרת לדולה, ניסיתי לתזמן, ראיתי שכל מאמץ שאני עושה גורם לצירים להמשיך, אז היא אומרת לי להמשיך ככה. ראיתי שהצירים פעם ככה ופעם ככה, לא בזמן אחיד. אז חשבתי, טוב נו, כנראה שזה סתם.
מגיע הלילה, הצירים שוב פעם מגיעים, הם כואבים אבל נסבלים, וגם רציתי בלי אפידורל ובלי שום התערבות לא טבעית.
אני רואה שזה די חזק וכואב בגב התחתון, מחליטה לנסות לזרז טבעי.
קראתי פעם על עיסוי פטמות, אז אמרתי טוב נו, ננסה.
מקלחת חמה, צירים כואבים, יצאתי ועשיתי 10 דקות אולי, זה לא נעים בכלל ובלתי נסבל.
3:30 בבוקר, נראה לי שהגיע הזמן ללכת לבית חולים.
צירים כל 5-7 דקות, אבל התחושה אומרת שכנראה זה הזמן.
מתקשרת לדולה, קבענו להפגש במיון. נסיעה כיפית עם צירים שאי אפשר לזוז.
מגיעים ב-5:00 למיון, לא רציתי להכנס ולהתחיל את התהליך, רציתי להסתובב בבית חולים ולהמשיך. והצירים כואביםםםםם, אבל הדולה איתי. וכל ציר היא לוחצת לי על הגב התחתון (וזה פשוט מציל חיים!)
אבל... אחרי כמה צירים, כנראה כבר בשעה 06:00, נשברתי, נכנס פנימה.
אז עשיתי מוניטור, סיוט עם צירים! קמה בכל ציר, המיילדת אומרת לנו שאם אני אמשיך לזוז הרופא יעשה לי בעיות. בסדר. הצלחנו לסיים את המוניטור בשלום.
מבקשים בדיקת קורונה, לא רציתי לעשות (לא נכנס לזה כאן), המיילדת אומרת שאם לא אעשה יקחו לי את התינוק כשאלד למחלקה נפרדת. אין דבר כזה. (חשוב לציין לדעת כולן)
היא אומרת, נעשה בדיקת פתיחה, היתה לי טראומה רצינית מהבדיקות פתיחה, היו רופאות שעשו לי בלידה הראשונה וגרמו לי לדימום עוד לפני שהוא התחיל וכאבים רצינים.
תכננתי לנסות לא לעשות בדיקה ולזרום עם הצירים, אבל עשיתי בסוף.
פתיחה 4! בדיקה לא כואבת. מפתיע ביותר. הולכים לחדר לידה.
מגיעים לחדר לידה, בערך כבר 07:00 בבוקר, בעלי סיים להתפלל הגיע גם הוא לחדר. ברכות השחר, הייתי חייבת קצת קדושה, כי עם הכאבים האלה בלידה הקודמת לא עשיתי כלום, כלום. (כמה סיפורים שמעתי על פרקי תהילים בלידה עצמה).
מסיימת, נכנסת להתקלח, קצת מים חמים להפגת הכאבים. אבל וואו זה נוראי. התביישתי שהדולה תכנס איתי למקלחת לעזור לי בין ציר לציר, והם היו תכופים.
כל ציר חשבתי "הקב"ה איתי" וברוך השם זה עזר. גיליתי שיורד לי דם בסיום. כבר התחלתי להרגיש קצת לחצים למטה. החלטתי לצאת. בוכה, אומרת שאני מפחדת, אבל אין מה לעשות, התינוק צריך לצאת.
מתלבשת, מתיישבת במיטה, ופתאום מרגישה לחץ למטה כמו צורך ללחוץ בשירותים. הדולה מהר מאוד מחזיקה אותי ואומרת לי לעצור ולא ללחוץ וצועקת למיילדת שתגיע.
היא מגיעה, עושה לי בדיקת פתיחה (הפעם זה היה כואב) פתיחה 7!!!!!
טוב, אם חשבתי שאני לוקחת אפידורל ונשברת, זה כבר לא אפשרי.
המיילדת אומרת שהיא יוצאת וכשנצטרך לקרוא לה.
לא עבר הרבה זמן, אולי 10 דקות? הצירים כואבים בטירוף, מרגישה ממש לחץ לדחוף. לפני זה לא ידעתי איך זה מרגיש כי בלידה הקודמת הייתי עם אפידורל. קוראת למיילדת. בודקת ואז היא אומרת, קדימה אפשר להתחיל ללחוץ. והצירי לחץ מטורפים, הם כואבים ושורפים, והחוסר אונים באמת מתסכל אבל גם סבלתי מכאבי מחזור חזקים אז יש לי קצת סף כאב גבוה.
ציר, לחיצה, ציר, לחיצה, ציר לחיצה, 08:30 והיא בחוץ!!!! אני בשוק. לא מאמינה שזה קרה ככה מהר.
בגלל שהייתי בשליטה יכולתי להחזיק אותה ולהרגיש את התהליך. בלידה הקודמת זה ממש לא היה. ישר היא הלכה לבדיקה (התינוקת), ואז לבעלי. ופשוט לא התרגשתי ולא כלום.
תודה להשם יתברך!
השליה יצאה, אין תפרים, בלי אפידורל, הכל טוב ברוך השם.
אבל כן...עכשיו אחרי, מפחדת לחשוב על עוד הריון ועוד לידה. אבל ככה זה בחיים 
בשורות טובות לכולן ולידות מהירות וקלות לכל בנות ישראל!!!
