אני עם תינוק קטן בן חודשיים בערך. ילד שני ב"ה. אני ובעלי שותפים טובים לחיים ידענו הרבה תקופות וב"ה מרגישים שמתגדלים מכל קושי ומריבה...
ההריון ואחריו הלידה היו חויה מקרבת וטובה למרות העיפות הקשיים וזה ש3 חודשים לא יכלתי לקיים יחסים מלאים כי כאב לי דוקא למדנו מזה יותר לדבר יותר לתקשר במעט הזמן כי הייתי עיפהההה והוא עמוס מכל מטלות הבית שנפלו עליו.
בחודש אחרי הלידה שמרנו על עצמינו מאד במצב רוח טוב למרות הקושי בתקופת הרחקות ארוכה ומאז פשוט נפלנו.
לא מדברת על סוף תקופת ההרחקות שאז באמת כבר היה קשה. כל שבת איכשהו נהיית ריב וכל כך השקענו תמיד בשבתות.
כבר טבלתי ב"ה אבל אני מניקה וההורמונים לא מיטיבים איתי. כן מקיימים אישות אבל אני לא נהנית במיוחד מבחינה מינית. לא כואב חלילה אבל.. לא מגיעה לסיפוק שהכרתי ותודה לד' שתינו יודעים להנות ולהנות את השני.
בשכל מבינה שזה הורמונלי וגם בעלי מבין אבל תכלס חיכינו הרבה לטבילה ועכשיו שלא מגיעה לסיפוק זה ממש מוריד
חשבנו שאחרי הטבילה נתגבר על הקושי וזה רק גדל.
פשוט נהיה לא כיף ביחד. בעלי החבר הכי טוב שלנו אנחנו הזוג הכי אוהב שאני מכירה בחיי.. ופתאום משבר כזה...
איך יוצאים מפה? מרגישה שאני יבשה גם רגשית ופשוט לא יודעת איך להתקדם
בעלי כל יום אומר לי יהיה טוב.. אנחנו נתגבר אנחנו יודעים לגדול מזה אבל אני לא רואה את האור בקצה המנהרה ופתאום מתפלחת לי מחשבה הזויה להפסיק להניק וגם לא למנוע (עד עכשיו לקח לנו כל פעם כשנה להיכנס להריון בלי אמצעי מניעה) ולחזור להיות אני נקיה משיבושים הורמונליים אולי זה יעזור.
לא מאמינה שאני מעלה כזו הצעה אני מאוהבת בהנקה.. את הגדול הנקתי שנתיים וקצת...
הבו עצות חכמות לאישה מיואשה.

וזה ככה מלא פעמים בערב שאנחנו הולכים לישון מאוחר יותר ממה שתיכננו כי שנינו עייפים אחרי היום אז רק נחים קצת עם המחשב ואז מגלים שכל הערב נגמר וכבר נהיה מאוחר ממש...