)זו פריקה ספק לעצמי ספק סתם שולחת,
אני לא אוהבת לכתוב מאנונימי, אבל אין ברירה, אני באמת כותבת ומרגישה מחנק, נפשי שמרגיש גם פיזי, כי אני מרגישה שאני לא מסוגלת יותרררר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני לא מוצאת את עצמי, מרגישה לבד, יש לי משפחה תומכת בעל מהמם וחברה, אבל כנראה אני לא מספיק עם השם, מאז שהתחתנתי אני רק נעה ונדה משכירות אחת לשניה מדירה אחת לאחרת, אין לי את השקט שאני כל כך זקוקה לו, מרגישה מנודה וזה עצוב, כי נידוי לא מקבלים אנשים טובים, ואני כל כך מנסה להיות טובה כלפי שמיים כלפי הבריות...
מרגישה בדרך ללא מוצא, ושאין לי למי לצעוק, כי כל כך קשה לי עם תפילות, קשה לי להתחבר קשה לי לדבר, מרגישה שה' מדביק אותי לקיר, ממש כמו פעם שהייתי בת 16, שהייתי הולכת ברחוב ומרגישה שכל העולם נגדי, שאפילו העצים לא מרוצים ממני, ממעשיי,
אבל אני במקום אחר היום, אז למה זה ככה?
השם רוצה שאני אתקרב אליו אני יודעת, ואני גם רוצה, אבל הקושי להתפלל לפתוח את הלב חזק ממני,
אין לי מנוחה, ועם נסיון שמכניס בי הרבה חרדות ודאגה... שבחלומות הכי שחורים שלי לא חשבתי שאכנס אליו
ועוד כמה דברים שאם הייתי יכולה הייתי מפרטת,
אהבתי את זה שאפשר להתבטא בחופשיות תחת ניק אחר, אבל גם את זה כנראה כבר אין לי ואני ממאנת לפתוח אחד חדש, כי אני כבר מוכרת פה
לא יודעת מה אני רוצה ממכן,
אני יודעת שאני רוצה שהחיים שלי יעלו על איזשהוא מסלול מסודר, שאני יידע מה אני עושה לאן מועדות פניי, שאני אפסיק לפחד ולחשוש מכל דבר
שתהיה לי טיפה ממש טיפה של אמונה וביטחון, כי יש לי דאגות כאילו אני מנהלת את העולם, ולא אני לא מצלחה להשתחרר לא מצליחה להרפות,
רוצה לבכות את חיי, אבל אין לי כח ואין לי גם למי, כלומר יש לי למי אבל לא הייתי מעדיפה
קשה לי ברמות
ואני לא מבינה מה השם רוצה ממני, או שמבינה, אבל גם מבינה שאני לא יכולה אחרת
שולחת אפילו שלא רוצה
אני כבר הרבה זמן מרגישה ככה... אנוסה כל כך הרבה זמן? אני אומרת את הפרקים שאני צריכה וזהו.. ומרגישה שזה לא מספיק