מישהו פה

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה?

נכון, צודקת.הָיוֹ הָיָה

מכתב חשוב כולו, לגמרי

שימולבאלהנשמהאחרונה

אניבימאית דמיונות

לא להציע הצעות מטופשות

כמו לערוך חתונה בשכם בא' תמוז

"לב נשבר ועצבות הם לא עניין אחד כי לב נשבר יקרשימולבאלהנשמה

מאוד בעיני ה'" (רבי נחמן מברסלב)

עצבות נובעת מתחושת האדם שהכל מגיע לו, שכולם חייבם לו, מגאווה.

היא גורמת לו לשקוע ולשקוע לייאוש וחידלון במקום להתפלל ולעשות השתדלות.

עצבות= מוות במידה מסויומת...

שמחה זה חיות, חיים, אנרגיות! לא צריך סיבות כדי לשמוח, השמחה עצמה היא הסיבה לשמוח!

אבל לפעמים קורים דברים נוראיים

שפשוט קורעים אותך לחתיכות ולוקחים את הכוחות, ואתה לא מסוגל להיות ב"היי" ובשמחה

לדוגמא שנפגשים במוות של אדם קרוב...

אז במקום ליפול לעצבות, חידלון וייאוש לוקחים את הכאב הגדול והשבר למקום של "שברון לב"-

לצעוק, לשפוך את הכאב, לשפוך את הנפש בפני ה' ולהתקרב אליו, להכיר בענווה בכל שאנחנו אפסיים כל כך ושבורים ולא יכולים בלעדיו אז שיושיע אותנו! ואז אנחנו רק נתרומם ונתעלה

ונאגור כוחות להתמודד ולהמשיך הלאה חזקים יותר...

לנצל את הניסיון כדי לגרום לגאווה שלנו ולכל החסימות שאוטמות את הלב מלהתקרב לה' להשבר

ואז לחזור לשמוח מתוך מקום טהור יותר

ואעלייה איך הגעתי לכזו כמות מילים...