צריכה את חכמתכן הרבה.. אני אפילו לא יודעת מה ממש אני רוצה אבל אולי תצליחו להגיב ולעשות לי סדר במחשבות
נשואה עשור. 3 ילדים חמודים מאוד
מאז ומתמיד אני זוכרת שהייתי בנאדם לחוץ. תמיד סטרס ותמיד אי שקט כזה.
הכי הרגשתי את זה בלימודים. סבלי מכל רגע ופשוט חיכיתי לסיים עם זה כבר
חשבתי שכשאעבוד ותהיה לי שגרה החיים שלי יהיו טובים יותר
זה השתפר משמעותית אבל עדיין. היה את השלב של - כשאמצא זוגיות, ואז היא הגיעה וב"ה טוב לי איתו. ואז יש שלב של- אוקיי רק שיוולד ילד אחד, ואז המחשבה של עוד ילד.. ותמיד אני מרגישה שאני לא מרוצה ומחכה להגיע "למנוחה והנחלה" שלא מגיעה כי תמיד יש עוד שלב ועוד שלב
עכשיו אנחנו עובדים בעבודות מסודרות. אני חצי משרה ועם הילדים הרבה. מוציאה אותם בצהריים ואז מעבירה את הזמן עד הערב.. בעלי עובד משרה מלאה. ועדיין לא רגוע לי. ואני חושבת כל הזמן- אני אהיה רגועה כשאסיים ללדת (בתכנון עוד..) וכשאעבור לגור בבית משלי. הדברים האלו בטוח יקחו זמן ובינתיים כל הזמן אני מרגישה כמו תלושה כזאת שלא גרה בבית ששייך לה.. ולחץ כזה על ההריונות הבאים כי אני בסיכון מאוד גבוה, ועל הילדים..
אני חיה בלי לחיות בעצם
אולי מרגישה קצת שהחיים עוברים לידי ואני לא חווה אותם
אני מטופלת בכדור נוגד חרדה וזה עוזר לי קצת
אבל בזמן האחרון יש גם ריקנות כזאת וגם המחשבות האלו של "השלב הבא" שברור לי שזה לא נגמר אף פעם..
יוצא לי קצת מבולגן
אשמח ממש לכל הערות ותובנות שיעזרו לי להתרומם..
) שנהניתי מהזמן שהיה קצוב לי לה בעולם הזה. שחייתי את החיים האלה בצורה כמה שיותר מלאה ושהערכתי את כל המתנות שקיבלתי, בלי ״לעבור לצידן״.
ואמרתי לעצמי שלא ניתן יותר את הבית לשבת... ואז די מיד אחר כך הגיעה הקורונה, והפסקנו לנסוע לשבתות כמעט לגמרי, וככה מימשתי את ההבטחה שלי🙈 וכשכן נתנו נעלנו את החדר...)
