יש משהו שחשוב לי להגיד, אפילו לצעוק, אבל רק אניח אותו כאן ולא אגיד ולא אצעק
כשאדם בחושך, הוא לא רואה כלום. הוא מגשש באפילה ומחפש עם הידיים מחזיק את הקירות שלא יפלו עליו הוא מגמגם הוא צועד בקושי רב בגרירת רגליים כדי לא ליפול לשום בור.
אדם אחר יכול לראות אותו , לשמוע , ולהרים גבות , ולנענע ראש ולצקצק בלשון, מה זה קל לשפוט, מה זה קל לצפות מבנאדם ללכת נורמלי לפקוח עיניים ולקחת את החיים שלו בידיים.
אני יודעת כמה זה קל אני בעצמי שפטתי רבות. אף פעם לא בפני האנשים אבל היום אני יודעת שלא צריך להגיד בפנים בשביל שבנאדם ירגיש שמזלזלים בכאב שלו.
גם היום אני שופטת . גם אותי וגם אחרים.
איזה רצון ארור זה לרצות שיקבלו אותך, שיתייחסו אליך יפה, בנעימות, בכבוד.
איזה נורא זה להיות אנושי ולהצטרך לחום ואהבה ולאישור.
אני חושבת שהפער הבלתי נסבל בין האדם המתמודד לבין החברה הוא פער שצריך לשבור. הוא פער שחייבים להגיד. כשהחברה צריכה לזכור, שהאדם שמתמודד נמצא עכשיו בחושך , התהום, אז כמה שהוא רוצה ומנסה לא לקחת כל דבר ללב, ולתת אמון, ולזכור שרוצים בטובתו, הוא עלול לא ככ להצליח ולבעוט ולבעוט ולהרחיק. והרבה פעמים הוא גם מצליח. ואולי זו דרכו של עולם אולי השם עושה זאת בכוונה כדי שאנשים יתמודדו לבד לבד לבד .
אני רוצה להגיד את המקום שלי.
אני מרחיקה עכשיו מאוד. או שאני מתייחסת בקור ובאדישות. או שיש לי טענות על כל דבר. אני מנסה שלא. ואני לא מצליחה. כי אני מרגישה עכשיו כל כך כל כך פגיעה.
אנסו אותי. מישהו אנס אותי. כמה וכמה וכמה פעמים. לקח לי מלא זמן להצליח להגיד את זה בפה מלא את המילים האלה. בחיים לא חשבתי שדבר כזה יקרה לי. לפעמים אני מסתכלת במראה ולא מצליחה להבין זה לא הגיוני. אבל זה קרה וזה חי בי בכל נשימה בכל רגע . לפעמים אני נעלמת ממש אני מתנתקת וזה מפחיד ולפעמים אני כאן אבל רע לי. ואפילו לפעמים טוב לי. ממש רגעים שצריך לתפוס מהר לפני שיברחו.
אני יכולה להגיד מהמקום שלי שהדבר היחיד שאני צריכה עכשיו זה אמפתיה. אמפתיה ועוד אמפתיה. וזה קשה ממש לתת יחס נעים לבנאדם שמרחיק ובועט . אני יודעת שאני כנראה הייתי נפגעת ומתרחקת ולא מצליחה לנשום עמוק ולהישאר בכל זאת.
אבל זו לא אשמתי. אני יודעת את זה. אני יודעת שאני מנסה בכל הכוח לחיות . אני חושבת שאם נצליח לזכור שהאדם שמתמודד לא אשם בהתמודדות שלו, וכל מה שעובר עליו זה לא הוא- נוכל להיות שם בשבילו
שתהיה רפואה שלמה
כשאדם בחושך, הוא לא רואה כלום. הוא מגשש באפילה ומחפש עם הידיים מחזיק את הקירות שלא יפלו עליו הוא מגמגם הוא צועד בקושי רב בגרירת רגליים כדי לא ליפול לשום בור.
אדם אחר יכול לראות אותו , לשמוע , ולהרים גבות , ולנענע ראש ולצקצק בלשון, מה זה קל לשפוט, מה זה קל לצפות מבנאדם ללכת נורמלי לפקוח עיניים ולקחת את החיים שלו בידיים.
אני יודעת כמה זה קל אני בעצמי שפטתי רבות. אף פעם לא בפני האנשים אבל היום אני יודעת שלא צריך להגיד בפנים בשביל שבנאדם ירגיש שמזלזלים בכאב שלו.
גם היום אני שופטת . גם אותי וגם אחרים.
איזה רצון ארור זה לרצות שיקבלו אותך, שיתייחסו אליך יפה, בנעימות, בכבוד.
איזה נורא זה להיות אנושי ולהצטרך לחום ואהבה ולאישור.
אני חושבת שהפער הבלתי נסבל בין האדם המתמודד לבין החברה הוא פער שצריך לשבור. הוא פער שחייבים להגיד. כשהחברה צריכה לזכור, שהאדם שמתמודד נמצא עכשיו בחושך , התהום, אז כמה שהוא רוצה ומנסה לא לקחת כל דבר ללב, ולתת אמון, ולזכור שרוצים בטובתו, הוא עלול לא ככ להצליח ולבעוט ולבעוט ולהרחיק. והרבה פעמים הוא גם מצליח. ואולי זו דרכו של עולם אולי השם עושה זאת בכוונה כדי שאנשים יתמודדו לבד לבד לבד .
אני רוצה להגיד את המקום שלי.
אני מרחיקה עכשיו מאוד. או שאני מתייחסת בקור ובאדישות. או שיש לי טענות על כל דבר. אני מנסה שלא. ואני לא מצליחה. כי אני מרגישה עכשיו כל כך כל כך פגיעה.
אנסו אותי. מישהו אנס אותי. כמה וכמה וכמה פעמים. לקח לי מלא זמן להצליח להגיד את זה בפה מלא את המילים האלה. בחיים לא חשבתי שדבר כזה יקרה לי. לפעמים אני מסתכלת במראה ולא מצליחה להבין זה לא הגיוני. אבל זה קרה וזה חי בי בכל נשימה בכל רגע . לפעמים אני נעלמת ממש אני מתנתקת וזה מפחיד ולפעמים אני כאן אבל רע לי. ואפילו לפעמים טוב לי. ממש רגעים שצריך לתפוס מהר לפני שיברחו.
אני יכולה להגיד מהמקום שלי שהדבר היחיד שאני צריכה עכשיו זה אמפתיה. אמפתיה ועוד אמפתיה. וזה קשה ממש לתת יחס נעים לבנאדם שמרחיק ובועט . אני יודעת שאני כנראה הייתי נפגעת ומתרחקת ולא מצליחה לנשום עמוק ולהישאר בכל זאת.
אבל זו לא אשמתי. אני יודעת את זה. אני יודעת שאני מנסה בכל הכוח לחיות . אני חושבת שאם נצליח לזכור שהאדם שמתמודד לא אשם בהתמודדות שלו, וכל מה שעובר עליו זה לא הוא- נוכל להיות שם בשבילו
שתהיה רפואה שלמה
