ביום שגיליתי. לא נראה לי לגיטימי לספר לאמא ולא לאבא. כלומר, אני סיפרתי רק לאמא שלי אבל היה לי ברור שהיא תספר לאבא וגם הייתי מעוניינת בזה. ייתכן שבמצבים משפחתיים מסויימים זה עשוי להיות לגיטימי (נניח הורים גרושים ואמא הרבה יותר מעורבת, אולי).

לחמי וחמותי סיפרנו יותר מאוחר... סוף שליש ראשון כזה? ייתכן שהם ניחשו גם קודם.

זה תלוי בשאלה האם לגיטימי שבן זוג של חולה שעובר גם הוא תקופה לא קלה יספר להוריו על מצבו של בן זוגו ללא הסכמתו בגלל שהוא צריך אוזן קשבת...

בעיני, כל עוד הילד לא נולד, ההריון הוא קודם כל מצב רפואי של האישה. וכמו שיש חיסיון על התיק הרפואי שלה שכולל את כל בדיקות ההריון גם מבעלה, כולל האולטראסאונדים, כך גם כאן.

כמובן, שבהסכמת האישה, לגיטימי לגמרי

זה לא לגמרי מצב רפואי של האשה, היא לא הרתה לבד.

בעיני גישה כזאת יכולה להיות הרסנית לזוגיות במיוחד בתקופה הרגישה של ההריון.

אצלנו - ההריון משותף

אני נושאת ב"עול" הפיזי (והנפשי/הורמונאלי) ובעלי יותר בטכני (יותר שוטף כלים) ובתמיכה אין סופית.

אז כן, כמו שהוא אומר לי כל הזמן כמה אני אלופה שאני סובלת בשביל הילד שלנו, אני לא מפסיקה להודות לו על השטיפת כלים, סידור הבית  וכיו"ב שהוא עושה.

(וגם גברים זקוקים לאוזן קשבת מחבר על הריון, במיוחד הריון ראשון שזה יכול להפחיד את הגבר שהחיים נגמרים... כמה חשוב לדבר על זה בין בני הזוג ובמידת הצורך ברור שלשתף חבר של הבעל... קריטי בעיני אפילו אחרת הבעל יכול להוציא את הפחד שלו על האשה מבלי להבין שזה בגלל זה וזה לא מומלץ..)

אני בכלל היפרמאזיסית, והכל כולל הכל על בעלי...

ובודאי שהוא זקוק לאוזן קשבת, ולהמון התחשבות בכולל... ובודאי שהוא סיפר לחברותא ולראש כולל,  ולרב שלו, גם בגלל שטכנית - הוא היה צריך התחשבות, וגם - כן - כדי לפרוק. ובודאי שלא הפסקתי להודות לו על כל מה שהוא עשה, והוא עשה המון!

אבל זה ממש לא אומר שבגלל שסיפרתי להורי בשלב מוקדם, גם הוא סיפר להוריו באותו שלב. ממש לא. יש הבדל בין לדאוג לאוזן קשבת לבעל - שזה צריך בכל מקרה של קושי רפואי משמעותי ומתמשך - לבין לספר דווקא להוריו ודווקא באותו זמן שמספרים להוריה.

אם טוב לשניהם לספר לשתף את הוריו - מה טוב, אבל לא תמיד אוזן קשבת זה דווקא ההורים! (דווקא במקרה של בעלי, ההורים שלו הם ממש לא אוזן קשבת בשום דבר בערך...)

ההריון של שניהם, כמובן שכל זוג יעשה מה שטוב לו, אבל לא רואה עדיפות הורי האשה על הורי הבעל.

אלא אם נניח אחד ההורים יספר לכולם למרות שיבקשו שלא, אז הגיוני לא לספר, אבל אם שני ההורים יודעים לשמור סוד, לא רואה עדיפות לספר להורים אחד על השני. 

(גם אצלינו לשנינו להורים זה יותר בשביל לשמח וגם מטעם כיבוד הורים אנחנו יודעים כמה הם מתרגשים ושמחים וגם דואגים ולא בשביל אוזן קשבת בהכרח...)

ועוד משהו קטן, כתבת בשביל אוזן קשבת לבעל שזה בכל מקרה של קושי רפואי משמעותי ומתמשך- וואלה לא מסכימה, אוזן קשבת זה לא רק בקושי רפואי מתמשך זה גם יכול להיות נפשי - במיוחד גברים, פתאום עוד ילד לפרנס והמשמעות וכיו"ב או סתם לפרוק..)

הילד של שניהם, ההריון שלה בלבד.

כמובן, בתור בן זוג, הוא משתתף המון ונושא המון בנטל, ודאי. ויש להעריך אותו מאוד על כך.

אך זה לא מזיז את ההריון מהגוף שלה לשלו... זו עובדה פזיולוגית פשוטה. זו רק היא שאסור לה לאכול סושי או להתרחץ בג'קוזי, זו רק היא שעוברת בדיקות... לא רואה איך אפשר לטעון אחרת.

לכן, לגיטימי לגמרי בעיני שאישה תרצה לספר להוריה אך להסתיר מחמיה וחמותה (לגיטימי גם שתרצה הפוך, אך יותר נדיר) את המתרחש בגופה.

כן, בעלה זקוק לאוזן קשבת, אך ברוב המקרים בהם לא נוח לאישה שהוריו ידעו - ניתן למצוא לו מישהו אחר לפרוק אצלו שיהיה מקובל על שניהם.

ודאי שיכול להיות כאן גם קושי נפשי שלו, אך זה לא סותר את זה שמדובר בקושי רפואי מתמשך. כמעט בכל קושי רפואי מתמשך קיים קושי נפשי אצל בן הזוג... (וכמובן גם אצל החולה)

לא רואה למה שחמי וחמותי ידעו על המתרחש ברחם ***שלי*** רק מכיוון שבחרתי כן לספר להורי על כך. ולא, זו לא הרחם של בעלי.

בואי ניקח מקרה קיצון - אישה שגילתה הריון לאחר גירושין - (לא רוצה לקחת את המקרה הקיצוני עוד יותר...) - בודאי שעליה לספר לגרוש באיזשהו שלב על ההריון (כמובן, בהנחה שהגירושין לא היו על רקע אלימות, שאז זה עלול להיות מסוכן), אך האם בהכרח ברגע שהיא עצמה גילתה?

והאם בהכרח היא מחויבת לספר לו על כל בדיקה שעברה ועל התוצאות המדויקות של כל דבר?

האם אין על התיק הרפואי שלה חיסיון רפואי מפניו?

דברים שמהווים סכנה להריון אינם בהכרח בגוף העובר כלל. האם לגיטימי שידרוש לדעת למשל, את אורך הצוואר שלה?

היא סיפרה לאבא, באופן טבעי....

להורים של בעלי שבועיים אח"כ כשפגשנו אותם. זו היתה בחירה שלו.

מיד אחרי בדיקת דם חיובית לגמרי

אבא בדר"כ קשה לו לא לספר לכולם ומתעצבן שזה "בסוד" על חודש רביעי בערך

קשר עם אמא זה לא כמו אבא (כמובן לא מכלילה לרוב)

אני מיד סיפרתי לאמא, נכון שצריך להסתיר אבל רק אמא זה בסדר,

התכנון היה בהמשך לספר לאבא וחמי חמותי יותר מאוחר, כשיהיה כבר אפשר לספר,

לא חושבת שצירך לחכות עם לספר לאמא חוץ מזה שאמא זה לא חם וחמות אין שום סיבה שהם ידעו מוקדם מידי אין מה להשוות,

זו דעתי בעניין והיא נחרצת

זה אומר לא לספר, האישה נושאת את ההריון ברחמה ואם יקל עליה לשתף את האמא אין בעיה,

אם הבעל כבר רוצה לספר לכולם שיתאפק

מה שצריך להסתיר מסתירים, כשהאישה מספרת לאמא זה לאו דווקא כי באלה כבר לספר, אלא יותר קל לה לחוות ככה את ההריון, שאלות תהיות וכו', ואצל הבעל זה בא ממקום של שיתוף ולא של עזרה וכו', 

וגם מרגיש לי שהריון הוא דבר אישי של האישה, והיא צריכה להרגיש בנוח לספר לפני שהבעל ירגיש בנוח

אולי זה כי ההריון שלי לא היה ארוך?

ככה הרגיש לי בתחילת ההריון,

ואם יש לו שאלות שישאל את אשתו?

מה הוא כבר יכול לרצות לשאול את אמא שלו על ההריון של אשתו?

לא נשמע לי ולא מתיישב לי,

הסיבה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה שהבעל ירצה לספר לאמא שלו זה בשביל לשתף ואם האישה לא מוכנה אז הוא לא צריך לעשות את זה כמו כל דבר אחר בחיים שאם האישה מעדיפה לשמור בסוד הבעל צריך לזרום איתה וכן להפך 

הסקת דיי מהר את המסקנה הזו, אני חוזרת ואומרת שאני לא סותרת שום דבר זו החוויה שלי בנושא,

לא אמרתי שיסתום את הפה, אם הוא יגיד שקשה לו והוא רוצה לשתף שילך וישתף,

וחוצמזה אם מדברים כבר בענייני,

כשאני בע"ה יהיה בהריון, לא מעניינת אותי מה הסיבה וכמה קשה לו, תראי את זה איך שנראך,

הריון שמגיע אחרי כמה שנים של טיפלים ואחרי הפה, אין סיבה מוצדקת לשתף בו, ואם הוא ירגיש קשה גמני לא ישתף את אמא שלי,

זו דעתי  בכלליות, וזה תמיד תלוי מצב,

יכול להיות שתרגישי נוח מול חמותך, אבל לא כל חמות יודעת לשתוק

ולא חסר דוגמאות,

אז אני לא מזלזלת קצת קשה לי האמירה הזו,אלא מסתכלת על כל המקרה סביבי, ודעתי לא השתנתה, הוא לא יגיד לי שקשה לו ואתעלם ממנו 

ממש לא הייתי בכיוון של להשליך על המקרה שלי אבל לצורך הדוג של מתי כן ומתי לא 

לא ממליצה, נראה לי מבחינה זוגית זה דבר נורא, אבל חוקית אם אישה בוחרת להסתיר מבעלה שהיא בהריון או להסתיר ממנו בדיקות או תוצאות של בדיקות - אסור לקופת חולים להעביר לו מידע מהתיק שלה ללא הסכמתה הכתובה. גם על מומים בעובר!

רפואית זה נחשב מצב רפואי של האישה בלבד, לא של הבעל.

אי אפשר להשוות בין הצורך בייעוץ שלו ושלה. הוא לא יתייעץ אם מותר או אסור לו לאכול סושי ומה לעשות אם הוא נפל, נכון? וגם בן זוג של חולה יכול להרגיש צורך להתייעץ. כן לגיטימי לגמרי שהוא יספר בהסכמתה, אבל צריך להיות בהסכמתה. ולא, אין סימטריה בין ההורים שלו לשלה.

מסכימה איתך, חלק משותפות זוגית זה ששני בני הזוג לוקחים אחריות ועוזרים אחד לשני.

אם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהריון הוא מצב רפואי של האישה. כמו בכל מצב רפואי אחר, בזוגיות טובה הבעל גם הוא יתגייס לעזרה ובהחלט יפול עליו עול. בהחלט מצופה ממנו להשתתף. אך כמו בכל מצב רפואי אחר, אין לבן הזוג רשות לגלות להוריו או לכל אדם אחר ללא הסכמת אשתו.

כן מסכימה שאם הוא באמת צריך מישהו להתייעץ/לשתף, שעליה - כמו כל חולה שבן זוגו נזקק לכך - להתחשב. אך זה לא מוכרח להיות דווקא הוריו... מה אם היא לא מרגישה קרוב ונח איתם והיא זקוקה לפרטיות מולם, הגיוני שיספר להם מה קורה בגוף שלה?

יש הבדל בין התחשבות בבעל ולדאוג שיהיה לו עם מי לפרוק קשיים, לבין סימטריה בין הוריו להוריה שתחייב אותה להסכים לספר להם רק בגלל שהיא מספרת להוריה...

יש הרבה מצבים רפואיים שכל מי שעיניים בראשו יכול לראות, זה ממש לא היחיד...

וגם לספר רק שיש מצב רפואי אחר - זה לחשוף תיק רפואי באותה המידה

בשניהם אני מסכימה שיכול להיות פוגע לא לספר בשלב שבו כולם כבר רואים, אבל כן - זה לחלוטין מצב רפואי שבאיזשהו שלב רואים, כמו הרבה אחרים

נורא ואיום,

אולי באמת יש לנו אותה גיסה

טקט הם מכירים?

חחח את מזכירה לי

שערב שבת לבשתי חצאית שהיא משמינה טיפה, עושה כזה נפח בבטן (חצאית פליסה בלי גסקה)

ואני אוחרי אוכל מתנפחת כאילו חודש חמישי לא מגזימה,

בקיצור כנראה יצאה לי בטן רצינית מהדגים,

חמותי שאלה את בעלי אם אפשר כבר להגיד מזל טוב...

וגיסתי עשתה לי ראיון שב"כ

אני עד עכשיו מזכירה לה את זה וכועסת על זה מאוד

ולא מהססת להגיד לה מה אני חושבת על זה1,

רק מלהיזכר בזה באלי לבכות,

אה ואיך שכחתי פרט קטנטן ממש ממש 

היא הייתה בהריון בחודש רביעי ואומרת לי שהיא לא,

כי אמרתי לה אם כבר יש פה מישי בהריון זו את (ואני טיפוס שאם לא אומרים לי אני משחקת אותה לא יודעת...)

סורי על הנצלוש הייתי חייבת לשתף

ובעלי נדהם ושאל את חמותי על מה מזל טוב,

פאדיחות שלה 

היתה לי סיטואציה דומה עם חמותי, וזאת תגובה מאד לא נעימה.
כאילו מה זה משנה לי אם ידעת? מה מועיל לי לדעת את זה??
למה זאת התגובה ולא שמחה והתרגשות וכו...

מזה???

זה כל כך פוגעעע

ניסית לאמר מילה בנידון? משו?

את נשמעת כלה מהמממתתת 

ובכלל אישה מדהימה 

איך אפשר להתעלם מימך ככה?

אני בטוח הייתי אומרת לה משו או משויים 

הגיבה ככה

שהם ראו עלי שאני לא שטוחה כמו תמיד

נו באמת

זה היה בטנונת קטנה שצצה אחרי החתונה וזה היה בזמן שאי אפשר היה לדעת עדין על ההריון 

נו באמת

זה הרגיז ולא התאים בכלל

שכלה טריה תשמע את זה מחמותה (הייתי בקושי חודשיים אחרי החתונה)

אבל לא עשיתי מזה עסק

כי חמותי באמת אישה טובה אבל היא לא תמיד יודעת מה נכון לומר..

לי זה היה נראה יותר מכובד כי זה נכד במידה שווה...

סוף שבוע 13 (אמא שלי ניחשה לפני...)

סיפרתי קודם רק לאמא שלי ולא לאבא שלי.

לאמא שלי סיפרתי מייד כשגיליתי, ולאבא שלי סיפרתי מתי שסיפרתי לחמי וחמותי - בחודש שלישי.

לא רואה בזה בכלל בעיה

להורים של בעלי בערך שבועיים אחרי

בשבוע 6-7

שהתראנו איתם פנים מול פנים

איזה כיף לספר דבר כזה 

שלה אני פורקת הכל, פחות שייך לפעמים מול הבעל ואני חייבת לשתף, החברה הזו לא מכירה בכלל את הנפשות הפועלות אז מרגיש לי שזה פחות גרוע.

לפעמים אני פשוט חייבת כדי לא להתפוצץ

היא תפגוש את חמותי או משהו...

כלומר אם מארחים אצלנו אז היא יכולה לפגוש את השכנות שלי.

וחברות טובות ממעגלים אחרים מכירות אותה...

אבל שמחה שמצאת לעצמך כתובת🩷

יומן, אולי פה...

הפריקה היא חשובה ממש ממש

לתת לעצמך להרגיש הכל...

ואז לחשןב איך את מתקדמת... לי זה עזר לפני כמה ימים... ואז חשבתי עם עצמי איך אני מתקדמת עם הרגשות שלי...

(בנושא אחר) 

זה לא נעים לי לכתוב שאני לא סובלת את חמותי.

אבל זה המצב.

ומכיוון שאני יכולה רק לשנות את עצמי, אני מתוסכלת מזה שאני לא מצליחה להתקדם.

מנסה להיות בעין טובה. מנסה ללמד זכות.

אבל אפילו בלי קשר לדברים המורכבים ומטענים שיושבים שם שנים....

בכללי אני שונאת ליסוע אליהם. לא נוח שם בכלל, לא נקי, האוכל על הפנים, וגם.... זה קצת הזוי לומר- חמותי פשוט מריחה נורא. אני לא חושבת שהיא שמה דאודורנט מימיה. ואני סופר רגישה לריחות. היא אמרה פעם לגיסתי "אני לא מזיעה אז לא צריך לכבס את הבגדים שלי".

חברות- היא לא מכבסת את הבגדים שלה!!

ואתן לא מבינות כמה קשה לי לחבק אותה לפני שבת ואחרי. אני לפעמים יוצאת כדי לנשום אוויר כי רק להיות לידה זה טו מאצ' לעיתים.

בשבתות קיץ- ה' ירחם כי הם גם לא בקטע של מזגן.

וואי תקשיבו בחיים לא חשבתי שאני אכתוב את הדברים האלה

שהקושי נובע מכל מיני דברים.

א. איך הגעתי למצב שאני לא סובלת בן אדם ככה? ועוד משפחה? לפעמים יוצאים ממני רגשות מפלצתיים על כל דבר שזז בהקשר של חמותי

ב. הניפוץ חלום. תמיד חלמתי שחמותי תהיה חמות כמו אמא שלי... זורמת, כייפית, שיח פתוח ומחכים. אין את הדברים האלה בשוםםםם צורה. אין לה חוש הומור, אין לה אינטליגנציה רגשית בכלל- למשל היא לא מבינה את כל השיח הזה של תיקוף רגשות. אז כשהילדה שלי נופלת ובוכה ואני אומרת "אוי מתוקה שלי זה באמת כאב" אז היא אומרת "לא לא, לא קרה שום דבר".

או שבכללי בעלי אמר שאין עניין להסביר לה שנפגעתי או שהוא נפגע כי היא לא מסוגלת לדבר על רגשות. השיח איתה מאוד שטחי כזה.. אז מתוך נימוס אני מפתחת איתה שיחה אבל אי אפשר לנהל איתה שיחות אינטלגנטיות או משהו כי היא לא מבינה (היא גם אומרת את זה). אז זה יכול להיות מאוד מעייף לקשקש סמול טוק שבת שלימה. ב"ה יש גיסים וגיסות מהממים שאפשר לדבר נורמאלי איתם

ג. הם באמת בסופו של דבר אנשים טובים. אני מבינה את זה היטב בראש. וזה עצוב לי שאני לא מסוגלת לעשות סוויצ' בלב כי הם לא עושים שום דבר מרוע. אז למרות שקשה לי, אני לא מעוניינת לפגוע בהם

וואוו...

חיבוק לך.

במיוחד שאחד הדברים שנפגענו ממנה זה שהיא לא מעוניינת לעזור לנו כלכלית לעומת האחיות של בעלי כי הם בונים על ההורים שלי לעזור לנו.

ונכוןןןןן שהם לא חייבים לנו כלום כלום כלום. ואפשר לזרוק עליי עגבניות שאני חצופה וכפויית טובה וכו

אבל בואו, אפשר גם להבין למה זה יכול להעליב היחס המבדיל הזה

הרבה

אני שומעת ממה שאת כותבת שאת קצת דומה לי

מרגישה רגשות קשים, אבל הראש רציונלי ופרופורציונאלי, ולא "מאשר" את הרגשות.

והפער הזה קשה מאד, הוא גורם לנו להרגיש משוגעות, כח למה אני יודעת א ומרגישה ב, אני לא רוצה להרגיש ב. זה לא הגיוני להרגיש ככה, זה לא פיר להרגיש ככה.

אז אני כאן כדי לומר לך שאני מבינה, ומשהו שלמדתי זה שאין רגשות "רעים", רגשות נועדו שירגישו אותם. מותר וכדאי לשבת בתוכם, כן, גם אם זה לא נעים.

וכמו שאת בתור אמא מדהימה שמתקפת את הרגשות של הילדים שלך כמו שכתבת, תהיי קצת אמא לילדה שבתוכך ותתקפי גם את הרגשות שלה.

ואת יכולה לכתוב מכתב לחמותך, שלעולם לא תשלחי,  והוא יהיה קשה וכואב ואחכ תזרקי אותו. ואת יכולה גם לכתוב מכתב לעצמך - החמות העתידית,  שבו תספרי לעצמך איזה חמות את הולכת להיות

ומחזק...

תודה רבה רבה!!

מרגישה שאת מבינה בול. ואיזה רעיון מקסים לכתוב לעצמי איזו חמות אהיה... זה ממש לנתב את המחשבות למשהו חיובי ובונה.

מעריכה מאוד!!

קודם כל חיבוק♥️

לגבי האוכל - אפשר בעיקרון ביצים ירקות עוף בשר דגים למי שלא אוכל קטניות

למי שכן יש עוד הרבה אופציות. אם תרצי אכתוב לך כל מיני דברים שהכנו פה (עם קטניות ובלי)

לגבי הילדה - הייתי מעמידה אותה במקום האמת

לא כי התחושות שלה לא במקום, אלא על הדרך

ואגב,ילדה בכיתה ט יכולה לתפעל יופי דברים שהיא צריכה

במקביל לזה הייתי שואלת מה הקושי עם המצב הנוכחי מבחינתה. ז"א, למתן את הדיבור הלא המכבד ולשים לו גבול ומצד שני לתת מקום לתחושות שלה

לדעתי תעמידי אותה במקום.

גם אם אמא לא כמו שתכננתי לא מדברים ככה על הורים!

חיבוק, זה ממש יכול לרסק המילים האלה ❤️

אל תזלזלי בכבוד שלך, גם כאדם וקל וחומר באמא אסור שידברו אלייך כך . 

ממש מילים מרסקות מה שהיא אומרת לך

מסכימה שזה לא צריך להיות וכדאי להבהיר לה איך מדברים

אבל לא יודעת איך הייתי ניגשת לזה, אז פשוט חיבוק.

תאכלי בשר, לא עוף, והרבה טחינה (אם את לא אוכל קטניות אז אחרי החג), זה מלא ברזל.

ותנוחי הרבה. החולשה הפיזית גם מחלישה נפשית מאד

נסי ספטון-ברזל נוזלי שלרבים מםחית ממש את תופעת הלואי של עצירות.

בחג-מלא מים, תשלבי פירות.

לגבי המתבגרת.... אין לי עצה טובה לתגובה וחינוך, פרקטית:

שימו בטטות כמו שהם בתנור וזו תוספת ב0 מאמץ.

יוגורט עם פירות ושקדים ואגוזים זו אחלה ארוחה בחול המועד

שקית סנדפרוסט תערובת ירקות למרק גם יהיה טוב לך וגם אוכל מבושל

היא מודעת לזה שאת בהריון ומצבך הבריאותי גורם לך לעייפות?

היא מדברת לא יפה אבל היא נוגעת בנקודה, אמא שלה שוכבת ונחה בעוד היא נאלצת לעזור. אולי אם היא תבין מה הסיבה זה קצת ירגיע את הכעס והביקורת שלה?

אני חושבת שהייתי מנסה כן להראות לה שהכעס שלה מובן ולהסביר לה

בקשר לברזל - תנסי אקטיפרין (תשאלי קודם את הרב שלכם אם מותר לפי הפסיקה שלו), לי הוא היה ממש טוב גם מבחינת העלאת הברזל וגם מבחינת העצירות.

בקשר למזון - אם אתם ספרדים אז תאכלי בעיקר קטניות. אם לא - אז אולי תנסו לחפש לחמניות מקמח תפו"א, יכול להיות שהן יהיו קלות יותר... והרבה ירקות.

ובקשר לבת שלך - זה נושא גדול ורחב, ולא בטוח שעכשיו כשאת חלשה זה הזמן המתאים לטפל בזה... אבל אולי כדאי שבעלך ייקח אותה לשיחה, ויאמר לה שבתור בת גדולה מצופה ממנה לעזור במצב הנתון, ובשום פנים לא להעביר ביקורת על אמא שנתנה לה חיים ונתנה לה המון במהלך השנים. ואת כל ההחלטות שלה לעתיד היא יכולה לכתוב לעצמה ביומן או משהו, ולראות אם היא רוצה עדיין לקיים אותן כשתגיע לגיל...

ובטווח הארוך - אולי לחשוב על טיפול בשבילה...

ובקשר לך עצמך מולה - זה באמת ממש פוגע ומעליב, אבל תזכרי שעם כל זה שהיא הבת שלך והדברים שהיא אמרה הם מולך - זה שלה ושייך לה, ולא קשור אלייך.

זה גיל שבו יש הרבה בחינה של האישיות שלי מול האישיות של ההורים, וזה גיל נהנים לגבש בו דעה עצמית על העולם - אבל זה רק הגיל, ובהמשך בע"ה היא תתאזן.

ואת באמת במצב רגיש גם ככה, אז הגיוני שזה יוצר לך פצע, אבל שוב - זה לא קשור אלייך. את טובה ועושה את כל המאמצים להיות אמא טובה בנתונים הקשים האלה❤️

כי היא ממש ילדה טובה טובה.

פתאום נופחת עליי עם יציאות כ"כ מפחידות,שאני מאמינה לה-את סיעודית,זה טראומה לילדים שלך ועוד...

אח"כ עובר לה ,חוזרת להתנהג יפה.

ואני נשארת עם המילים והפחד שאני עושה לכולם צלקות...

ואשכנזים אין מה לאכול לא בארוחה מבושלת...

עכשיו היא מתוקה ומכינה לי ארוחת לילה כי אני מתה מרעב...לא יודעת איך להתנהל עם הקצוות האלו שלה...

אל תיבהלי ממה שהיא אומרת.

תעשי את השתדלותך, בכלים ובכוחות שלך.

ואל תדאגי, להרבה יש תקופות כאלו והילדים גדלים בסדר גמור, לא צריך לקחת ללב כל משפט שלה

נשמע שאת מתמודדת עם הרבה.

רק מילה לגבי המתבגרת

זה שלב שבו קצת חוזרים להיות ילדים בני 3

לכן ההתנהגות הקיצונית

לכן המילים הלא רלוונטיות בעליל

אני לא אומרת לך מה לעשות

רק נותנת מבט חדש כדי שלא תתערערי

כמו שלא תתרגשי מילדה בת 3 שתגיד "אמא את פויה"

ככה דיבורים של ילדה בת 13 לא אמורים לרגש אותך

אפילו שהיא נראית כל כך חכמה ומבינה, בוגרת ורגישה, גדולה וגבוהה

ברגעים האלה היא שוב בת 3 ואת אמא שלה

שתקשורת הורה ילד

באחריות ההורה באחוזים גבוהים

בניגוד לתקשורת של 2 מבוגרים

בה יש ציפייה וצורך מהצד השני

תקשורת הורה ילד צריכה להיות מבוססת על הבנה של ההורה

שהוא לא בלבל של הילד

שהילד לא צריך לספק צורך ולא כדאי לתלות ציפיות

לכן כשילדה אומרת משהו שלילי

אין מה לקחת אותו מספיק ברצינות כדי להיפגע ממנו

אלא להבין את הצד שלה

גם אצלי היו בעבר אמירות דומות

ובצדק

עם השנים אני הפחתתי עשייה בבית וזה הביא שאלות/ טענות מצד הילדים

אז הייתי עונה בסתמיות

נכון אני לא עושה/ אין לי כוח/ לא בא לי

לא ראיתי בזה טענה שצריכה התייחסות

זכותם לתהות ולרצות

וזכותי לבחור לעשות אחרת

אם כי אף פעם לא בקשתי מהם לעשות במקומי

אם הילדה צריכה לעבוד לעשות עבודה שהיא מצפה שההורה יעשה

היא גם קצת צודקת

אולי זה מעצבן שילדה אומרת משהו צודק וגורמת לתחושה של חוסר אונים

זה לא אומר שהיא לא בסדר

זה אומר שיש מצב מורכב

והיא אומרת את אשר על ליבה כמו שילדים/ מתבגרים (ולפעמים גם מבוגרים) אומרים

(ולרצות 2 ילדים זה טוב

לא בגלל מספר כלשהו

אלא

יכולת לגבש דעה ולרצות בגיל צעיר

זה דבר מעולה)

לא יראו כלום תלכי לרפואה אלטרנטיבית.

בדרכ לא מתלהבת מדברים כאלה, אבל לפני כמה שנים הבת שלי היתה חולה המון פעמים, בקופח לא ראו משהו מיוחד והרגשתי שזה לא תקין. לקחתי אותה לרפואה בתדרים וגילו מה הבעיה, עשיתי מה שאמרו לי וב"ה עבר לה עם תזונה ועוד כמה דברים טבעיים כאלה ... 

צריך לעשות לו? אני די מיואשת וחסרת אונים כבר

אנסה לבדוק על רפואה משלימה אם כי אני לא מאמינה בכלום חוץ מדיקור סיני

לא יודעת מה כבר בדקו.

כדאי לבדוק ברזל (לא רק המוגלובין), בי 12, לבדוק צליאק, אולי רגישויות למאכלים.

איך הוא אוכל?

יכול להיות שכדאי לפנות לרופא אחר, גם אם את סומכת על הרופאה.

כי אולי לרופא אחר יהיה פתאום כיוון חדש לבדוק.

אבל מצד שני, רופא קבוע מכיר את ההיסטוריה של הילד.

יכול להיות גם מהשקד השלישי וכל זה. לא ישן טוב אין לגוף אנרגיה לגדול. פלוס אסטמה פלוס מחלות. נשמע הגיוני שהוא לא גדל. אבל באמת מאודדדד קשוח.

תבקשי כמובן מהרופאה בירור עמוק. 

איך הוא אוכל בכללי? תזונה טובה? אוכל ארוחות מלאות או בלי תאבון?

אולי לבדוק גם תזונאית בשבילו? 

היה אוכל טוב הכל, לא בררן בכלל אבל עכשיו הוא בלי תיאבון, אוכל כפית -2 ואומר "לא בא לי" ככה על הכל. לקראת הערב נפתח קצת התיאבון אוכל חביתה ופרי וזהו

זה היה הרבה לפני המלחמה ככה שאין קשר ועכשיו זה ממש נראה שהוא רזה וירד במשקל

בלי נעליים הוא רץ, בחנות הלך עם זה ממש יפה

נפל פה ושם אבל בסה''כ הלך.

רק בבית השינוי.

שמתי לו בינתיים 3 פעמים מאז הקנייה, כל פעם לחצי שעה, אולי קצת פחות. הוא כל הזמן נוגע בהן מאיו מנסה להוריד.  אני חוששת שזה לא נוח לו. למרות שקיבלתי הרבה מאוד המלצות על החנות הזאת קשה לי להאמין שעשו התאמה לא טובה 🤕

אז זה ממש הגיוני

לפי מה שאני יודעת אומרים לחכות יותר זמן בין תחילת ההליכה לנעילת נעליים

שההליכה יותר תתיצב.

אני מחכה חצי שעההאבל באמת נראה לי אני מגזימה

בכל אופן נראה לי זה פשוט ענין של הסתגלות.. ויעבור בעז'ה הנעל כבדה ולוקח זמן להתרגל למשקל שלה

ורק עכשיו קניתי לו....

הוא ילד שב"ה לא מפסיק לרוץ

ועם הנעליים קשה לו יותר. אבל מלבישה ללבישה הוא מתרגל.

אני חושבת שזה נורמלי....

מלא נחת

אבל גם אם היה לו נוח עם נעליים לא כדאי לשים לו בבית.

אפשר גרביים נגד החלקה.

כבר חששתי שהלכו 400 שקל לפח.

אל תשאלי למה במחיר כזה, בשום מקום לא היה משהו יפה במידה שלו. כבר חששתי שהכסף לפח. 

אני מלבישה לקטנצ'יק כרגע נעליים ישנות של אחותו הגדולה כשהייתה בגילו 😅

אלה נעליים טובות מפפאיה ששמרתי, וגם ככה לא אכפת לו מהצבע בגיל הזה

אבל יש לי טראומה קלה - עשיתי את זה עם הילדונת פעם, סנדלים בצבע של בנים. ואז יום אחד המטפלת שלה אמרה לי שיש לה סנדלים (של בנות) מיותרים ואולי אני רוצה אותם בשבילה🙈 התפדחתי נורא שהיא חשבה שלא קניתי סנדלים חדשים בגלל קושי כלכלי או משהו...

בכל אופן, עכשיו כבר לא נשארו לי נעליים מהילדים הקודמים...

זה ממש נורמלי לשים לילד נעליים מהגדול

אני גם שמרתי נעלי צעד ראשון של הגדול, אבל זה במידה 21 - קטני רחוק משם 

הילד פשוט קטן

גם קטנטונת

לא קניתי לה נעליים רק עכשיו מתחילה ללכת וגם זה לא לגמרי

אבל מאמינה שגם היא תצטרך מידה קטנה ממש

זה פשוט עושק המחירים של נעלי צעד ראשון.

ושתהיה בריאה הקטנה הזאת, כבר בת שנתיים + ועדיין במידה 18.

התחילה במידה 16 שאין מידות כאלו בכלל בארץ.

יש מלא נעליים לא יודעת מה טוב ומה לא.

היה לי חשוב לקנות כי אנחנו מטיילים מלא ברחוב.

לבית אני לא צריכה, זה רק לגינה וכאלה 

הגדולה לקחה אותה ל"טיול" ברחבת הבניין, ואחרי כמה סירובים היא הסכימה ללכת ואפילו לרוץ

אז @שושנושי הגיוני שזה יקרה בקרוב אצלכם

עדיף בלי לפחות בחודש הראשון להליכה

הבן שלי כשהתחיל ללכת היה נופל הרבה ודווקא כששמנו לו נעליים זה נתן לו יציבות וביטחון

מקודם שמתי לו עוד פעם והשתפר.

הנחתי חתיכה של דבק נייר בחלק הקדמי שלא ישתפשף חחח עכשיו אני יותר רגועה עם הזחילה 

בעיקר בגינה, בחול ודשא. או נגיד על מזרנים.

הליכה על משטחים שונים ככה הוא ממשיך לחזק את כף הרגל מה שלא קורה בתוך הנעל. וגם יחשף לתחושות שונות.

מומלץ. (במיוחד שהתחיל ללכת רק לפני חודש ).

קודם כל - ברכות על ההיריון!!

ב"ה יש הריון!

וכל הכבוד שטיפלת עצמך ולקחת תרופות הרגעה.

בתכל'ס :

דברי עם המכון הטרטולוגי בחיפה, הם נתונים ייעוץ לזה. יש כדורים שאפשר בהריון.

מניסיון אישי - אני כידוע מתמודדת ocd (הפרעה טורדנית כפייתית) וגם היו לי דיכאונות בעבר.

לוקחת באופן קבוע "בריכת כדורים"...

ו- ההריון של הבן שלי (בן 4) היה בהפתעה

וגם אני דאגתי מה יהיה...

המכון הטרטולוגי אמר שזה בסדר, במקרה שלי ההמלצה היתה גם לקחת חומצה פולית במינון מוגבר בשליש הראשון. אם לא עשית את זה - בלי לחץ!

ב"ה היום הבן שלי בן 4, מהמם וחכם מאוד.

שורה תחתונה

את הכי חשובה!

מעולה שטיפלת בעצמך!

וגם העובר יהיה בעז"ה בסדר.

מזל טוב!

המשך הריון רגוע ובריא.

מציינת שהמשכתי לקחת את התרופות לאורך כל ההריון.

ב"ה ילדון מתוק וחכם ממש.

אבל תלוי איפה אתם גרים ומה בדיוק מחפשים 

עושים על האש

מתנפחים שהמועצה ארגנה בקרבת מקלט

חבל לקחת סיכונים מיותרים