ביום שגיליתי. לא נראה לי לגיטימי לספר לאמא ולא לאבא. כלומר, אני סיפרתי רק לאמא שלי אבל היה לי ברור שהיא תספר לאבא וגם הייתי מעוניינת בזה. ייתכן שבמצבים משפחתיים מסויימים זה עשוי להיות לגיטימי (נניח הורים גרושים ואמא הרבה יותר מעורבת, אולי).

לחמי וחמותי סיפרנו יותר מאוחר... סוף שליש ראשון כזה? ייתכן שהם ניחשו גם קודם.

זה תלוי בשאלה האם לגיטימי שבן זוג של חולה שעובר גם הוא תקופה לא קלה יספר להוריו על מצבו של בן זוגו ללא הסכמתו בגלל שהוא צריך אוזן קשבת...

בעיני, כל עוד הילד לא נולד, ההריון הוא קודם כל מצב רפואי של האישה. וכמו שיש חיסיון על התיק הרפואי שלה שכולל את כל בדיקות ההריון גם מבעלה, כולל האולטראסאונדים, כך גם כאן.

כמובן, שבהסכמת האישה, לגיטימי לגמרי

זה לא לגמרי מצב רפואי של האשה, היא לא הרתה לבד.

בעיני גישה כזאת יכולה להיות הרסנית לזוגיות במיוחד בתקופה הרגישה של ההריון.

אצלנו - ההריון משותף

אני נושאת ב"עול" הפיזי (והנפשי/הורמונאלי) ובעלי יותר בטכני (יותר שוטף כלים) ובתמיכה אין סופית.

אז כן, כמו שהוא אומר לי כל הזמן כמה אני אלופה שאני סובלת בשביל הילד שלנו, אני לא מפסיקה להודות לו על השטיפת כלים, סידור הבית  וכיו"ב שהוא עושה.

(וגם גברים זקוקים לאוזן קשבת מחבר על הריון, במיוחד הריון ראשון שזה יכול להפחיד את הגבר שהחיים נגמרים... כמה חשוב לדבר על זה בין בני הזוג ובמידת הצורך ברור שלשתף חבר של הבעל... קריטי בעיני אפילו אחרת הבעל יכול להוציא את הפחד שלו על האשה מבלי להבין שזה בגלל זה וזה לא מומלץ..)

אני בכלל היפרמאזיסית, והכל כולל הכל על בעלי...

ובודאי שהוא זקוק לאוזן קשבת, ולהמון התחשבות בכולל... ובודאי שהוא סיפר לחברותא ולראש כולל,  ולרב שלו, גם בגלל שטכנית - הוא היה צריך התחשבות, וגם - כן - כדי לפרוק. ובודאי שלא הפסקתי להודות לו על כל מה שהוא עשה, והוא עשה המון!

אבל זה ממש לא אומר שבגלל שסיפרתי להורי בשלב מוקדם, גם הוא סיפר להוריו באותו שלב. ממש לא. יש הבדל בין לדאוג לאוזן קשבת לבעל - שזה צריך בכל מקרה של קושי רפואי משמעותי ומתמשך - לבין לספר דווקא להוריו ודווקא באותו זמן שמספרים להוריה.

אם טוב לשניהם לספר לשתף את הוריו - מה טוב, אבל לא תמיד אוזן קשבת זה דווקא ההורים! (דווקא במקרה של בעלי, ההורים שלו הם ממש לא אוזן קשבת בשום דבר בערך...)

ההריון של שניהם, כמובן שכל זוג יעשה מה שטוב לו, אבל לא רואה עדיפות הורי האשה על הורי הבעל.

אלא אם נניח אחד ההורים יספר לכולם למרות שיבקשו שלא, אז הגיוני לא לספר, אבל אם שני ההורים יודעים לשמור סוד, לא רואה עדיפות לספר להורים אחד על השני. 

(גם אצלינו לשנינו להורים זה יותר בשביל לשמח וגם מטעם כיבוד הורים אנחנו יודעים כמה הם מתרגשים ושמחים וגם דואגים ולא בשביל אוזן קשבת בהכרח...)

ועוד משהו קטן, כתבת בשביל אוזן קשבת לבעל שזה בכל מקרה של קושי רפואי משמעותי ומתמשך- וואלה לא מסכימה, אוזן קשבת זה לא רק בקושי רפואי מתמשך זה גם יכול להיות נפשי - במיוחד גברים, פתאום עוד ילד לפרנס והמשמעות וכיו"ב או סתם לפרוק..)

הילד של שניהם, ההריון שלה בלבד.

כמובן, בתור בן זוג, הוא משתתף המון ונושא המון בנטל, ודאי. ויש להעריך אותו מאוד על כך.

אך זה לא מזיז את ההריון מהגוף שלה לשלו... זו עובדה פזיולוגית פשוטה. זו רק היא שאסור לה לאכול סושי או להתרחץ בג'קוזי, זו רק היא שעוברת בדיקות... לא רואה איך אפשר לטעון אחרת.

לכן, לגיטימי לגמרי בעיני שאישה תרצה לספר להוריה אך להסתיר מחמיה וחמותה (לגיטימי גם שתרצה הפוך, אך יותר נדיר) את המתרחש בגופה.

כן, בעלה זקוק לאוזן קשבת, אך ברוב המקרים בהם לא נוח לאישה שהוריו ידעו - ניתן למצוא לו מישהו אחר לפרוק אצלו שיהיה מקובל על שניהם.

ודאי שיכול להיות כאן גם קושי נפשי שלו, אך זה לא סותר את זה שמדובר בקושי רפואי מתמשך. כמעט בכל קושי רפואי מתמשך קיים קושי נפשי אצל בן הזוג... (וכמובן גם אצל החולה)

לא רואה למה שחמי וחמותי ידעו על המתרחש ברחם ***שלי*** רק מכיוון שבחרתי כן לספר להורי על כך. ולא, זו לא הרחם של בעלי.

בואי ניקח מקרה קיצון - אישה שגילתה הריון לאחר גירושין - (לא רוצה לקחת את המקרה הקיצוני עוד יותר...) - בודאי שעליה לספר לגרוש באיזשהו שלב על ההריון (כמובן, בהנחה שהגירושין לא היו על רקע אלימות, שאז זה עלול להיות מסוכן), אך האם בהכרח ברגע שהיא עצמה גילתה?

והאם בהכרח היא מחויבת לספר לו על כל בדיקה שעברה ועל התוצאות המדויקות של כל דבר?

האם אין על התיק הרפואי שלה חיסיון רפואי מפניו?

דברים שמהווים סכנה להריון אינם בהכרח בגוף העובר כלל. האם לגיטימי שידרוש לדעת למשל, את אורך הצוואר שלה?

היא סיפרה לאבא, באופן טבעי....

להורים של בעלי שבועיים אח"כ כשפגשנו אותם. זו היתה בחירה שלו.

מיד אחרי בדיקת דם חיובית לגמרי

אבא בדר"כ קשה לו לא לספר לכולם ומתעצבן שזה "בסוד" על חודש רביעי בערך

קשר עם אמא זה לא כמו אבא (כמובן לא מכלילה לרוב)

אני מיד סיפרתי לאמא, נכון שצריך להסתיר אבל רק אמא זה בסדר,

התכנון היה בהמשך לספר לאבא וחמי חמותי יותר מאוחר, כשיהיה כבר אפשר לספר,

לא חושבת שצירך לחכות עם לספר לאמא חוץ מזה שאמא זה לא חם וחמות אין שום סיבה שהם ידעו מוקדם מידי אין מה להשוות,

זו דעתי בעניין והיא נחרצת

זה אומר לא לספר, האישה נושאת את ההריון ברחמה ואם יקל עליה לשתף את האמא אין בעיה,

אם הבעל כבר רוצה לספר לכולם שיתאפק

מה שצריך להסתיר מסתירים, כשהאישה מספרת לאמא זה לאו דווקא כי באלה כבר לספר, אלא יותר קל לה לחוות ככה את ההריון, שאלות תהיות וכו', ואצל הבעל זה בא ממקום של שיתוף ולא של עזרה וכו', 

וגם מרגיש לי שהריון הוא דבר אישי של האישה, והיא צריכה להרגיש בנוח לספר לפני שהבעל ירגיש בנוח

אולי זה כי ההריון שלי לא היה ארוך?

ככה הרגיש לי בתחילת ההריון,

ואם יש לו שאלות שישאל את אשתו?

מה הוא כבר יכול לרצות לשאול את אמא שלו על ההריון של אשתו?

לא נשמע לי ולא מתיישב לי,

הסיבה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה שהבעל ירצה לספר לאמא שלו זה בשביל לשתף ואם האישה לא מוכנה אז הוא לא צריך לעשות את זה כמו כל דבר אחר בחיים שאם האישה מעדיפה לשמור בסוד הבעל צריך לזרום איתה וכן להפך 

הסקת דיי מהר את המסקנה הזו, אני חוזרת ואומרת שאני לא סותרת שום דבר זו החוויה שלי בנושא,

לא אמרתי שיסתום את הפה, אם הוא יגיד שקשה לו והוא רוצה לשתף שילך וישתף,

וחוצמזה אם מדברים כבר בענייני,

כשאני בע"ה יהיה בהריון, לא מעניינת אותי מה הסיבה וכמה קשה לו, תראי את זה איך שנראך,

הריון שמגיע אחרי כמה שנים של טיפלים ואחרי הפה, אין סיבה מוצדקת לשתף בו, ואם הוא ירגיש קשה גמני לא ישתף את אמא שלי,

זו דעתי  בכלליות, וזה תמיד תלוי מצב,

יכול להיות שתרגישי נוח מול חמותך, אבל לא כל חמות יודעת לשתוק

ולא חסר דוגמאות,

אז אני לא מזלזלת קצת קשה לי האמירה הזו,אלא מסתכלת על כל המקרה סביבי, ודעתי לא השתנתה, הוא לא יגיד לי שקשה לו ואתעלם ממנו 

ממש לא הייתי בכיוון של להשליך על המקרה שלי אבל לצורך הדוג של מתי כן ומתי לא 

לא ממליצה, נראה לי מבחינה זוגית זה דבר נורא, אבל חוקית אם אישה בוחרת להסתיר מבעלה שהיא בהריון או להסתיר ממנו בדיקות או תוצאות של בדיקות - אסור לקופת חולים להעביר לו מידע מהתיק שלה ללא הסכמתה הכתובה. גם על מומים בעובר!

רפואית זה נחשב מצב רפואי של האישה בלבד, לא של הבעל.

אי אפשר להשוות בין הצורך בייעוץ שלו ושלה. הוא לא יתייעץ אם מותר או אסור לו לאכול סושי ומה לעשות אם הוא נפל, נכון? וגם בן זוג של חולה יכול להרגיש צורך להתייעץ. כן לגיטימי לגמרי שהוא יספר בהסכמתה, אבל צריך להיות בהסכמתה. ולא, אין סימטריה בין ההורים שלו לשלה.

מסכימה איתך, חלק משותפות זוגית זה ששני בני הזוג לוקחים אחריות ועוזרים אחד לשני.

אם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהריון הוא מצב רפואי של האישה. כמו בכל מצב רפואי אחר, בזוגיות טובה הבעל גם הוא יתגייס לעזרה ובהחלט יפול עליו עול. בהחלט מצופה ממנו להשתתף. אך כמו בכל מצב רפואי אחר, אין לבן הזוג רשות לגלות להוריו או לכל אדם אחר ללא הסכמת אשתו.

כן מסכימה שאם הוא באמת צריך מישהו להתייעץ/לשתף, שעליה - כמו כל חולה שבן זוגו נזקק לכך - להתחשב. אך זה לא מוכרח להיות דווקא הוריו... מה אם היא לא מרגישה קרוב ונח איתם והיא זקוקה לפרטיות מולם, הגיוני שיספר להם מה קורה בגוף שלה?

יש הבדל בין התחשבות בבעל ולדאוג שיהיה לו עם מי לפרוק קשיים, לבין סימטריה בין הוריו להוריה שתחייב אותה להסכים לספר להם רק בגלל שהיא מספרת להוריה...

יש הרבה מצבים רפואיים שכל מי שעיניים בראשו יכול לראות, זה ממש לא היחיד...

וגם לספר רק שיש מצב רפואי אחר - זה לחשוף תיק רפואי באותה המידה

בשניהם אני מסכימה שיכול להיות פוגע לא לספר בשלב שבו כולם כבר רואים, אבל כן - זה לחלוטין מצב רפואי שבאיזשהו שלב רואים, כמו הרבה אחרים

נורא ואיום,

אולי באמת יש לנו אותה גיסה

טקט הם מכירים?

חחח את מזכירה לי

שערב שבת לבשתי חצאית שהיא משמינה טיפה, עושה כזה נפח בבטן (חצאית פליסה בלי גסקה)

ואני אוחרי אוכל מתנפחת כאילו חודש חמישי לא מגזימה,

בקיצור כנראה יצאה לי בטן רצינית מהדגים,

חמותי שאלה את בעלי אם אפשר כבר להגיד מזל טוב...

וגיסתי עשתה לי ראיון שב"כ

אני עד עכשיו מזכירה לה את זה וכועסת על זה מאוד

ולא מהססת להגיד לה מה אני חושבת על זה1,

רק מלהיזכר בזה באלי לבכות,

אה ואיך שכחתי פרט קטנטן ממש ממש 

היא הייתה בהריון בחודש רביעי ואומרת לי שהיא לא,

כי אמרתי לה אם כבר יש פה מישי בהריון זו את (ואני טיפוס שאם לא אומרים לי אני משחקת אותה לא יודעת...)

סורי על הנצלוש הייתי חייבת לשתף

ובעלי נדהם ושאל את חמותי על מה מזל טוב,

פאדיחות שלה 

היתה לי סיטואציה דומה עם חמותי, וזאת תגובה מאד לא נעימה.
כאילו מה זה משנה לי אם ידעת? מה מועיל לי לדעת את זה??
למה זאת התגובה ולא שמחה והתרגשות וכו...

מזה???

זה כל כך פוגעעע

ניסית לאמר מילה בנידון? משו?

את נשמעת כלה מהמממתתת 

ובכלל אישה מדהימה 

איך אפשר להתעלם מימך ככה?

אני בטוח הייתי אומרת לה משו או משויים 

הגיבה ככה

שהם ראו עלי שאני לא שטוחה כמו תמיד

נו באמת

זה היה בטנונת קטנה שצצה אחרי החתונה וזה היה בזמן שאי אפשר היה לדעת עדין על ההריון 

נו באמת

זה הרגיז ולא התאים בכלל

שכלה טריה תשמע את זה מחמותה (הייתי בקושי חודשיים אחרי החתונה)

אבל לא עשיתי מזה עסק

כי חמותי באמת אישה טובה אבל היא לא תמיד יודעת מה נכון לומר..

לי זה היה נראה יותר מכובד כי זה נכד במידה שווה...

סוף שבוע 13 (אמא שלי ניחשה לפני...)

סיפרתי קודם רק לאמא שלי ולא לאבא שלי.

לאמא שלי סיפרתי מייד כשגיליתי, ולאבא שלי סיפרתי מתי שסיפרתי לחמי וחמותי - בחודש שלישי.

לא רואה בזה בכלל בעיה

להורים של בעלי בערך שבועיים אחרי

בשבוע 6-7

שהתראנו איתם פנים מול פנים

איזה כיף לספר דבר כזה 

זה כל כך משמעותי! הכל עלייך הכי טבעי ומובן שאת נכנעת לו, צריך לשמור את הכוח😉... את מלכה ותודה לכם!👸🏻❤️

פרקטית- ממליצה בחום על הספר של הלוחשת לתינוקות "הלוחשת לפעוטות". ספר ממש מוצלח לי אישית מאד עזר בגיל הזה.

חשבת ללכת איתו לאבחון?

כי אמנם את אומרת שזה בעיקר מולך, אבל את כן מתארת משהו קצת חריג, עם כל זה שהוא ב"גיל שנתיים האיום"...

יכול להיות שיש משהו קונקרטי שמציק לו, כגון רגישות תחושתית, ולכן הוא עצבני כל כך... ואולי הוא עצבני בעיקר מולך, כי בתת-מודע הוא מרגיש שאמא אמורה לפתור לו את כל הקשיים, ולכן הוא מוציא הכול עלייך...

מקווה ממש שתמצאי איך להרגיע אותו!

ובהצלחה גדולה עם ההתמודדות לבד כרגע, כשבעלך במילואים...❤️❤️

שווה לפנות להתפתחות הילד, ולנסות לבקש אבחון

וגם אם זה לא הכיוון- הרבה פעמים יש להם הדרכות הורים ודברים בסגנון שיכולים לעזור לך להתמודד איתו...

אז קודם כל חיבוק ענק 🧡

זה יכול להיות המילואים, ויכול להיות הגיל, אבל מציעה בזהירות אולי שווה לאבחן? זה לא ילד ראשון ולמרות שהסיטואציה קשוחה נשמע שבתחושה שלך  את רואה פה משהו חריג. אם לא אז תדלגי, רק משקפת מה קראתי.

תנסי לקרוא את הספר "לא קשור אלייך", התיאור שלך הזכיר לי אותו קצת (לא אומרת שבהכרח המסקנה זהה)

בכל אופן, מקווה שרופא הילדים של הפותחת הוא אדם קשוב, שלא ינפנף אותה ב"ככה זה גיל שנתיים", ושהיא באמת תגיע כמה שיותר מהר לפחות לאבחון ראשוני שייתן לה כיוון ודרך טיפול התחלתית כדי שיהיה לה אוויר לנשימה...

(גם את בעצם לא כתבת ממש ישירות, אשרייך❤️)

בספר באמת הילד מאובחן בסוף עם בעיית תקשורת, אז כתבתי לא בהכרח המסקנה זהה אני סתם אישה זרה בפורום ולא מכירה את הילד והסיטואציה. אבל שווה כן לנסות לדבר עם הרופא, לתאר מה אתם עוברים וכו.

יכולה לומר לך שאני תיארתי לרופא סיטואציות מסוימות על גיל שנתיים וחצי והוא ממש לא אמר לי זה הגיל ולא שאל על קשיים מסביב ישר אמר תקשיבי יש פה ענין רציני וחבל שתסבלו לכו לאבחון. בסוף אצלנו זה דווקא כן היה ענין סביבתי שהשתפר פלאים בהמשך, אבל זה גם בא אצלנו "בהפתעה" ולא משהו שראינו ממש מלידה

זעם

כשברור שהמטרה בסוף היא למכור את הקורס המלא, אבל אולי שווה להרשם למשהו כזה ולראות אם מתחברים לגישה שלהם ואם זה משהו שמדבר אלייך.

כי הם מדברים ממש על זה שילדים שלא מצליחים להביע את הצורך שלהם זה יוצא בצורה כזו של זעם

יש לי בן שבדיוק ככה, מלידה, הוא אחרי לא מעט ילדים, הקטן שלנו.
מיום היוולדו נהייה לי קשה יותר, בשינה, באוכל, בהכל (עם דגש על שינה), אף אחד לא היה כמוהו.
עקשן בצורה בלתי סבירה, וכמו שאמרת, רוצה את האבטיח הזה דווקא ולא מה שהבאתי לו, זורק, כועס, בוכה.
הוא האחרון, גם כי כבר די הזדקנתי, וגם הוא ממש לא עושה לי חשק לעוד (ומזל...חחח)
ילד מהמם, מתוק, חכם ונבון בצורה מיוחדת, אבל קששששההההה
לא אפרט, מה שאת עוברת, זה הוא.
כעת הוא בן 3, הייתי אומרת שמעט התאזן, נרגע יותר. מוציאה אותו מהמעון מוקדם יותר, כדי שישן בשמונה וחצי בלילה (הוא שונא לישון, ודי לא זקוק לשינה, היפר), בעיות בגמילה...לא מכירה שיש דברים כאלה. אבל בבכי מעט השתפר
יש לך גדולים?
הגדולים שלי לפעמים יוצאים איתו, זה מתנה.
בעלך במילואים- אז בכלל יותר קשה כי את לבד, ואולי זה גם משפיע עליו, לכן אולי כדאי הדרכת הורים?
בכל אופן,
אני הרבה גבולות חציתי עם הילד הזה (באוכל, ברצונות, בסדר יום, דברים שאני נגד למשל באוכל, אצלו היתרתי, אין לי כוח למלחמות)
מה שכן!!
כשיש לי פנאי וזמן- והוא דורש משהו שאני לא מרשה
אני אומרת לא, ויודעת שעכשיו יהיה שעת סיוט, אבל חשוב שישמע גם לא, ואז אני מחבקת, ומנחמת, ומרגיעה, והוא צורח, אבל זה שלב שחשוב לפעמים, כי באמת הוא כבר התרגל לקבל כמעט הכל.
והתקופה הקשה תעבור, ותישאר המתיקות בלבד.
ליבי איתך
 

כמעט בכל מה שכתבת..

בן שנתיים וחצי

כנראה שהעקשנים חווים יותר חזק את גיל שנתיים…

אצלנו כבר חודשיים ככה, אולי יותר

אבל רואים ממש שינוי לטובה! למרות שיש ימים יותר קשוחים

באמת שאני חוצה אתו גבולות בלהרשות דברים שלא הרשיתי לגדולים, משתדלת לזרום עם הרוב ולעמוד על מה שממש חשוב לי.

כשהוא בוכה לפעמים עוזר להסיח את דעתו (לתת לו משהו שהוא אוהב לאכול/משחק אהוב/להחליף נושא)

ביחד עם מילואים זה באמת קשוח ממש…

אבל שוב, אני רואה שיש הטבה עם הזמן

מקווה שגם אצלך תהיה

בהצלחה ענקית וחיבוק!!!!

לא פשוט בכלל..

כולל חופשים

אם היא מסיימת כמו בי''ס רגיל ואז י 'חודשיים חופש

בעיני זה פחות הגיוני לקחת על החודשיים

מכירה כאלה שלוקחים על 12 חודשים

חלק על 11

וחלק על 10

ולפעמים הסכום משתנה בהתאמה

הכל יכל להיות בסדר אבל העיקר שמסוכם מראש

יש כלל שאם הצטרפתם באמצע שנה משלמים חלקי

את יכולה להחליט גם לא לגבות באוגוסט אבל לגלם את המחיר של אוגוסט בשאר החודשים- ז"א נניח חשבת לגבות 2000 שח לחודש שזה אומר סהכ 24,000 לשנה של 12 חודשים, אז את יכולה לא לגבות באוגוסט אבל שהמחיר לכל חודש יהיה 2180.

ורק צריך לסובב את העגיל או הנזם בזמן שאת מתחת למים.

אבל אני חושבת שראיתי את זה בתגובה של יועצת הלכה בקבוצה סגורה בפייסבוק.

זה מותר לכתחילה

אומרת את זה בכזאת ודאות?

אמנם ייתכן ויש מקרים שאכן אפשרי

אבל ממה שאני מכירה זה ממש לא לכתחילה, בטח לא לרוב הדעות ( גם אם בדיעבד כן מתירים)

למדתי את הנושא מכל הכיוונים,

זה נקרא מיעוט שאינו מקפיד,יותר מיזה ההקפדה היא שזה כן יהיה עליה,ומאחר שהיא לא מורידה את הנזם כלל,יש כלל בהלכה שיותר מ30 יום זה נחשב לחלק מהגוף,ולכן אין עם זה בעיה.

משום ש:א.נחשב חלק מהגוף

ב.מיעוט שאינו מקפיד

ג.לא רק שתצא כך לרשות הרבים אלא חשוב לה שזה יהיה עליה.

נכון שלפי הרמא לכתחילה מורידים הכל,אבל גם הוא סובר שאם אי אפשר להוריד וזה חלק מין הגוף הטבילה כשרה לכתחילה.

יהיה עלייך.

אם את רוצה רב, את יכולה לשאול בבית ההוראה של הרב זכריה בן שלמה

לשאלות בשיחה:

0528465585

למענה בוואצפ:

0515465585

אלא לדבר תדיר

ואני לא בדיוק מבינה למה את מתכוונת אבל לדעתי אתם צריכים טיפול זוגי כי ברור שהאמון ביניכם נפגם לפי המעט שכתבת

שולחת חיבוק❤️

אבל אין לו מה להגיד חוץ מזה שהוא מתנצל

ואני כועסת

כי מה עוזרת לי התנצלות שאני צריכה לשלם מחירים על דברים שהוא עשה בלי לשאול אותי ובלי להתחשב בי

נניח לספר לי במשך תקופה מאוד עמוסה אחרי לידה שהוא חייב לעבוד

ולאז לגלות שהוא לא עבד רוב הזמן הזה

או להשתמש בכספים שלנו בצורה שלא סיכמנו עליה

סליחה לא תעזור לי במיוחד שהסליחה שלו לא נחשבת בשבילי

כי את יודעת שהוא עלול לחזור שוב על הדברים האלה?

אם זה כך, אז הבעיה היא באמת בחוסר האמון שלך בו, שהוא זה שמוביל לכעס, וזו באמת בעיה שורשית יותר...

מצטרפת להמלצה לפנות לטיפול זוגי (בתקווה שיש לכם הכסף לכך...) כדי לפתור את הבעיה מהשורש...

חיבוק!

לא יחזור על זה

וגם מה זה עוזר לי אם משכורות שלמות שלי יצטרכו ללכת על להחזיר שטויות שהוא עשה או דברים שהוא אמר שיטפל בהם ולא טיפל והצטברו

היינו בטיפול ואולי נמשיך אבל פתרונות לבעיות שהוא כבר יצר זה לא יתן לי 

אולי זה משהו נקודתי אצלו?

אני יודעת שיש דבר כזה אנשים שממש יש להם באג עם כסף.

זה יכול להיות כמו התמכרות להימורים, שאתה ממש מכור פיזית ללהוציא כסף על כביכול השקעות שנראות לך שוות,

ואתה כמובן לא תשתף את הבת זוג שלך,

כי היא לא מכורה לזה אז בוודאי לא תסכים,

מצד שני אין לך כל כך שליטה על זה,

כמו כל התמכרות אחרת לסמים או לאלכוהול.

ממש עושים לזה גמילה.

אולי הרחקתי לכת, אבל נשמע שיש לך פה אישיו ממש סביב הכסף, יותר מססביב האמון הבסיסי שנפגע.

וגם הסיטואציה שהוא מבקש סליחה רק, ולא מנסה לשנות מעבר לזה,

והתחושה שלך שהוא מבקש כי הוא מבין שזה לא בסדר,

מצד שני כנראה לא יצליח לא לעשות את זה שוב.

ממש קשוח אם זה זה.

אבל תמיד אפשר לטפל. חיבוק.

באמת סליחה אין סיבה שתספק אותך. אם אין לך אמון שהוא לא יעשה את זה שוב פעם.

אני לרוב צריכה להבין גם מה אתה מבין מיזה שזה לא בסדר ומה תעשה להבא כדי שלא יקרה.

תנסי לחשוב מה כן ירגיע אותך, ותבדקי אם יש לך אפשרות לקבל את זה ממנו.

וכמובן טיפול זוגי.

את לא מעורבת בחשבונות הבנק שלכם?

לא ראית שאין משכורת שנכנסת?

אם את לא מסכימה עם הוצאות כספיות שלו, אתם צריכים לשבת ולהגדיר מה כן

זה מאוד כוללני ותלוי במה מדובר כמובן וצריך להבין את הפרטים אבל בכללי נראה שיש ביניכם דינמיקה לקויה שצריך לתקן ואמון שצריך לבנות מחדש

ואת צודקת. סליחה לא תעזור. נדרש גם לרדת לפסים מעשיים

פשוט בזבז את הזמן שלו במשרד שלו

ולא יום יומיים תקופה

בדקנו התמודדות עם התמכרות או בריחה ממחויבות

וגם אם הוא יטפל בזה זה לא עוזר לי עם הכעס והבעיןת שכבר הוא הכניס לתוכם

כי את מה שהיה את לא יכולה לשנות אבל מכאן והלאה צריך לבנות

לדעתי צריך להתייחס ל- למה הוא במשרד אם הוא לא עובד?

מה הוא עושה שם בשעות שהוא אומר שהוא עובד?

על מה הוא בזבז,כסף? למה זה חשוב לדעתו? למה זה לא חשוב לדעתך? ולנה הוא עושה דברים מאחורי גבך?

את כל זה אני כותבת כאישה של עצמאי בעצמי. בעלי מתוקף עבודתו מנהל קשרים חברתיים רחבים ולכן העבודה היא לא רק במשרד, שזה התכלס הרבה פעמים. יש גם מעבר ויש לו גם חיים אישיים כמובן. אז אני לא מתפלאת למה הוא לא במשרד כל הזמן כשהוא יוצא וגם לא דורשת דין וחשבון על כל יציאה מהבית, ואם הוא עצמאי זה גם לא אומר שכל הזמן יש הכנסה כמובן (בעז"ה כן?) הרבה מדברים שעושה עצמאי זה הכנות ועבודה לקראת הכנסות עתידיות.

אבל את מכירה את בעלך ויודעת מה היה שם. תפנו שוב לטיפול וביז"ה מקווה שתצליחו לצאת מהמשבר

דברים לא טובים

ואני בכלל לא מבקשת דין וחשבון לכן הוא הצליח למשוך את זה תקופה

התגלה בטעות

להתנהל דינמיקה של דין וחשבון בכלל בעיניי,ממקום של דרישה

זה יותר מתאים לאמא מול ילד

בזוגיות זה אמור לעבוד אחרת

את סמכת ונתת אמון והוא הוליך אותך שולל לפי מה שאת אומרת. עד עכשיו התנהלת כמו אישה נורמטיבית בתחום הזה. אל תתני למקרה הזה להפוך אותך לאמא מולו לדעתי ולהתחיל לרדיף אחריו עם בקשות והסברים

ודווקא לכן חשוב ליווי טיפולי טוב כי זה לא פותר את הפצע, לבדוק כל רגע איפה הוא ומה עם העסקה ההיא ולמה לא נכנס כסף ומה עשית בחוץ כל הזמן הזה, זה רק ייצור אחד חדש

נלך לטיפול אני פשוט כועסת יותר מדיי בשביל לתת בכלל הזדמנות

ולא מדובר באיזה קושי כלכלי שיכול להיות בכל עסק וזה חלק מהסיכון

פשוט בריחה אישית שלו נפשית ממחויבות שאני אין לי כוח להכיל

וזה עסק שהוא בחר בו ותמכתי

ולהישאר כועסת קצת. לדעתי

מה שמרגיש לך - תנכיחי

בזוגיות יהיה להגדיר יעדים של ליווי עסקי או של רו"ח שבודק הביצוע מול התכנית

או עבודה כשכיר.

כרגע את כועסת מאוד מאוד ולכן לא רואה מה זה יעזור,

אבל בע"ה אחרי הכעס יגיעו גם דברים אחרים, יש עוד תקווה ויש עוד עתיד.

חיבוק גדול!!!

ותראי איזה נס שהתגלה עכשיו ולא המשיך להידרדר חלילה.

אולי יעזור גם לדבר עם ה', להשליך עליו את הניסיון.

כשעושים טעות יש עניין לקחת אחריות ולעשות חשבון נפש,

אבל פה לא עשית טעות, ולכן מצד ההתמודדות שלך אפשר להסתכל על זה כמו על גזירה ולהתפלל קרע רוע גזר דיננו.

ושיתהפך הכל לטובה ומחושך ואפילה תצאו לאור גדול!

חיבוק 🤗

עצמאי צריך לדעת לנהל את עצמו ולנהל סדר יום, מעבר לעניין המקצועי. ישנם אנשים מאוד מוכשרים ומקצועיים אבל לא מתאים להם להיות עצמאיים

יש תוכנית ברורה לשינוי? וזה לא יקרה שוב?

בעיני הכעס שלך הוא לא הבעיה, הפוך. הכעס אומר שאת עדיין מרגישה משהו ושיש עם מה לעבוד. הבעיה היא האמון שנפגע, וזה הדבר הכי קשה בין בני זוג. אין לי עיצות לצערי איך משקמים אמון אחרי בגידה משמעותית (בעיני הגם שזה בזמן ובכסף, זאת בגידה לכל דבר, אבל זכותך לא להסכים עם ההגדרה כמובן) אבל כן חשוב לדעתי לתמלל לו את הכעס הזה. להגיד את זה כל פעם שאת מרגישה ככה. אני בשונה מתגובות אחרות פה, כן חושבת שהסתרה זה דבר חמור מאוד וחשוב לשקף לו את זה וכמובן לעשות תוכנית מסודרת איך לצאת מהמצב הזה ואיך לוודא שזה לא יקרה שוב 

נשמע פרק זמן סביר

תודה!

21 עוד היה נחשב גבוה, ההנחיה הייתה לרדת מץחת ל5

אותי הנחו לעשות פעם בשבוע בדיקת בטא ולמנוע חצי שנה

הופניתי גם למעקב אונקוגניקולוגי

אין לך עם מי להתייעץ ? רופאת נשים שתנחה?

יש לי את הפגישה במרפאת נשים בבית החולים עוד יומיים, ואני כמובן גם יכולה לקבוע תור בקופה לרופאת נשים.
אבל עד לתור ביום חמישי, עניין אותי לשמוע מה בערך ההנחיות כיום...

תודה על השיתוף!
מרגיע, כי אם למולה מליאה היה צריך רק 6 חודשים מניעה, אז מניחה לחלקי יהיה פחות.

אם באמת ההנחיה אצלי גם תהיה של מניעה קצרה של כמה חודשים, באיזה סוג של מניעה כדאי להשתמש, שלא יעשה לי בעיות ודימומים, ומתאים למניעה קצרה?

עד עכשיו המניעות שעשיתי היו עם נרות - שהם לא הרמטיים, ועם התקן - שנראה לי ביזבוז לשים התקן רק עבור כמה חודשים בודדים.

אולי תצלמי את הפצעים, ותראי לו את התמונה אם זה כבר יעבור.

ואולי יספיק לו גם תיאור בשביל לאבחן.

בצורה שיראו אותם ברור...

אבל אולי אצלם את מה שיש לה ברגל.

(האמת שאני לא בטוחה שהוא רופא מאוד סבלן בשביל תמונות וכדומה בעלי היה אצלו עם ילדים אחרים בעבר והתרשם שהוא לא הכי-הכי. קבענו אצלו תור כי הוא קרוב אלינו יחסית)

אם יש לך תמונות או תיעוד של מה שהיה לפני שבועיים אז אפשר להראות לו את התיעודים, לדווח על השינוי העכשווי בהשפעת הסבון ככה שיהיה לו את הרצף המלא של האירוע

שמעת על קומי עורי? זה עמותה לאטופיק דרמטיטיס בישראל. יש שם מאמרים והרבה מידע.

הם יכולים לתת לך (דרך פנייה למזכירה) רשימת רופאים לפי קופות חולים ומקומות בארץ.

ועכשיו ראיתי שגם הנגעים ברגל נעלמו לה...

מפחדת להגיע לרופא ושהוא יאמר לי שהוא לא מבין על מה אני מדברת

בהריון שישי ותינוק בן שבעה חודשים בבית!

קשוח ממש! השבוע אני נכנסת לשבוע 14 ולא עשיתי שום בדיקה חוץ מסטיק! בחוסר תפקוד כמעט מוחלט, עכשיו פחתו הבחילות, אבל עדין לא ממש נוגעת במאכלים שגרמו לי בחילות...

אולי תנסי כדור נגד בחילות?

לי הבונגסטה גרם לעייפות קיצונית, אבל אני יודעת שיש עוד שני סוגים זה כבר מקל..

מקווה שתעברי את זה בקלות! זה באמת לא פשוט! ובאמת יש כאלו שנתברכו בכך שהן לא מרגישות כלום בתחילת ההריון ב"ה..

כבר הגעתי לשלב שאני מרגישה שהכל בראש שלי והנה כולם בסדר ועושות את זה ועוברות את זה

אז תודה על הנרמול.

ממש ממש מתלבטת על בונגסטה

אני לא אחת שבעד כדורים ואף פעם לא לקחתי והיה לי הריונות קשים תמיד

אבל הפעם שילוב מקרים שמרגיש לי חסר שליטה.

חוץ מעייפות שזה נראה לי עדיף יש עוד משהו? השפעה אפילו מזערית על העובר?

זה כדור מאה אחוז בטוח לשימוש בהריון

לזה הוא נועד

והוא פשוט מציל נפשות!! את לא מבינה איזה הקלה זה לקום בבוקר ולהרגיש טוב

ממליצה ממש ממש ממש

איך באמת ממשיכים הכל כרגיל?

ולמה תמיד אנחנו מסתכלות מסביב ולא לבפנים?

אני שואלת גם את עצמי,

מה זה מעניין אם כולן עובדות ונראה שמתפקדות כרגיל,

אם אני לא מצליחה.

אני בתחילת הריון ראשון עכשיו וחלשה, בחילות, הקאות.

ואני גם עצמאית וגם שכירה,

וזה קשוח.

ופשוט מורידה את הראש לגל הזה שיעבור, 

ועושה את המינימום מינימום.

אז תרגישי בנח, יש כל כך הרבה נשים שגם להן קשה ולא מצליחות להמשיך לעבוד ולתפקד כרגיל,

ולא צריך להילחם בהרגשה הזו,

כי גם ככה אנחנו מותשות.

תנשמי עמוק,

זה גל, וזה יעבור.

(אומרת הכל גם לעצמי)

ומזל טוב 😊

יאללה בעזרת ה' שימתיק לנו את התקופה הזו מהר לשמחה זוהרת ומאושרת

גם לך השם גדוללל כמובן💓

ותודה נראה לי שאפילו לא הספקתי להתרגש ולאחל לעצמי גיליתי מזה שהרגשתי כל כך נורא

לעזוב את העבודה למשך ימי הקושי של ההתחלה
זה מה שאני עשיתי (אבל עם היפרמאזיס)
העבודה תחכה הכסף יחכה
את תרגישי טוב ותחזרי.

תכלס, אנחנו גם לא יעילות בעבודה עם הבחילות והחולשה הזו. אז בשביל מה?

זה מבאס.
אבל אל תקחי לך עכשיו לקוחות חדשות... לא?

גם בי זה פוגע

אני ממש בעניינים וזורמת ולא מבינה למה אין קשר

אבל זרמתי עד כה עם זה שלא בא להן או אין להם זמן

אבל במקביל וואלה מעצבן שנפגשים כל כמה חודשים רק הם זה פוגע 

בעיקרון זה הגיוני מידי פעם לרצות רק את המשפחה הגרעינית

אבל מידי פעם, ובפעמים אחרות כן את כולם

לק"י

ואני דוקא לא הייתי רוצה להגיע לכל מפגש של בעלי ואחים שלו. שיהנו להם לבד...זה גם בסדר.

(לבעלי יש 2 אחים בנים. אבל גם אם היו לו אחיות, בעיני זה לגיטימי להפגש לפעמים רק האחים).

בעסה שאין קשר. מניחה שבגלל זה צורם לך שהן גם לא מנסות ליצור קשר, ונפגשות רק עם האחים.

מפגשים רק האחים.

אני דווקא אוהבת. בסוף אין מה לעשות, אחים זה קשר אחר מגיסים שהכרתי רק בגיל מבוגר ומעולם לא גרתי איתם בבית.

כולל טיול כמה ימים רק של האחים.

מצד שני, יש הרבה מפגשים גם משותפים זוגיים, וגם רק של הנשים (אחיות וגיסות).

מקווה שזה שיש גם וגם לא גורם להם להיעלב.

בטח לא שזה המפגש היחיד שיש כל השנה

גיסות שלי עושות את זה אבל רק עם הבנות ורק אחת ל.. ויש גם קשר בנוסף

אז יכולה להבין למה זה כיף להן

פעם אחת נעלבתי כשהיינו זוג צעיר והינו בבית של חמותי והז היה יום חופש והן פשוט התארגנו להן ביחד למפגש ואפילו לא חשבו להזמין אותי כשבמילא היתי שם..ופנויה לגמרי..והגיסה היחידה.. לא 'היה עוד מי שיקנא

אבל בֶסדר היה מזמן...לא נורא

במקרה שתארת זה באמת לא נעים

של להיפגש מדי פעם האחים בלי בני זוג לא מופרך.

מה שכן אולי קצת מוזר זה שלא נפגשים בכלל גם עם בני זוג...

אם זה לא בתדירות גבוהה ותוקע לכם את החיים הייתי משתדלת לזרום ולשחרר, שיהנה עם אחים שלו.

אם התדירות מוגזמת הייתי מדברת עם הבעל על עניין המינון, אבל בעיניי אין טעם לדחוף למפגשים עם בני זוג אם הן לא מעוניינות בזה...

אמנם מוזר ומבאס אבל רואה טעם להדחף

בטח אם זה פעם בשנה

וואלה לפעמים באלי לפגוש את אחים שלי כמו שהיה פעם.

לזכר הימים

זה שהם התחתנו לא אומר שאין להם ישות נפרדת משל עצמם.

אני יכולה לשתף שפעם בחודש בשנתיים האחרונות ולפני כן בתדירות נמוכה יותר אני (הלוואי שאזכה להמשיך להתמיד) עוצרת את העולם ונוסעת לבד לאמא שלי מהבוקר להיות איתה ולראות את אחים דלי ואבא שלי

בלי בעלי. בלי הילדים. עד הערב

גם בעלי הולך להורים שלו הרבה בלעדיי

בעיניי לגיטימי גם שיקרה בין אחים. נפרדות זה בריא בזוגיות מאוד. אם בעלי היה עושה לי על זה פרצוף או הפוך.. בואי נגיד שמהשם אישה לאיש😅

אלא אם בני הזוג שלהם גם באים. ואז זה באמת מוזר.

שזה כל כמה חודשים אז נשמע הגיוני שזה רק האחים..

אם זה היה פגישה שבועית הייתי מבינה למה לא..

שאצלנו אין כמעט מפגשי זוגות, בשני הצדדים.

זה מאד לא פרקטי, או שנפגשים בהרכב משפחתי או אחד מבני הזוג נשאר עם הילדים.

אז נפגשים או רק האחים או רק מגדר מסויים (טוב נו רק הבנות).

אנחנו בעיקר בנות בבית ואנחנו נפגשות לא מעט רק האחיות, לרוב גיסתי מוזמנת גם אבל הרבה פעמים אחי מגיע "במקומה".

מציינת שבתקופות מורכבות במשפחה מפגשים כאלה הם ממש חמצן.

בלי קשר לפני כמה שנים הגיסים במשפחה שלי התאגדו במטרה ליזום טיול גברים (כאמור אנחנו בעיקר בנות אז הגיסים כולם באותו מעמד) למיטב ידיעתי הם עדיין בשלבי תכנון אבל אני ממש בעד.

לפעמים זה רק האחים והאחיות

לפעמים זה רק בנות (ואז במקום אחי תגיע גיסתי)

לפעמים זה עם שני בני הזוג, אבל אז מגיעים גם כל הנכדים וזה מפגש מסוג אחר, יותר בחופשים וכאלה

בעיניי אם כבר אז לעשות מפגשים של רק בנות או מפגשים של רק בנים

לא משנה אם זה אחות או גיסה, אח או גיס

ככה זה אצלנו.

וזה ממש לא לעניין להדיר ככה את הגיסות ולתת תחושה לא נעימה

אבל, אני חושבת שזה לא בידיים שלך

הדבר היחיד שאולי את יכולה לעשות זה לחפש את האחות היותר רגישה ומבינה ולשתף אותה

או לדבר עם הגיסות האחרות (אם יש, ואם אין זה עוד יותר חשוב מה שהן עושות)

ושמישהו יידע שאת מרגישה עם זה מאוד לא בנוח.

יש מצב שזה באמת מגיע ממקום מאוד תמים ושפשוט לא חשבו על הדברים עד הסוף.

ראיתי התכתבויות והם ביקשו שהגיסות לא יגיעו

אמהלה איך נעלבתי האמת