ובעלי ממש רוצה לחכות כמה שאצליח להתאפק...ביום שגיליתי. לא נראה לי לגיטימי לספר לאמא ולא לאבא. כלומר, אני סיפרתי רק לאמא שלי אבל היה לי ברור שהיא תספר לאבא וגם הייתי מעוניינת בזה. ייתכן שבמצבים משפחתיים מסויימים זה עשוי להיות לגיטימי (נניח הורים גרושים ואמא הרבה יותר מעורבת, אולי).
לחמי וחמותי סיפרנו יותר מאוחר... סוף שליש ראשון כזה? ייתכן שהם ניחשו גם קודם.
זה תלוי בשאלה האם לגיטימי שבן זוג של חולה שעובר גם הוא תקופה לא קלה יספר להוריו על מצבו של בן זוגו ללא הסכמתו בגלל שהוא צריך אוזן קשבת...
בעיני, כל עוד הילד לא נולד, ההריון הוא קודם כל מצב רפואי של האישה. וכמו שיש חיסיון על התיק הרפואי שלה שכולל את כל בדיקות ההריון גם מבעלה, כולל האולטראסאונדים, כך גם כאן.
כמובן, שבהסכמת האישה, לגיטימי לגמרי
זה לא לגמרי מצב רפואי של האשה, היא לא הרתה לבד.
בעיני גישה כזאת יכולה להיות הרסנית לזוגיות במיוחד בתקופה הרגישה של ההריון.
אצלנו - ההריון משותף
אני נושאת ב"עול" הפיזי (והנפשי/הורמונאלי) ובעלי יותר בטכני (יותר שוטף כלים) ובתמיכה אין סופית.
אז כן, כמו שהוא אומר לי כל הזמן כמה אני אלופה שאני סובלת בשביל הילד שלנו, אני לא מפסיקה להודות לו על השטיפת כלים, סידור הבית וכיו"ב שהוא עושה.
(וגם גברים זקוקים לאוזן קשבת מחבר על הריון, במיוחד הריון ראשון שזה יכול להפחיד את הגבר שהחיים נגמרים... כמה חשוב לדבר על זה בין בני הזוג ובמידת הצורך ברור שלשתף חבר של הבעל... קריטי בעיני אפילו אחרת הבעל יכול להוציא את הפחד שלו על האשה מבלי להבין שזה בגלל זה וזה לא מומלץ..)
אני בכלל היפרמאזיסית, והכל כולל הכל על בעלי...
ובודאי שהוא זקוק לאוזן קשבת, ולהמון התחשבות בכולל... ובודאי שהוא סיפר לחברותא ולראש כולל, ולרב שלו, גם בגלל שטכנית - הוא היה צריך התחשבות, וגם - כן - כדי לפרוק. ובודאי שלא הפסקתי להודות לו על כל מה שהוא עשה, והוא עשה המון!
אבל זה ממש לא אומר שבגלל שסיפרתי להורי בשלב מוקדם, גם הוא סיפר להוריו באותו שלב. ממש לא. יש הבדל בין לדאוג לאוזן קשבת לבעל - שזה צריך בכל מקרה של קושי רפואי משמעותי ומתמשך - לבין לספר דווקא להוריו ודווקא באותו זמן שמספרים להוריה.
אם טוב לשניהם לספר לשתף את הוריו - מה טוב, אבל לא תמיד אוזן קשבת זה דווקא ההורים! (דווקא במקרה של בעלי, ההורים שלו הם ממש לא אוזן קשבת בשום דבר בערך...)
ההריון של שניהם, כמובן שכל זוג יעשה מה שטוב לו, אבל לא רואה עדיפות הורי האשה על הורי הבעל.
אלא אם נניח אחד ההורים יספר לכולם למרות שיבקשו שלא, אז הגיוני לא לספר, אבל אם שני ההורים יודעים לשמור סוד, לא רואה עדיפות לספר להורים אחד על השני.
(גם אצלינו לשנינו להורים זה יותר בשביל לשמח וגם מטעם כיבוד הורים אנחנו יודעים כמה הם מתרגשים ושמחים וגם דואגים ולא בשביל אוזן קשבת בהכרח...)
ועוד משהו קטן, כתבת בשביל אוזן קשבת לבעל שזה בכל מקרה של קושי רפואי משמעותי ומתמשך- וואלה לא מסכימה, אוזן קשבת זה לא רק בקושי רפואי מתמשך זה גם יכול להיות נפשי - במיוחד גברים, פתאום עוד ילד לפרנס והמשמעות וכיו"ב או סתם לפרוק..)
הילד של שניהם, ההריון שלה בלבד.
כמובן, בתור בן זוג, הוא משתתף המון ונושא המון בנטל, ודאי. ויש להעריך אותו מאוד על כך.
אך זה לא מזיז את ההריון מהגוף שלה לשלו... זו עובדה פזיולוגית פשוטה. זו רק היא שאסור לה לאכול סושי או להתרחץ בג'קוזי, זו רק היא שעוברת בדיקות... לא רואה איך אפשר לטעון אחרת.
לכן, לגיטימי לגמרי בעיני שאישה תרצה לספר להוריה אך להסתיר מחמיה וחמותה (לגיטימי גם שתרצה הפוך, אך יותר נדיר) את המתרחש בגופה.
כן, בעלה זקוק לאוזן קשבת, אך ברוב המקרים בהם לא נוח לאישה שהוריו ידעו - ניתן למצוא לו מישהו אחר לפרוק אצלו שיהיה מקובל על שניהם.
ודאי שיכול להיות כאן גם קושי נפשי שלו, אך זה לא סותר את זה שמדובר בקושי רפואי מתמשך. כמעט בכל קושי רפואי מתמשך קיים קושי נפשי אצל בן הזוג... (וכמובן גם אצל החולה)
לא רואה למה שחמי וחמותי ידעו על המתרחש ברחם ***שלי*** רק מכיוון שבחרתי כן לספר להורי על כך. ולא, זו לא הרחם של בעלי.
בואי ניקח מקרה קיצון - אישה שגילתה הריון לאחר גירושין - (לא רוצה לקחת את המקרה הקיצוני עוד יותר...) - בודאי שעליה לספר לגרוש באיזשהו שלב על ההריון (כמובן, בהנחה שהגירושין לא היו על רקע אלימות, שאז זה עלול להיות מסוכן), אך האם בהכרח ברגע שהיא עצמה גילתה?
והאם בהכרח היא מחויבת לספר לו על כל בדיקה שעברה ועל התוצאות המדויקות של כל דבר?
האם אין על התיק הרפואי שלה חיסיון רפואי מפניו?
דברים שמהווים סכנה להריון אינם בהכרח בגוף העובר כלל. האם לגיטימי שידרוש לדעת למשל, את אורך הצוואר שלה?
היא סיפרה לאבא, באופן טבעי....
להורים של בעלי שבועיים אח"כ כשפגשנו אותם. זו היתה בחירה שלו.
נטועההשקט הזהמיד אחרי בדיקת דם חיובית לגמרי
אבא בדר"כ קשה לו לא לספר לכולם ומתעצבן שזה "בסוד" על חודש רביעי בערך
קשר עם אמא זה לא כמו אבא (כמובן לא מכלילה לרוב)
אני מיד סיפרתי לאמא, נכון שצריך להסתיר אבל רק אמא זה בסדר,
התכנון היה בהמשך לספר לאבא וחמי חמותי יותר מאוחר, כשיהיה כבר אפשר לספר,
לא חושבת שצירך לחכות עם לספר לאמא חוץ מזה שאמא זה לא חם וחמות אין שום סיבה שהם ידעו מוקדם מידי אין מה להשוות,
זו דעתי בעניין והיא נחרצת
זה אומר לא לספר, האישה נושאת את ההריון ברחמה ואם יקל עליה לשתף את האמא אין בעיה,
אם הבעל כבר רוצה לספר לכולם שיתאפק
מה שצריך להסתיר מסתירים, כשהאישה מספרת לאמא זה לאו דווקא כי באלה כבר לספר, אלא יותר קל לה לחוות ככה את ההריון, שאלות תהיות וכו', ואצל הבעל זה בא ממקום של שיתוף ולא של עזרה וכו',
וגם מרגיש לי שהריון הוא דבר אישי של האישה, והיא צריכה להרגיש בנוח לספר לפני שהבעל ירגיש בנוח
אולי זה כי ההריון שלי לא היה ארוך?
ככה הרגיש לי בתחילת ההריון,
ואם יש לו שאלות שישאל את אשתו?
מה הוא כבר יכול לרצות לשאול את אמא שלו על ההריון של אשתו?
לא נשמע לי ולא מתיישב לי,
הסיבה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה שהבעל ירצה לספר לאמא שלו זה בשביל לשתף ואם האישה לא מוכנה אז הוא לא צריך לעשות את זה כמו כל דבר אחר בחיים שאם האישה מעדיפה לשמור בסוד הבעל צריך לזרום איתה וכן להפך
הסקת דיי מהר את המסקנה הזו, אני חוזרת ואומרת שאני לא סותרת שום דבר זו החוויה שלי בנושא,
לא אמרתי שיסתום את הפה, אם הוא יגיד שקשה לו והוא רוצה לשתף שילך וישתף,
וחוצמזה אם מדברים כבר בענייני,
כשאני בע"ה יהיה בהריון, לא מעניינת אותי מה הסיבה וכמה קשה לו, תראי את זה איך שנראך,
הריון שמגיע אחרי כמה שנים של טיפלים ואחרי הפה, אין סיבה מוצדקת לשתף בו, ואם הוא ירגיש קשה גמני לא ישתף את אמא שלי,
זו דעתי בכלליות, וזה תמיד תלוי מצב,
יכול להיות שתרגישי נוח מול חמותך, אבל לא כל חמות יודעת לשתוק
ולא חסר דוגמאות,
אז אני לא מזלזלת קצת קשה לי האמירה הזו,אלא מסתכלת על כל המקרה סביבי, ודעתי לא השתנתה, הוא לא יגיד לי שקשה לו ואתעלם ממנו
ממש לא הייתי בכיוון של להשליך על המקרה שלי אבל לצורך הדוג של מתי כן ומתי לא
לא ממליצה, נראה לי מבחינה זוגית זה דבר נורא, אבל חוקית אם אישה בוחרת להסתיר מבעלה שהיא בהריון או להסתיר ממנו בדיקות או תוצאות של בדיקות - אסור לקופת חולים להעביר לו מידע מהתיק שלה ללא הסכמתה הכתובה. גם על מומים בעובר!
רפואית זה נחשב מצב רפואי של האישה בלבד, לא של הבעל.
אי אפשר להשוות בין הצורך בייעוץ שלו ושלה. הוא לא יתייעץ אם מותר או אסור לו לאכול סושי ומה לעשות אם הוא נפל, נכון? וגם בן זוג של חולה יכול להרגיש צורך להתייעץ. כן לגיטימי לגמרי שהוא יספר בהסכמתה, אבל צריך להיות בהסכמתה. ולא, אין סימטריה בין ההורים שלו לשלה.
מסכימה איתך, חלק משותפות זוגית זה ששני בני הזוג לוקחים אחריות ועוזרים אחד לשני.
אם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהריון הוא מצב רפואי של האישה. כמו בכל מצב רפואי אחר, בזוגיות טובה הבעל גם הוא יתגייס לעזרה ובהחלט יפול עליו עול. בהחלט מצופה ממנו להשתתף. אך כמו בכל מצב רפואי אחר, אין לבן הזוג רשות לגלות להוריו או לכל אדם אחר ללא הסכמת אשתו.
כן מסכימה שאם הוא באמת צריך מישהו להתייעץ/לשתף, שעליה - כמו כל חולה שבן זוגו נזקק לכך - להתחשב. אך זה לא מוכרח להיות דווקא הוריו... מה אם היא לא מרגישה קרוב ונח איתם והיא זקוקה לפרטיות מולם, הגיוני שיספר להם מה קורה בגוף שלה?
יש הבדל בין התחשבות בבעל ולדאוג שיהיה לו עם מי לפרוק קשיים, לבין סימטריה בין הוריו להוריה שתחייב אותה להסכים לספר להם רק בגלל שהיא מספרת להוריה...
יש הרבה מצבים רפואיים שכל מי שעיניים בראשו יכול לראות, זה ממש לא היחיד...
וגם לספר רק שיש מצב רפואי אחר - זה לחשוף תיק רפואי באותה המידה
בשניהם אני מסכימה שיכול להיות פוגע לא לספר בשלב שבו כולם כבר רואים, אבל כן - זה לחלוטין מצב רפואי שבאיזשהו שלב רואים, כמו הרבה אחרים
יעל מהדרוםנורא ואיום,
אולי באמת יש לנו אותה גיסה
טקט הם מכירים?
חחח את מזכירה לי
שערב שבת לבשתי חצאית שהיא משמינה טיפה, עושה כזה נפח בבטן (חצאית פליסה בלי גסקה)
ואני אוחרי אוכל מתנפחת כאילו חודש חמישי לא מגזימה,
בקיצור כנראה יצאה לי בטן רצינית מהדגים,
חמותי שאלה את בעלי אם אפשר כבר להגיד מזל טוב...
וגיסתי עשתה לי ראיון שב"כ 
אני עד עכשיו מזכירה לה את זה וכועסת על זה מאוד
ולא מהססת להגיד לה מה אני חושבת על זה1,
רק מלהיזכר בזה באלי לבכות,
אה ואיך שכחתי פרט קטנטן ממש ממש
היא הייתה בהריון בחודש רביעי ואומרת לי שהיא לא,
כי אמרתי לה אם כבר יש פה מישי בהריון זו את (ואני טיפוס שאם לא אומרים לי אני משחקת אותה לא יודעת...)
סורי על הנצלוש הייתי חייבת לשתף
ובעלי נדהם ושאל את חמותי על מה מזל טוב,
פאדיחות שלה 
נטועהאחרונההיתה לי סיטואציה דומה עם חמותי, וזאת תגובה מאד לא נעימה.
כאילו מה זה משנה לי אם ידעת? מה מועיל לי לדעת את זה??
למה זאת התגובה ולא שמחה והתרגשות וכו...
מזה???
זה כל כך פוגעעע
ניסית לאמר מילה בנידון? משו?
את נשמעת כלה מהמממתתת
ובכלל אישה מדהימה
איך אפשר להתעלם מימך ככה?
אני בטוח הייתי אומרת לה משו או משויים
הגיבה ככה
שהם ראו עלי שאני לא שטוחה כמו תמיד
נו באמת
זה היה בטנונת קטנה שצצה אחרי החתונה וזה היה בזמן שאי אפשר היה לדעת עדין על ההריון
נו באמת
זה הרגיז ולא התאים בכלל
שכלה טריה תשמע את זה מחמותה (הייתי בקושי חודשיים אחרי החתונה)
אבל לא עשיתי מזה עסק
כי חמותי באמת אישה טובה אבל היא לא תמיד יודעת מה נכון לומר..
לי זה היה נראה יותר מכובד כי זה נכד במידה שווה...
סוף שבוע 13 (אמא שלי ניחשה לפני...)
סיפרתי קודם רק לאמא שלי ולא לאבא שלי.
לאמא שלי סיפרתי מייד כשגיליתי, ולאבא שלי סיפרתי מתי שסיפרתי לחמי וחמותי - בחודש שלישי.
לא רואה בזה בכלל בעיה
מזל שגיסתי היתה איתי בהיריון במקביל אז הוא יכל להשליך על זה חחחחחח אוהבת אותולהורים של בעלי בערך שבועיים אחרי
בשבוע 6-7
שהתראנו איתם פנים מול פנים
שירה_11איזה כיף לספר דבר כזה
אנונימית099ב"ה 3 חודשים אחרי לידה
הנקה מלאה
טבלתי 5 שבועות אחרי הלידה, דווקא הלך בקלות הייתי יכולה אפילו לפני לטבול.
אבל כשבוע אחרי התחילו כתמים ודימומים קטנים. חשבתי שזה מחזור אבל זה לא התפתח לשם, לצערי נאסרנו (בטעות).
אחרי כמה ימים עשיתי הפסק וביום של הטבילה (😪) אני קמה בבוקר ושוב כתמים ודימום, שמנענו ממני לטבול ורק אחרי כמה ימים הצלחתי לעשות שוב הפסק ולטבול.
היום, אחרי שבוע וקצת מהטבילה, אני שוב רואה כתמים, דימום קטן. למה?? אני לא מונעת. מה קורה? למה כל הזמן יש לי דימומים וכתמים?
אני לא יודעת אולי הפעם כן יתפתח למחזור אבל אני לא יכולה כבר לדמיין את עצמי שוב פעם אסורה. אולי יש לכן עצה בשבילי איך לעזור לגוף שלי לא להתחרפן הורמונלית ולהפסיק את הדימום הזה?
בלידה אמרו שהוציאו את כל השליה...
גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.
נבדקת אחרי הלידה?
מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.
מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%
גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם
וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.
גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.
שאריות שליה.
חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה
איך היה בהנקות הקודמות?
בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...
תשאלי קודם כל את מכון פועה תתקשרי אליהם
הם טובים ומקצועיים.
דבר שני
יש לפעמים הפרשות דמיות בהנקה
צריך להיות כל הזמן עם תחתון שחור
אפשר לשים תחתונית שחורה
ולא להסתכל בניגוב
ראיתי גם שיש נייר לניגוב שחור ואז זה גם מגניב כי את לא רואה את.ההפרשות האלו
דבר נוסף כמו שאמרו ממש תבקשי אולטרסאונד לראות שהכל נקי בבטן
יש צוות של הבוקר וצוות צהרון בצהריים
סה"כ 7 נשים
מה אפשר לקנות כדי להראות הערכה אישית
כי הילדים ב"ה נהנים ומרוצים אבל שלא יקרע את הכיס?
בעייני כלום.
או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.
או כלום.
הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...
אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד.
אני כבר מאבדת את הראש
האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.
גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.
כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.
טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.
מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה
וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..
גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.
ולא עולה שקל
לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים
ולא מהבינה......
זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.
לא עוד כוס או קרם לחות לארון....
בחנוכה זה חג החינוך
זה אותם מילים
אני אוהבת לעצור ולהגיד תודה
והם מתרגשות מאוד משוקולד
או שיש לך ליד הבית זולסטוק או מקס ותמצאי משהו סמלי לחנוכה ארוז יפה
ממש סמלי
ופתק
זה מהמם
אז חמי וחמותי גרים רחוק מאיתנו ואנחנו לא נפגשים הרבה, משי פעם מגיעים לשבתות ויוצאים עם צידניות מלאות כל טוב, ממש השקעה גדולה של זמן, כסף וטירחה. אנחנו לא משפחה קטנה בכלל והם נותנים המון ואני מרגישה שאין לנו הזדמנות להחזיר להם. חמי לא ממש בקו הבריאות אז יוצא שהרוב המוחלט נופל על חמותי.
לא נעים לי להגיד שאולי בשנה הראשונה קניתי לה מתנה ומאז לא הבאתי כלום, המעט שקניתי לא ממש קלע לטעמה, חוץ מראנר שאפשר להניח עליו סירים חמים.
אז מחפשת מתנה גדולה ללא הגבלת תקציב, לא משהן אישי כי לא אקלע, לא ניידים אז מלון או ספא גם ירד מהפרק, לא מזכרת מהנכדים כי זה היא כן מקבלת מדי פעם.
אולי תתייעצו עם חמיך?
עלה לי שואב שוטף ידני או רובוטי..
השאלה אם תשתמש בו..
בטח אם הכל עליה
איך זה יכול לעזור לי?
בנושא דיכאון/ דכדוך שלא עובר כמה חודשים אחרי לידה.
ואיך אני אמורה למצוא מטפלת כזאת? מאיפה משלמים?
אוף.
יש דרך הקופה
אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.
והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.
אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.
העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...
יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.
מה קורה בטיפול?
בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.
כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.
יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.
ועוד 2 נקודות חשובות:
ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.
ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.
ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.
ספורט התגלה מחקרית כיעיל כמו טיפול תרופתי כשהוא נעשה במינונים מסויימים.
אם אני זוכרת נכון זה משהו כמו 20 דקות של פעילות מאומצת (נגיד הליכה שמתנשפים) 3 פעמים בשבוע, אבל לא זוכרת במדויק.
וממש התגלה שמוחית זה עוזר כמו טיפול.
וויטמינים סופר סופר חשוב.
לנסות טיפול דרך הקופה.
ומצטרפת גם לזה שדיכאון מגיע בדרך כלל מסיבה מסוימת, וכשאת מבינה מה הסיבה ומטפלת בה הרבה פעמים הוא פשוט עובר...
הבת שלי לאחרונה התחילה לאכול את השרוולים של הבגדים )אולי לכבוד השרוול הארוך(.
אני באמת חושבת שזה רגיש כי היא עוברת תקופה קצת מורכבת אבל אנחנו מטפלים בזה.
הענים הוא שזה גם קצת מגעיל אותי...
וגם באמת עכשיו חורף וקר! וזה לא מוצא חן בעיני.
י ש לכן רעיון למשהו?
שאלתי אותה מה יעזור לה לא לעשות את הז כי היא הורסת את הגדים החדשים והיפים שלה ואכפת לה מאד מזה...והיא אמרה שהיא רוצה מוצץ במקום...
אשמח לכל חוות דעת.
אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה
הייתי שוקלת להביא לה
אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...
יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.
בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...
❤️
חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.
זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?
ויכולות להשתנות במהלך השנים.
שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.
אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.
היא ממש אוהבת
אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...
מאוד מפריע לה שהיא מוצצת (בת 9 וחצי) אבל לא מצליחה להיגמל.
היא כל הזמן אומרת לי בכעס "אמא למה לא קשרת לי את הידיים כשנולדת.." מצחיקה (יש לי גיסה שקשרה לבת שלה את היד בגיל ינקות והיא באמת הפסיקה למצוץ, אני לא העזתי לעשות את זה לבת שלי, אבל עכשיו היא ממש סובלת מזה)
אבל יש לכן טיפים איך לעזור לה להפסיק? ניסינו מרה, לא עזר.
יש לה כבר פצע באגודל מהמציצה וכואב לה.
אציין שהיא לא מוצצת בחוץ, בבית היד שלה דבוקה לפה.
זה עובר לבד בסוף?
שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.
לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.
חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.
בהצלחה
אבל אני חושבת שבכל מקרה הרצון זה הצעד הראשון.
אם כל פעם שהיא מתחילה היא תקלוט ותפסיק לאט לאט זה יהפוך מפעולה שקורית בהיסח דעת לפעולה מודעת ואז היא תוכל לפני זה לחשוב אם היא באמת רוצה, לעצור שניה ולותר
הוא יונק יעיל, ממלא טיטולים יותר ממה שצריך ביממה השניה לחיים, אפילו עלה במשקל מאז הלידה במקום לרדת!
אבל הוא באמת כל היום על השד, וכשלא אז הוא בוכה... ואני עוד לא השלמתי שעות שינה מהלילה של הלידה, והשד שלי רגיש בטירוף (ברוך ה' לא פצוע אבל בקצב הזה זה יגיע גם)
לא רוצה לתת לו תמ"ל (גם אין צורך), מוצץ אומרים רק אחרי שההנקה מבוססת, החלטתי שזה נקרא כבר הנקה מבוססת מספיק אבל הוא פשוט לא מעוניין.
מילא עכשיו בבית חולים, אבל מה אני אעשה מחר כשרני חוזרת לשאר הילדים, הוא ילמד לפתוח פערים בין הנקות מתישהו בקרוב?
(וגם ההנקות כואבות נורא מהתכווצויות של הרחם אז מוסיף לסיוט)
אבל זה ממש תקין שתינוק רוצה כמה שיותר ידיים והנקה בימים הראשונים (וגם אח"כ)
