אז אתחיל ואומר שברור שזאת לא מציאות אידאלית
וברור שזה משהו שלא קורה ביננו כל יומיים.
הגישה הזאת יכולה לעבוד כשיש אמון וכנות ביננו, שכל אחד עושה הכי טוב שהוא יכול.
זאת הנחת העבודה שלי כאישה לבעלה, ואני גם מניחה שכיוון שאני משתדלת לנהוג הכי בהגינות מולו ככה גם הוא נוהג מולי.
מתוך ההנחה הזאת אני מאוד משתדלת להיות כנה עם עצמי ביומיום, במטלות הבית והטיפול בילדים.
להשתדל מאוד לא לשקר כדי שיעזור לי או כדי "להמלט" ממצבים שאין לי כח אליהם ולהשאיר אותו להתמודד איתם לבד.
יש לי אינספור דוגמאות בראש שבהן אני יכולה לעשות ככה, והוא אפילו לא ידע (למשל כשאין לי כח לקום בלילה לילדה- לומר לו שאני קורסת, או שכואב לי הראש פיצוצים- בזמן שאומנם אני גמורה מעייפות, אבל לא קורסת וגם לא כואב לי הראש). זה גבול דק, דק מאוד, ואני משתדלת מאוד להיות כנה לעצמי ואליו, ולא *לדרוש* ממנו משהו שהוא בעצם ביכולתי, ואני סתם מתעצלת/עייפה/אין לי כח להתמודד איתו.
(למען ההגינות אומר שאני משתדלת לנהוג כך ברוב רוב המקרים אבל זוכרת פעם אחת לפחות שאפילו התוודתי בפורום על משהו שנתתי לו להרגיש משהו מסויים שלא היה מדוייק..)
מבינה מה אני אומרת?
יש איזה גבול דק שאני משתדלת מאוד לא לעבור אותו.
אני תמיד **אבקש** ממנו דברים.
וגם תמיד אהיה מוכנה (לפחות בתודעה) לשמוע ממנו בכנות אופציה של כן ושל לא.
הוא לא חייב לי.
אני לא השוטרת או הקובעת.
יש לו say בדיוק כמו שלי יש.
אין לו כח בדיוק כמו שלי אין.
מאוד משתדלת לכבד אותו ואת הרצונות שלו.
ודווקא משום כך,
מתוך המרחב הזה שבו אני נותנת בו אמון מלא, וגם נותנת מעצמי את המקסימום של ההגינות והשותפות וההכלה-
אני מרשה לעצמי, במקרים מסויימים שהם ציפור נפשי (ללכת להורים זה ציפור נפשי כן. זה עבורי מטען מטורף לנפש. בלעדיו אני חצי חיה)- לקבוע עובדה, באם הוא לא רוצה.
כן.
את כל המרחב אני נותנת לך. תמיד תמיד תמיד.
וגם פה יש מרחב- שבת או שבת הבאה.
מעבר לזה- לא מסוגלת.
דווקא מתוך הכנות והאמון- אני יודעת בכנות שבלי זה אני לא מסוגלת. והיות ואני כנה בשאר הזמן, ויודעת לתת מרחב- אני גם כנה עכשיו ויודעת שפה המרחב מצומצם מאוד מאוד, ומסתכם ב- שבת הזאת או שבת הבאה. זה המרחב שלך בעלי היקר.
ואני יוצאת מאותה נקודת הנחה-
אני עושה הכי טוב שאני יכולה- ואני לא מסוגלת יותר בלי לראות אותם.
ולכן יש בי אמון שגם אם הוא לא מבין למה ואיך- הוא יאמין לי שאני *באמת* זקוקה לזה ויתן לי.
מבינה?
דווקא בגלל שאני מאוד משתדלת לא להגזים. לא לדחוק אותו לפינה סתם ככה ביומיום, לתת לו מרחב, הוא מאמין לי שכשאני מוגזמת, הפעם זה אמיתי.
לא יודעת אם הצלחתי להעביר את המסר, אבל זה הבסיס שעליו רשמתי את דברי וככה אני משתדלת לחיות.... מרגישה שזה ממש משמעותי לי בחיים ההתנהלות הזאת.
ועוד משהו לסיום
להתנהלות הזאת יש לי חיזוק משרה אימנו
"כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"
אני ממש מאמינה
שיש דברים שאני מרגישה ויודעת שהם הנכונים, והוא לא תמיד רואה או מרגיש את זה.
אני ממש משתדלת להסביר (קודם לעצמי ואחכ לו) למה בעצם, ומה החשיבה שלי...
אבל בעיני פעם באלף שנה, זה לגמרי בסדר שאני אחליט על משהו גם בלי שהוא יבין. ברור לי שבהמשך הוא יבין... אפילו ה' אמר את זה, שיש לפעמים בהירות פנימית לנשים בנושאים קריטיים, וצריך לסמוך עליה..