איזה כיף לך שלא הרגשת אף פעם מה זה הטעם של הגלות..

לא חשבתי שקיימים אנשים שמרגישים ככה. ואוו. חשבתי שכולנו בגלות עמוק עמוק והיא מורגשת בכ"כ הרבה אופנים

לא יודעת אם זה ישמח אותך או יעצבן אותך שכתבתי ככה

אבל זה קפץ לי

ואולי 

אולי

תכווני להרגיש בזה טעם של גלות והשתתפות בצער השכינה וצער עמ"י

זה גם יוסיף לך משמעות לענין וגם יחבר אותך לעמ"י ולצער הכלל.

שהפסיקה האשכנזית מחמירה יותר אבל זה ממש לא משהו חדש של המאה מאתיים שנים אחרונות, זה קדום הרבה יותר -מסוף תקופת הראשונים ומטה.
לעצם העניין דווקא הפסיקה החרדית נותנת הרבה יותר משמעות ומשקל להיררכיה.
לכל פוסק יש את החשיבות שלו ללא קשר לכמות החולקים עליו, למעט במקרה שהוא דעת יחיד וזאת בניגוד לפסיקה הספרדית שנותנת הרבה יותר משקל למניין הפוסקים.
(ואגב זו ממש לא הדרך של כל פוסקי ספרד אלא חידוש של מרן הרב עובדיה יוסף בדור האחרון).

לא כל מי שכתב ספר לאורך השנים זו סיבה לפסוק על פיו, יש סיבה שיש פוסקים שהתקבלו יותר ברוב הקהילות, או כי הם גדולים יותר או כיון שזה המהלך האלוקי של השתלשלות ההלכה.
במובן הזה הפסיקה החרדית דווקא ממשיכה את המסורת הרבה יותר מכל פסיקה אחרת ובפרט לגבי מה שכתבת על פסיקה ספרדית למול אשכנזית.

באופן כללי בציבור החרדי יש חלוקה ברורה בין הפסיקה האידיאלית והמקובלת, מה שנקרא "לכתחילה" לבין הצורך שמתעורר כשמגיע אדם פרטי במצב מורכב שאז יש הרבה יותר מקום להקל.
במילים אחרות יש את האידיאל ההלכתי ובמצבי קיצון אפשר להקל.
לא הופכים את מצבי הקיצון לאידיאל.

רק שבעיניי במובנים רבים מסורת הפסיקה המקובלת היא דווקא לא להכריע (זה לא משהו חדש בן זמננו, זה משהו שכבר קיים מסוף תקופת הראשונים בארצות אשכנז) אלא באמת לחשוש עד כמה שניתן לרוב הדעות, בפרט בעיניינים חמורים שגובלים באיסורי דאורייתא וכו'.

ונכון שלכל אורך הדורות היו חדשנים יותר או פחות אבל ככלל זאת המסורת שהתקבלה.

הגישה הזאת נובעת מתוך הבנה ותפיסה שאנחנו קטנים ביחס לגדולי הדורות של פעם וצריך ביסוס חזק ורציני כדי לחלוק עליהם.

ואם משהו מפריע לי בתרבות החדשנית זאת בדיוק הנקודה הזאת, שכל אחד מרגיש שיש לו כתפיים להתווכח עם הגאון מוילנא או עם ר' עקיבא אייגר.

אבל אם בנות יגגלו עליה יגלו שהיא כבר מזמן מדברת על זה להתיר מגע בין בני זוג בזמן 7 נקיים.

וסתם מוסיפה -לא לך אישית שאני חושבת שאם השם הוא זה שברא את הרומנטיקה והוא זה שטוען שלדוגמא לא כדאי לאכול מאותה צלחת כי זה מקרב אפשר לסמוך עליו.הוא ברא את החשק ויחד עם זה את הגדרות

הרומנטיקה נתן את ההרחקות האלו-כנראה באמת צריך אותם.

אולי לא הסברתי את עצמי קודם טוב

מהעבירה.

ריחוק פיזי כן אבל לא ריחוק נפשי

הרבנית אסתר טולאדנו המהממת

אני בטוחה שאין אף רב רציני שיסכים או יתמוך בדעות שלה ובפסיקות אם יש.

וכואב לי לומר את זה בחריפות, אבל יש גבולות בהלכה, וכדי להתיר צריך כתפיים רחבות ולא יחסי ציבור. אף פוסק 2000 לא התיר את מה שהיא חושבת להתיר, ועם כל הכבוד, אני לא חושבת שהיא בכלל בסקאלה שיכולה לערער על כל אותם גדולי עולם במשך דורות.

רק לנו בכלל לא קשה כשאני נידה?

אוף.

אבל את זה אשה לא תכתוב בפורום

בתחילת הנישואין יותר מתגעגעים

מטבע הדברים כשנשואים יותר זמן, יותר צריכים פרטיות אחד לשני וזה א פילו נצרך המרחק כביכול, לתת פרטיות אחד לשני , לא?

אין איזו נוסחה מדויקת לכל החיים ולכל אורך הזוגיות, זה משתנה בעקבות דברים שקורים בחיים - לא?

וזה ככה מהתחלה. האמת היא שהחיבור הפיזי לא תופס אצלינו יותר מידי מקום גם ככה.

ברור שיש וזה חשוב מאוד אבל לא מקום ענק.

תפתחו טיפה את הרגש

3 שנים זה לא הרבה זמן... אתם יחסית טריים (בעיניי )

תנסו להתלהב אחד מהשני, אולי יעזור? (להגיד דברים מצחיקים או תינוקיים אפילו..)

אם לא רלוונטי - זרקי לפח את דבריי... לא מכירה אותך ולא יודעת את מצבך לעומק  

אבל להפך ככל שהזמן עובר יותר מחוברים, ויותר אוהבים, ויותר רגילים אחד לשני, שתמיד שאסורים יותר קשה מפעמים קודמות

(זה תמיד הבדיחה שלנו שכל פעם "ממש ממש קשה הפעם יותר מפעם קודמת")

בקיצור אני חושבת שזאת עבודת הזוגיות ולא קשורה בזמן לבד

(אולי עם הזמן לומדים להתמודד עם זה וגם מבינים כמה זה חשוב וטוב לשמור על ההלכה..)

ודרך אגב, בעיני הצורך בפרטיות קיימת מהרגע הראשון, גם כשאסורים וגם שמותרים...

שיש לכם קשר בריא , שאתם מפתחים את החיים בהתאם למציאות ולא תלויים אחד בשני יותר מדי, שאתם עסוקים - עם עבודה/ילדים ולא כל היום סביב הזוגיות

זה מדהים מצד אחד שמתגעגעים אחד לשני, מצד שני יותר מדי געגוע מראה גם על עיסוק יתר בזוגיות - כאילו שאין עוד דברים בחיים חוץ מזה...

מסכימה איתי או שאמרתי משהו לא נכון? 

אבל לא יודעת, מעניין מה שאת אומרת. צריכה לחשוב על זה.

מה הכוונה זוגיות לא טובה?

עכשיו אני מתחילה לחשוב עלינו דברים רעים למרות שנראה לי שהזוגיות שלנו מעולה.

לא שאין לי קושי בכלל (לבעלי אין בכלל)

אבל קושי קטן שאפשר אפילו להתעלם ממנו.

אולי אתם מסוג האנשים הרגועים ואדישים שהכל הולך בקלות ובכיף בלי יותר מדי רגש או התלהבות?

(גם את וגם בעלך) 

וזה מה שגורם לקשר להיות רגוע ויציב, אבל גם קצת - משעמם ופחות מלהיב?

זה לא מעיד עליכם שאתם זוג לא טוב, מחזקת את מה ש"קופצת" כתבה

אם כי, קצת דגדג לי גם - כי בתקופות שהינו יותר זוג צעיר היה לי קשה כשהינו אסורים ועכשיו פחות, כי יותר עסוקה עם הילדים ועם החיים...........  אז דגדג לי שאולי באמת הקשר שלנו פחות חזק, לא יודעת... דברים משתנים בחיים ולא הכל באשמתנו...

באמת רגועים ןבאמת ב"ה קשר חזק ויציב אבל בלי התלהבויות מטורפות.

ואצלי דווקא עם היותר שנים הקשר יותר נבנה ויש יותר געגוע כך שמספר השנים לא אומר כלום.

הרגעת אותי

באמת היא טובה ב"ה. חשבתי שאולי זה סימן למשהו ח"ו שאנחנו לא מספיק טובים.

אני חושבת שמי שקשה לה בטירוף זה בעיה או בהדרכה לא נכונה או מקושי נפשי שיושב על דברים אחרים ושווה לטפל בזה.

אתם מעולים ולא הבנתי למה המליצו לכם פה  לפתח את הרגש על מנת לחוות קושי.

האידיאל הוא געגוע בלב בלי להתחרפן מיזה

זו דעתי.כן? וכנראה ברך השם אתם יודעים לתקשר בעוד שפות ולא רק בשפת המגע

תודה יקרה 

(והלוואי שאהיה ראויה לכך, כמו שכתבתי הקושי הוא קושי ומקווה להצליח וגם לי יש רגעי שבירה כמו כל אדם...)

ואת בטוח יודעת שגם את בעיניי, נכון?

בהחלט מאוד מאוד קשה ומתסכלת והדברים של @בארץ אהבתי בהחלט עוזרים ליישב קצת את הנפש.

האם זה אומר שמעכשיו בכל תקופת איסור אני ארגיש רוממות על הזכות להיות שותפה בתיקון שתוציא את כל הקושי? מסתבר שלא, עדיין יהיה קשה. לתקן זה קשה.

אבל להוסיף את העניין של הגלות והתיקון לקושי, מוסיף להתמודדות עוד ממד רוחני יותר מלבד הקושי הפיזי והנפשי במרחק וכן נותן קצת כח...

שתרבות הדיון כאן והאהבה בין נשות הפורום כזו חזקה ונפלאה,

וזה גורם גם לתוכן עצמו להתבהר ולהאיר את כל הצדדים.

ממש מרגישה כמו 70 פנים לתורה או כמו דיון מכבד בין רבנים,

וממש תיקון ל: "שלא נהגו כבוד זה בזה" ודווקא בל"ג בעומר ובימים הללו של ספירת העומר.

באמת שזה מדהים בעיניי!

את יודעת, אני קוראת אותך ויכולה ממש להבין אותך ואת המקום ממנו את כותבת,

ואפילו להזדהות איתו בחלק מהזמן בחיים שלי (במיוחד בזמנים שנאי בתוך הקושי עצמו או העומס והבילבול עצמו ואז אישית אני אהיה יותר במקום הזה, מאשר שלב שבו ב"ה יש מגמת עלייה וצמיחה מתוך הקושי שאז הדברים יכולים להיראות לי קצת אחרת...)

ואני חושבת שבהחלט יש מקום לשתי הדעות (או ליותר אם הוצגו יותר).

זה ממש נשמע ששתיהן נכונות, וחשובות, ומחדדות.

וזה פוגש כל אחת ואחת במקום שלה.

וכל אחת לוקחת מה שמתאים לה ומה שלא - לא. וזו גם בהירות גדולה ומשמחת שיש לנו!

ואז מגיע עוד בירור

ועוד ליבון

וכל אחת מבינה את השנייה יותר

ואולי עוד יום, עוד חודש, אני אלך עם הדברים שהציגו דווקא גישה שונה ממה שאליה התחברתי, ואחשוב עליהם, אעבד אותם, ופתאום גם הם יראו לי נכונים ואולי אפילו מתאימים לי?

ואולי מישהי אחרת תלך עם כמה מילים של אישה אחרת שכתבה גישה שונה משלה בשרשור ופתאום דברים יתחברו לה יותר במשך הזמן?

ואולי לא, אבל היופי בכבוד ההדדי הזה, באהבה של כולן כאן שהיא העיקר - זה הדבר הכי יפה שיש!

והכי מרגש שיש

והנה תראה הקב"ה כמה בנותיך מתקנות עולם!

כמה מוסיפות אהבת חינם ולא שנאת חינם ופירוד!

ותגאל אותנו בקרוב ממש ואז באמת נגיע למצב המתוקן באמת ב"ה!

ממש "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ובזכותן עתידים להיגאל!"

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שייך לשים אותו עליכם במנשא?

או אם הוא קטן ועדיין רוב הזמן בעגלת אמבטיה אולי מראש להגיד שאת מבקשת שלא יתקרבו כי עם כל המחלות שמסתובבות עכשיו את חוששת עליו.

ואם הוא כבר בגיל כזה שמסתובב אז אם נעים לכם, להגיד להם מראש שממש התלבטתם אם לא לבןא בגלל זה, אבל בסוף החלטתם שכן, אבל מבקשים שלא יתקרבו לתינוק כי אתם מפחדים. 

שחצבת כמה שידוע לי מאוד מדבק.

ברמה שאם חולה היה בחדר ויצא ממנו, ומישהו נכנס אחריו לאותו חדר, יכול להידבק. אז זה שהתינוק שמור קרוב להורים לא בטוח יעזור במקרה וח"ו יש מישהו מודבק.

מוסיפה שלעניות דעתי כדאי שגם מי שכן מחוסן והולך למסיבה, שישטוף טוב טוב ידיים במים וסבון לפני שהוא נוגע בתינוק חזרה בבית

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

וספציפית לחצבת

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

אולי זה ירגיע ואולי לא, אבל ירושלים ענקית, וההתפרצויות הם במקומות מאוד ספציפיים ולא בכל העיר, ככה שהם לא גרים או מסתובבים הרבה באיזורי ההתפרצות (שהם מצומצמים) לא הייתי חוששת יותר מאשר אנשים ממקומות שאין בהם התפרצות

בעיקר משמועות הבנתי שזה בעיקר בשכונות חרדיות מסוימות אבל לא מצאתי מידע שמאמת אז מעדיפה לא לכתוב פה... אני יודעת שבאיזור שהמשפחה שלי גרים (למרות שהוא נחשב חרדי) אין התפרצות, אז שווה אולי לנסות לברר את זה

אבל חד משמעית אם הם גרים בשכונות חרדיות- לא הייתי הולכת.

יש לי חברה שהיא אחות שמטפלת בילדים שנדבקו בחצבת והיא אמרה לי שכונות כמו מאה שערים, גאולה.. שכונות חרדיות ממש- הן האוכלוסיות שמגיעות.

חצבת זה לא צחוק... והמצב ממש מחריף בחורף. כל כך מבינה את הבאסה- גם אני הייתי בסיטואציה דומה וזה מתסכל!!

אבל מחזק אותי לדעת שאני עושה את מה שהכי נכון לתינוק שלי ולרוגע הנפשי שלי

באסה להפסיד מסיבה,

אבל אני חושבת שהמחשבה על "אני מפסידה בגלל בחירות שלהם"

היא לא ממש נכונה ובטח לא מקדמת.

יש הרבה בחירות של אנשים שמשפיעות על הסביבה, ועדיין הבחירה של מי שנמנע היא גם בחירה.

מכירה מלא שלא ילכו למסיבות ביו"ש בגלל חשש מהדרכים,

ואף אחד לא יגיד בגלל בחירה שלהם לגור במקום מסוכן אני מפסידה מסיבה.

או בגלל ענייני כשרות/ צניעות.

כשהקטן שלי היה בן פחות משנה, גם הייתה תקופת התפרצות חצבת, ושמרתי עליו בבית ככל יכולתי,

ככה שמבינה את הבחירה שלך להישאר,

ועדיין כדאי לתייג את זה שאת בוחרת להישאר כדי לשמור על התינוק שלך, ולא בגלל בחירות של אחרים (שבעינייך זו בחירה חסרת אחריות, מבחינתם זו בחירה על אוטונומיית הגוף שךהם וזו זכותם בדיוק כמו זכותה שך בחורה ללכת עם גופיה גם אם זה מייצר קונפילקט לאחרים.

לעניין פתרונות, אפשר לבקש שיפתחו זום בזמן הדיבורים, זה נחמד לראות אנשים ככה ולשוחח איתם

אצלנו עושים את זה עם חלק המשפחה שבחו"ל.

אם לא עושים אצלכם תוכלי לעשות שיחת וידאו עם בעלך ולבקש לפטפט עם האנשים שרצית במיוחד, ועל הדרך גם עם השאר..

ותפנקי את עצמך הערב בלי קשר 😀

ואולי זה היה מרגיש אחרת אם הייתי יודעת את זה מראש ומראש מחליטה את ההחלטה שלי ולא ברגע האחרון מגלה את זה..

נראה לי פחות הקטע שלי הזום או הוידאו.. אבל תודה על ההצעות

וברור שאתפנק.. מתלבטת על מה😅😜

אם כן הייתי שוקלת כן לבוא איתו למסיבה

אם לא, אז ממש לא הייתי מביאה אותו...

מה לגבי בייביסיטר?

או להשאיר אותו אצל שכנה/ חברה/ אחות?

את הבנות שמחוסנות במנה אחת אני שולחת..

הוא עדיין רק על הנקה אז ממש קשה לי להשאיר אותו בלעדיי.. בפעמים הבודדות שהשארתי זה היה עם בעלי. 

סביר להניח שאם תצאי עם התינוק למסיבה, לא יקרה לו כלום
אבל ממש מבינה את הלחץ שאחרי...גם אני ככה,כל אפצ'י יכניס אותך לחרדה...וזו סיבה טובה שעדיף להישאר מוגנים בבית.
מצד שני, אולי כדאי לברר דרך רופא או אחות, אם התינוק ממש קטן- הוא נחשב מחוסן ממך דרך ההנקה? (אם לא, מאמינה שהיו ממליצים לחסן לחצבת כבר בבית החולים)

אבל קשה לי לסמוך על זה בלב שלם.

והבנתי שמתחת לגיל חצי שנה החיסון לא יעיל ולכן לא נותנים, וגם במקומות שהייתה התפרצות הקדימו מגיל שננ לחצי שנה אבל לא פחות מזה

בסליחה שהוא קצת מכני ומעושה, כשהוא מגיע בצורה של דרישה מילדים.

סליחה זה חשוב

יותר חשוב ללמוד איך מתנהגים

הסליחה היא לא מה שגורמת להם להבין האם מה שהם עשו בסדר או לא (לפי דעתי)

לגבי התנאים - בעיניי לא להכין לו אוכל, זו תגובה חריפה לאי בקשת סליחה. זה אמור להיות מנותק לפי דעתי. מה גם, שרעב (ועייפות גם, ועוד גורמים פיזיים), באמת מקשים על ההתנהלות ולפעמים אחרי זה הרבה יותר רגועים וקל לנהל כל סיטואציה הרבה יותר טוב 

הוא עלה על עץ, והיה צריך סולם לרדת ממנו.

זה באמת לא בסדר שהוא זרק קוביות, וגם לא בסדר שהוא ענה לך כמו שענה.

אבל אני מרגישה שיש כאן קצת פער בין הציפיות שלך, לבין ההבנה והיכולת שלו.

לא תמיד שיח הוא בדיוק מה שמתאים, במיוחד לא בזמן מעשה.

לפעמים משפט קצר וחותך, בטון החלטי, הוא יותר אפקטיבי משיח והסבר, שאולי מתאים שיהיו, אבל בשלב של נחת ואחרי מעשה, ולא תוך כדי.

לדבר איתו, בלי שיפוטיות, לנסות להבין מה הכוונה שהוא לא יכול לבקש סליחה. אפשר לקרוא ביחד את הסיפור המקסים של אמונה אלון "איך מבקשים סליחה", ולדבר על זה.

אבל, לדעתי האישית, מאד מאד חשוב שידע כן לבקש סליחה. לא בשביל המילה, בשביל היכולת שלו להתנצל, להודות בטעות, להכיר בזה שהוא עשה משהו לא בסדר, מול עצמו ומול מי שנפגע ממנו.

אחרי כל השיחה וההבנה וכל זה, הייתי מבהירה שזה הכל טוב ויפה אבל בסופו של דבר - הוא יבקש סליחה. בעל פה, בכתב, איך שהוא רוצה. אבל הייתי דואגת שהוא יעשה את זה. (אצלנו בבית לא רק מתעקשים על הסליחה אלא גם על ההכרה המפורשת בטעות - "סליחה שעשיתי איקס")

לא הייתי מונעת אוכל ושתיה או משהו בסיסי כי זה יכול לקחת גם יומיים, אבל כן הייתי מתעקשת לפני משהו שהוא לא בסיסי לשמוע את הסליחה.

מצד שני, גם לא הייתי הופכת את זה למשהו עם כעס ואישי, או העלבויות ועניינים כי זה רק יהפוך את הסיטואציה למפלצת, פשוט בענייניות - כמו אם הוא לא התקלח, או שכח לשים גרביים - לא ביקשת סליחה, תבקש. 

שמושגי הזמן של ילדים הם קצת שונים משלנו.

זה נכון שהם זוכרים מה קרה, אבל "לגרור" מקרה במשך יומיים, זה לא בהכרח נכון...

ילד מבחינתו כבר עבר והתקדם הלאה, וזה קצת להישאר על מקרה יותר מידי זמן לגיל הזה.

אבל אני ממש ממש מאמינה בקריטיות של היכולת להכיר בטעות שלך מול עצמך ומול אחרים. גדלתי עם אחים שחלקם היו ילדים טובים טובים טובים ומדי פעם כשהתפלק להם משהו לא טוב הם מאד התקשו לבקש סליחה/להודות בטעות ולא רק מול אחרים, בכללי הם היו כל כך רגילים להיות ילדים בסדר גמור שממש לא הצליחו להכיל שעשו משהו לא בסדר, וקצת התנהגו כמו שהפותחת מתארת. בגלל שזה לא קרה כל הזמן, ורוב הזמן הם היו בסדר פשוט העבירו להם את זה, ועם השנים ממש הרגשתי איך הם בונים לעצמם חומה של חוסר מודעות עצמית רק כדי לעולם לא להיות טועים. והיום כמבוגרים - הם אף פעם לא אלה שלא בסדר, תמיד הם לא התכוונו, לא שמעת נכון, בשפה ההלכתית הביטוי הזה לגיטימי, לא הבנת אותם, או אלף ואחת תירוצים אחרים אבל בסופו של דבר הם לעולם לא מצליחים להודות בטעות שלהם, להתנצל גם אם אמרו משהו לא מתקבל על הדעת ולהכיר בזה שלפעמים הם לא בסדר.

נכון, זה תיאור קיצוני, אבל במציאות זה לא כזה קיצוני, כי גם היום הם אנשים בסדר גמור עם חיי חברה עשירים שרק מדי פעם יוצא להם כזה דבר אז כמו פעם - אנשים מרימים גבה ומחליקים להם. מה בגיל 30 תריבי עם אחיך על משפט אחד שהוא אמר?!

אבל ילד בן 6 שבוכה חצי שעה שהוא לא מסוגל לבקש סליחה - בדיוק ככה זה התחיל.. 

לא חולקת על הצורך של להכיר בטעות

לא בטוחה שהדרך היא בלהכריח לבקש סליחה ולהתעכב על זה כל כך הרבה זמן.

יש כל מיני דרכים לחנך, ולפעמים גם נבחר דרכים שונות בסיטואציות מסויימות ולא תמיד נפעל בדיוק אותו הדבר.

בעיניי צריך לסגור סיטואציות עם ילדים בטווח הזמן המיידי, ולא למשוך את זה, גם לא לערב.

לדבר באופן כללי? זה אפשר.

יכול להיות שיקרה משהו בבוקר, ואחליט במודע לדבר אחרי צהריים. אבל זה אז זה לא יהיה כדרישה ותנאי מה לעשות עכשיו, אלא כהסבר ושיח בינינו. 

מנסה לחשוב על עצמי בתור ילדה יותר קטנה מ6 גם, זה נותן לי איזשהי אינדיקציה, איך הרגשתי לגבי דברים או איך חשבתי עליהם. יצא לי בתור ילדה לקבל עונש על מעשים אחרי כמה שעות ואפילו אחרי שבוע (מעשה שנעשה בשבת והמענה היה בשבת אחר כך כשבסיטואציה דומה  לא התאפשר לי הדבר שבגללו התנהגתי לא בסדר) וכל עוד זה נאמר בהקשר של המעשה "עשית x ולכן זה לא מתאים ש-y" גם כשזו ממש לא היתה השלכה של המעשה שלי (נגיד לא קיבלתי ממתק כי התחצפתי), זה משהו שהבנתי וקיבלתי.

אני חושבת שילדים מסוגלים להכיל יותר ממה שמייחסים להם היום.

ברור שבמצב אידיאלי עדיף לסגור את הנושא באופן מיידי, בתוצאה למעשה, וכו וכו וכו.

בפועל דברים מורכבים יותר ובעיניי יותר חשוב שהילד מבין שהדברים נעשים מתוך שיקול דעת ולא מתוך כעס רגעי של ההורה ושיש משמעות למעשים שלו מאשר שהמענה ניתן באופן מיידי למשל.

ובסופו של דבר, האמת, זה גם מאד מאד קשור לאופי של הילד, והורים הרבה פעמים מבינים אינטואיטיבית מה יותר נכון מול הילד הספציפי, לא משנה מה יותר נכון לפי הספר.. 

כותבת באופן אמורפי

אני כותבת מניסיון שלנו

אצלנו ראיתי שאין טעם "לגרור" דברים.

זה לא קשור לשאלה כמה הילד שלי יכול להכיל

זה קשור לבשלות של ילד

אני לא אעשה לילדים שלי הנחות בהתנהגות

אבל אני פשוט אומרת, שהרבה פעמים לנו כהורים משהו נראה מאוד מובן מאליו, והילדים בכלל כבר שוכחים מזה.

זה קשור גם לתפיסה שלרוב יש מניע לילד אם הוא מתנהג בצורה מסויימת, מצד אחד לא תמיד יעיל לדבר באותו רגע, מצד שני, לגרור את התנאים הלאה, זה גם לא נכון.

אני אעדיף בזמן אמת להגיב במשפט קצר וחותך

ואם אראה שיש צורך, אדבר על זה גם בזמן רגוע אחרי זה. הם ייזכרו

אבל כל שפת התנאים, והחובה בהקשר לבקשת סליחה, בעיניי לא מתאימה לאורך זמן ולא יעילה

אין מספיק שיקול דעת ושליטה עצמית 

בעיניי הסיטואציה שתוארה תקינה לחלוטין לגיל 6

כשילד אומר שהוא יכול לזרוק גם עלי או מושך בחצאית

אני לא אראה בזה חוצפה אלא מעשה שובבות/ תגובה של ילד קטן

גם ילדים גדולים יותר וגם מבוגרים

לא מגיבים תמיד בצורה אופטימלית  ולפעמים מגיבים בצורה גרועה

ככה שכדאי לקחת תגובות גרועות בחשבון מראש

בסיטואציה כשהילד עושה מעשה בעייתי

אני מבקשת להפסיק בצורה קצרה וברורה

אם יש צורך חוזרת שוב

וגם פעם שלישית

אם הילד מגיב תגובות פחות טובות לרוב אני לא אתייחס

רק אם זה משהו חריג וגם אז אני אגיב בקצרה שזה לא מתאים

בעיניי כבוד מקבלים

לא דורשים

כשהילד גדל הוא לומד לדבר בכבוד

לא בגלל שמישהו דורש אלא בגלל ששיקול הדעת והשליטה העצמית מתפתחים וגם הוא מקבל דוגמא אישית

כי אנחנו ההורים מדברים בכבוד אחד לשני ולילדים

לגבי בקשת סליחה

אני לא דורשת

אולי לפעמים מציעה לילד לבקש סליחה מאחיו (אני לא צריכה לעצמי בקשות סליחה)

לא כדאי להיכנס למאבקים על בקשת סליחה

זה לא יעיל לכלום וגם פוגע בהובלה ההורית

בין האוכל שהוא ביקש לזה שנוא לא ביקש סליחה

בעיניי אסור לקשור בין דברים כאלה וזה לא נכון גם כי זה עלול ליצור יותר אנטי. לילד רעב נותנים לאכול לדעתי בלי קשר לאם ביקש או לא ביקש סליחה, וזה לא כמו ממתק לפינוק נניח

אגב, ילדים רעבים/ עייפים בהחלט יכולים יותר להציק אז הפוך - במקום להתעקש על סליחה, ללכת אחורה ולהבין איזה מנגנון הופעל אצלו שהוא התנהג ככה. זה יכול להיות בהחלט רעב/ עייפות/ הצפה רגשית מכעס או רצון בתשומת לב

של ריבועים קטנים ואני מגלגלת לבפנים את המטפחות. ממש קליל לסידור (סתם לגלגל ולתקוע) ונראה מסודר כי איך לא

ואז אני תולה על זה

זה לא סופר מסודר אבל זה נוח לי וקל ונראה יפה בעיני

כל אופציה שדורשת קיפןל/גלגול לא החזיקה לי

מדפדפת להנאתי

הכי נוח שמצאתי 

מחולק לערימות: מטפחות של שבת, מטפחות צבעוניות, מטפחות חלקות, ומטפחות שאני פחות משתמשת.

לי נח ככה, אבל אולי אם היו לי יותר מטפחות זה כבר לא היה נח.

לא מסודר במיוחד אבל נוח מאוד

אבל האמת לאחרונה מרגישה צריך למצוא פתרון אחר.

זה ממש מבולגן בעין ו'שמן' ומלא פעמים אני לא מוצאת מטפחת על המתלה

לחכות שיגדל.

זה חלק מהתהליך הסתגלות לעולם.

עסויים, נמר על העץ, אופניים עם הרגליים.

אצלי עזר להוריד מוצרי חלב (בעיקר), שוקולד וקפאין (מצליחים אני אוטומטית לא אוכלת מהלידה...).

הרבה "אופניים" עם הרגליים, למעוך ברכיים לבטן.

בלילות קשים שמתי מנשא וראיתי סדרה. הבנתי שלנסות לישון ולא להצליח יותר מתסכל ומעייף מלא לנסות לישון מראש.

מזל טוב ובהצלחה❤️

קודם כל לזכור שזה עובר בע"ה
קטניות- מותר לך לאכול, בתנאי שעברו השרייה טובה, כל עוד עבר השריה זה טוב למערכת העיכול ואין מה לדאוג (כולל קינואה וכל דבר שאפשר להשרות במים...)

אני בזמנו שתיתי הרבה תה שומר וקמומיל, ממש כל שעה, אומרים שזה טוב...
ומרק עם הרבה כורכום- הכורכום מאוד עוזר להם להרגיע את הבטן...
מוצרי חלב אני גם הורדתי לחלוטין, וחזרתי לחלבי כשהיה בן חודשיים...

נדמה לי שכבר כתבתי את דעתי, שכדאי ללכת לאבחון מקיף, לא רק אצל פסיכולוג אלא גם אצל רופא התפתחות, הכי טוב דרך התפתחות הילד בקופה.

וכן, כמובן לחזור להדרכת ההורים - זה לא משהו שאפשר לפתור בכמה פגישות. ילד מאתגר לפעמים דורש ליווי במשך שנים...

ורק לגבי זה שבבית הוא מאתגר ובגן לא - זו תופעה ידועה. ולהפך, יש בזה מחמאה להורים, שהילד מרגיש מספיק בטוח אצלם בשביל לשחרר את האנרגיות שלו, ובגן הוא לא משחרר כי אין לו מספיק ביטחון. (יכול להיות כמובן שזה נובע מכך שבגן מצליחים להציב לו סמכות נכונה ובבית לא. מדריכת הורים טובה תדע לעזור לכם לזהות את זה...)

הרבה כוחות!❤️

גם אנחנו שמים לב לזה אצל התאומים שלנו

בכל אופן, אם הייתם בהדרכת הורים בשביל הילד השני, אז בהחלט כדאי עכשיו ללכת להדרכת הורים על הילד הנוכחי. וזה בעצם יהיה על שניהם, כי אי אפשר לנתק אחים זה מזה.

ובהדרכת ההורים תוכלו להתייעץ אם כדאי ללכת איתו לאבחון או לטיפול רגשי...

זה אומר שאת לא בעמדה של מובילה, הורית

ולכן כן, הדרכת הורים

זה כנראה מעגל של היחס שלכם לתגובות שלו שמזין אתכם

פרי (אני דואגת שיהיה מבחר)

דייסה (שיבולת שועל דקה, טיפה מלח, מים רותחים, חלב וחורי טעם כמו דבש/קינמון/רסק תפוחים)

פרוסת לחם

שימי לב שיקח זמן להרגיל אותם שכבר לא מקבלים ביסקוויט. צריך להכין עתודות כח בשביל השינוי

היום בעיקר שטויות (קורנפלקס, בייגלה, ביסקוויטים וכו').

אפשר קרקרים או פריכיות.

אני לא מכירה יותר מידי, אבל זה נשמע כמו פעילות נחמדה לגילאים האלו.

מניחה שיש משהו באזור, לא ממש מכירה בעצמי..

אשמח לעוד

לא הכי הכי קרוב...

ילדים נכנסים חינם

ב‘ה בנושא הזה אני מושא קנאתך אבל ההריונות שלי קשים בטירוף! ואני הרבה מוצאת את עצמי מקנאה באילו שרצות ויפות ואוהבות להיות בהריון...

ועדיין מודה על רגע על ההיריון ומאוהבת בתוצאות שלו...!!

ההריון לא קל, הקאות נון סטופ והרבה ריצות לבדיקות אבל זה שגם הלידה אולי תהיה בניתוח וכל הלחץ סביב זה ממש קשה לי.

יש לי ניסיון עם קיסרי, לי זה היה נורא בעיקר נפשית

שמכירה נשים שילדו גם ככה

אשמח לעזור בזה אם תרצי כתבי לי בפרטי