אם אתן שלושה חודשים אחרי לידה, עם 3 ילדים בבית, ואמא שלכן בקושי עוזרת? אני יודעת, היא לא חייבת לי כלום, וגם לה לפעמים לא קל, אבל נוח לה תמיד להגיד לי לא ובשביל אחרים אני רואה שהיא מתאמצת. היא עוזרת רק כשנוח לה (אם זה אחרי חודש מהלידה שהייתי זרוקה במיטה יום יומיים והיא אמרה שנבוא אליה והיא תעזור (איך בדיוק נגיע עם 3 ילדים שאני לא סוחבת את עצמי? אמרתי לה את זה ולמחרת באה לשעה בערך).
היא עוזרת ופתאום מתמלא בכוח ואנרגיות רק כשהיא רואה שאני מרוסקת ומתמוטטת ובוכה. היא ראתה שבוע שעבר שקרסתי בגלל משהו, הייתה לה הזדמנות לעזור לי אתמול כי זה היה אותו המצב. ביקשתי עזרה מה שאני לא עושה בדרך כלל כי אני מאוד רוצה להקל ולתת לה להנות מהנכדים, והיא אמרה שקבעה משהו (זה באמת משהו חשוב, אבל היא יכלה לקבוע את זה קצת לפני.. העזרה שלי שמבחינתי זה הבדל שמיים וארץ לאורך כל היום הייתה פחות משעה והיא עדיין אמרה שתבוא אחרי (כשזה כבר לא רלוונטי כי הגדולים ישנים צהריים. אז היא אומרת לי "אבל מה הם ישנים בשעה הזאת? אני רוצה להיות איתם" כאילו היא לא באמת חושבת על העזרה.. היא חושבת על הזמן שהיא רוצה להיות עם הנכדים וגם זה באיזשהו שחב אין לה סבלנות די מהר. ואני לא אגיד לה כלום כי היא תגיד שזה לא נכון ותגיד שאני לא מתחשבת. והרבה פעמים אני מרגישה שאני צריכה לדאוג לה ולהיות לה למשענת כשאני צריכה שהיא תהיה. ומרוב שאני לא רגילה לעזרה כל דבר קטן נראה לי ענק ואני מרגישה לא נעים כזה אפילו שהיא אמא שלי.. בקיצור מבואסת ומאוכזבת ומצד שני מלאה במצפון שאני ככה ושאני כביכול רואה רק את עצמי ולא את המקום שלה.. אבל יודעת שבשביל אחרים היא תמיד מתאמצת מאוד אני רואה את זה כל הזמן ובשבילי בכלל לא רק כשממש ממש נוח לה או כבר שלא נעים לה.. סתם בלבול כזה ותסכול..
היא עוזרת ופתאום מתמלא בכוח ואנרגיות רק כשהיא רואה שאני מרוסקת ומתמוטטת ובוכה. היא ראתה שבוע שעבר שקרסתי בגלל משהו, הייתה לה הזדמנות לעזור לי אתמול כי זה היה אותו המצב. ביקשתי עזרה מה שאני לא עושה בדרך כלל כי אני מאוד רוצה להקל ולתת לה להנות מהנכדים, והיא אמרה שקבעה משהו (זה באמת משהו חשוב, אבל היא יכלה לקבוע את זה קצת לפני.. העזרה שלי שמבחינתי זה הבדל שמיים וארץ לאורך כל היום הייתה פחות משעה והיא עדיין אמרה שתבוא אחרי (כשזה כבר לא רלוונטי כי הגדולים ישנים צהריים. אז היא אומרת לי "אבל מה הם ישנים בשעה הזאת? אני רוצה להיות איתם" כאילו היא לא באמת חושבת על העזרה.. היא חושבת על הזמן שהיא רוצה להיות עם הנכדים וגם זה באיזשהו שחב אין לה סבלנות די מהר. ואני לא אגיד לה כלום כי היא תגיד שזה לא נכון ותגיד שאני לא מתחשבת. והרבה פעמים אני מרגישה שאני צריכה לדאוג לה ולהיות לה למשענת כשאני צריכה שהיא תהיה. ומרוב שאני לא רגילה לעזרה כל דבר קטן נראה לי ענק ואני מרגישה לא נעים כזה אפילו שהיא אמא שלי.. בקיצור מבואסת ומאוכזבת ומצד שני מלאה במצפון שאני ככה ושאני כביכול רואה רק את עצמי ולא את המקום שלה.. אבל יודעת שבשביל אחרים היא תמיד מתאמצת מאוד אני רואה את זה כל הזמן ובשבילי בכלל לא רק כשממש ממש נוח לה או כבר שלא נעים לה.. סתם בלבול כזה ותסכול..
