האם צפויה התבהרות.

אולי היא כבר פה (אבל היא לא מספיקה)
למה היא לא מספיקה?
למה המילים הראויות עדיין לא נכתבות,
למה אני עדיין רודפת אחר מילים ראויות.

מה אחריה
מה אחרי היציבות אחרי הבהירות אחרי
הגוף הנרגע על עצמו, מתרווח באחר צהריים חמים,
כבר לא ממהר להגיף דלתות בפני חוסר אפשרי המתדפק על הפתחים, עב שפתיים ומאשים.

(יש לי חרא גנים להעביר לילדים.
אני שונאת את עצמי מעכשיו אם)

אני מחכה לדם.
לחיים שיזלגו החוצה
והלאה ממני.
לא נועדתי להביא חיים.
לא נועדתי לחיות אותם
במלואם.

אני מחכה לכאב
לנקמה
לנחמה.

הגוף צריך לסבול.
הגוף ממאן כדי
שהנפש.

על טעויות שעשיתי
אני צריכה לשלם.

בין כך
ובין כך

הגוף ישלם.

אני באמת במערכת יחסים רעה? שוב? אותם דפוסים? זה באמת רע? אני כל כך רוצה שזה יהיה טוב. אני מפחדת