אם התוצאה של התנהלות כזאת היא יצירת מסך בין בני הזוג, ונוצר איזה ריחוק מתמיד שלא מאפשר הכרות לעומק או פתיחות אמיתית, אז זה גרוע מאוד.

אם תוצאה של התנהלות כזאת היא אווירת יומיום נעימה בבית, ויחד עם זה נתינת זמן ומקום לקשיים, וכל מיני עניינים פחות יפים, בצורה שמקרבת בין בני הזוג ומאפשרת חיבור עמוק, אז זה מצוין. 

אין צורך, לדעתי, להכריז בגלוי על כל חסרונותייך.

בקטע של מחלות , לא חושבת שצריך להראות פחות סבל ולא יותר. אם אוהבים אותך ורוצים

בטובתך ידאגו  לך ויסייעו באותו אופן ולא משנה כיצד תציג את המחלה או הבעיה.

זו שאלה של אופי.  יש כאלה שמתפרקים לחלוטין כשהם חולים (גברים ) ויש שלא.

אגב, לגבי לחזור עצבנית הבייתה, עצה (ישנה)שנתן מדריך החתנים של בעלי - תמיד להיכנס הבייתה בחיוך. 

ואחר כך לשתף בבעיות שקיימות

ולנהוג בהתאם.

ז"א לנהוג גם לבעלי וגם לאשתי,

וגם אחרי 20 ו30 שנות נישואין - בכבוד.

גם אם אני עייפה

גם אם אני כעוסה -

לשמור על איפוק מסוים.

לא "לאבד את העשתונות" ולומר מילים פוגעות או מזלזלות או מקטינות וכדומה

אלא להשתדל כמה שאפשר.

כמו שאנו עושים לפני החתונה (שאז השני/ה באמת לא מובנים מאליהם...)

ולגבי מצבים של חולי - לענ"ד כדאי כן לדברר את הצרכים המדויקים שלנו. ובהחלט מותר לכולנו להיות לפעמים חולים ורק להישען ולא להיות אלה שתמיד תמיד על 100%, כולנו בני אדם ולכולנו יש רגעי חולשה, שבירה, חולי, עייפות וכן הלאה...

לדבר זאת ישירות, לומר את הכאב, לומר מה אנו צריכים - זה מאוד טוב ומקדם את הזוגיות בעיניי.

לגבי מומים חיצוניים - כן, בהחלט פחות לדבר עליהם. אבל גם כאן זה אינדיבידואלי ויכול להשתנות בין זוג לזוג, ויכולים להיות זוגות שהדנמיקה ביניהם מאפשרת דיבור גם על כך לעומק בלי לפגוע בהם, וזוגות אחרים שהדיבור הארוך והמעמיק בדברים כאלה יכול לפגום קצת בהערכה / מחשבה וכו'.

בגדול שיהיה לנו את הכלל שנשקיע את מלוא האנרגיות והמאמץ שלנו בבניית הזוגיות הזו.

כל יום ויום מחדש.

ולא משנה כמה זמן עבר, ולא משנה כמה ילדים -

ההשקעה,

האקטיבית,

האנרגיה,

המחשבה,

המאמץ

ה-לא לקחת כמובן מאליו לעולם לעולם את בן/בת הזוג -

אם זה ינחה אותנו - כבר נדע יותר לענות לעצמינו איפה כן ואיפה פחות להיות בגילוי המלא והמוחצן / בהשתדלות / באיפוק / בהשקעה 

במיוחד אם אתם מוכנים להתפשר ( למשל, מוכנים כמה צבעים לספה, או לא קריטי לכם החלוקה של הארון לדלתות/מגירות).

אפשר למצוא דברים ממש ממש טובים בשליש ורבע מחיר.

במוצרי חשמל לא הייתי ממהרת ללכת ליד 2, הרבה יותר סכנה ליפול.

אז לעשות סקר שוק (אפשר מהבית באינטרנט) ולהשוות מחירים. בגלל שכבר נשואים, אתם יודעים פחות או יותר מה הצרכים שלכם לזמן הקרוב (למשל- מה גודל המקרר שאתם צריכים).

אז אין מה לשמור.

אפשר לנסות למכור/ למסור/ לתת מתנות לאנשים אחרים.

דברים שכן אולי תשתמשו בעתיד, אפשר לנסות למצוא מקום לשמור.

זה יכול להיות גם אצל ההורים, אם יש אפשרות.

ואפשר כן להחליט לא לשמור, ובמקרה הצורך תיקנו חדש.

אם כי, לא בטוח שלא תגלו שלפעמים נח שיש עוד שמיכה, ושהיא גדולה יותר.

ואם לא - להשאיר אצל ההורים בינתיים. מתפנה אצלם הרי מקום מהציוד והחפצים האישיים שלכם שיעברו לבית החדש. ותמצאו הזדמנויות להעניק כמתנה לאחרים. 

אם יש לכם חברים שמתחתנים או בגיל מתאים, אפשר לתת להם.

אם יש דברים שאולי תרצו בעתיד וכרגע אין מקום, להשאיר אצל ההורים נשמע לי הגיוני, אם זה מקובל עליהם.

למשל כלים כפולים זה מצוין לפסח כשתהיה לכם דירה גדולה יותר.

שמיכות זה דבר שימושי מאוד כשהמשפחה מתרחבת.

ואגב אני ישנה בכיף לבד עם שמיכה זוגית.

וכמובן אם יש אפשרות להחליף בחנות למשהו שימושי יותר זה בטח טוב.

בכל אופן למכור , למסור מה שלא מתאים לכם או כפול

לפעמים עם הזמן מגלים שכן רוצים אותם

אצלינו בהתחלה השארנו הרה דברים אצל ההורים ועם השנים לקחנו

ויש דברים שהעברנו הלאה 

אולי מגדולי בעלי המוסר הקיצוניים או משהו

ואם קרתה טעות אדם מנסה כמה שיותר לטייח ולהחליק

אז למה לא גם לזולת? למה לא לחיות בעולם סולחני ונעים? שהכל בסוף עובר ומסתדר?

הוא לא "יצעק" כלפי חוץ אבל ביקורת עצמית פנימית זה אחד הכלים הכי ההרסניים שיש.

וקודם כל בינינו לבין עצמינו

ואז בינינו לבין הקרובים לנו ביותר

זה כבר משמעותי מאוד מאוד.

זו הפגיעה עצמה (מה שהיא אמרה)?

או שזה בעיקר זה שזה היה בפומבי? (ואם הייתה אומרת לך ב4 עיניים זה לא היה ביג דיל?)

וכמובן חשוב להבין מה התדירות - זה מאורע חדפ או שהפגיעות מצידה זה משהו שקורה לא פעם ולא פעמיים?

וגם להבין אם יש משהו תקשורתי שאפשר לעשות שימנע פגיעה. למשל- אולי אם היא תדע שא' ב' הן נקודות רגישות, היא תשתדל מאוד סביבן ותהיה באקסטרה רגישות כלפי הנושאים האלו.

הרבה יותר לעומק כדי להתחיל לייעץ.

כל מילה כמעט שכתבת כדאי להתעמק עליה ולהבין לעומק:

"חצי בכוונה" - מדוע? איזה אינטרס יש לה לפגוע בך בכוונה? איך הזוגיות שלכם בכללי? מה עוד יש שם?

"היא ממש התנצלה, עבר קצת זמן, עוד פעם פגיעה" - מדוע? כיצד זה קורה בעצם? איזה מנגנון יש שם אצלה? אצלך? בין שניכם?

אם ההתנצלות ולקיחת האחריות שלמים, כיצד זמן קצר לאחר מכן נוצרת שוב פגיעה?

נשמע שצריך להתבונן *פנימה* *בין שניכם* ולא החוצה. לא החוצה מול כולם שם בפגיעה וגם לא החוצה מול כולם בפיוס ובקירבה המחודשת.

וזה נכון לכל זוג באשר הוא - כאשר יש ביניהם ריחוק מכל סיבה שהיא - ההתמקדות פנימה, ההתקרבות אחד לשנייה, הלעבור דרך המרחק שנוצר, דרך הכאב עצמו, לא לדלג מעליו אלא ממש לעבור בו ובתוכו *יחד* - יכולה להביא לקירבה מחודשת עוד יותר גדולה ולצמיחה גדולה ממש. 

כלומר ישנם מפתחות שאפשר להשיג לזוגיות שלנו דווקא בזכות המקומות בהם אנו בריב / קונפליקט / פגיעה / כאב / ריחוק וכן הלאה.

וחשוב מאוד אכן לאסוף את המפתחות הללו בדרך ולא לאבד אותם ולהמשיך בריחוק או בהימנעות או בבריחות כאלו ואחרות.

לא לצאת מהקשר אם יש ריחוק

אלא להיפך - להיכנס עוד יותר לתוך הקשר. שנינו. אני ואשתי. אשתי ואני.

רק זה הכיוון המצמיח ב"ה.

ב"הצלחה רבה

לדעתי כדאי שלא תדברו ביניכם יותר מעניינים טכניים מול אנשים

זה מאוד קשה.

אבל-

זה יעזור לכם לברר ביניכם לבין עצמכם איך אתם רוצים לתקשר ביניכם בזוגיות

אבל בלי קהל.

הקהל מפריע מאוד לריכוז

אין לי ממש פתרון. אני משתדל כשזה קורה להתעלם ולא להגיב. ללכת הצידה או לקחת כמה דקות בחדר או בחוץ לעצמי.

יכול לשלוח הודעה אם בא לך חיזוק קצת