אני מרגישה שיש סוגים שונים של פערים בגישה חינוכית.
יש הבדלים שמתייחסים לסגנון החיים בבית - אילו כללים חשובים לנו, ואיפה אנחנו יותר משחררים.
אצלנו גם קיים פער בין הבתים שבהם גדלנו (דווקא אני ממוצא רוסי מצד אבא, אבל הצד שלי הוא היותר מבולגן ומשוחרר, בהשפעת אמא שלי - האמריקאית..
).
לבעלי מאוד מאוד חשוב סדר וניקיון. ויש הרבה דברים שאני הייתי רגילה אליהם מהבית שלי, שהוא ממש לא היה יכול להכיל אם היינו מתנהלים ככה בבית שלנו.
אבל בנושאים האלו אני באמת מרגישה שכן צריך להיות איזשהו קו אחיד ששני ההורים מסכימים עליו.
לא נשמע לי הגיוני שאם לבעלי חשוב שלא יהיו פירורים בכל הבית, נקפיד על זה רק כשהוא נמצא. כי זה הרי משפיע לא רק כשהוא נמצא. הוא יסבול גם אם נעשה את זה כשהוא לא פה, ולא בידיעתו.
לכן יש כללים שאני מקפידה כי חשוב לבעלי. אצלנו הילדים יודעים שאת הארוחות אוכלים רק ליד השולחן, וגם בין הארוחות אם אוכלים משהו שעושה פירורים או נוטף מיץ - זה גם ליד השולחן. מה שאנחנו כן מרשים לאכול בחדר או בסלון זה צלחת פירות (אבטיח או מלון לא, אבל תפוח, אגס, ענבים, וגם אפרסקים, נקטרינות ושזיפים כשהם לא עסיסיים ונוטפים מיץ יותר מידי).
כמובן שגם בנושאים האלו יש שיח בינינו. ולא תמיד שנינו חושבים אותו דבר בדיוק. אבל בסופו של דבר לרוב מגיעים להסכמות, ואז שנינו משתדלים להקפיד עליהם.
ואני חושבת שחשוב לזכור, שעצם זה שיש גבולות זה לא מה שהופך את הבית לנוקשה. בכל בית יש את הגבולות שלו, לפי מה שההורים יכולים להכיל. והילדים לומדים ומתרגלים לגבולות. וברגע שהגבול ברור ומוחלט, לרוב הוא גם לא יגרור יותר מידי עימותים.
(כמובן חשוב לשים לב שאין יותר מידי גבולות מכל הכיוונים, ושיש לילדים את המקום להיות משוחררים, לשחק כמו ילדים, וכו').
הבדל אחר של פער בגישה החינוכית, זה הבדל של - איך מגיבים כשהילדים לא מקשיבים.
על זה לא פירטת, אז אני לא יודעת אם זה מתבטא גם אצלכם.
אבל בנושא הזה אני מרגישה שמצד אחד זה יותר רגיש - כי לפעמים מרגישים שהבעל מגיב מידי בחומרה או בכעס, כשאנחנו חושבות שהיה אפשר להגיב יותר ברכות. וזה בעיני משפיע הרבה יותר על הילדים מאשר הגבולות של הבית.
אבל מצד שני - כמו שכתבו פה כבר, דווקא בנושא הזה יש יותר מקום לשתי גישות. ולא חייבים להיות דווקא באותו קו. יש מקום לכך שכשהורה אחד קשוח, השני יותר מכיל - 'שמאל דוחה וימין מקרבת'.
כן חשוב לא לסתור את הצד השני בפני הילדים. להגיב מתוך כבוד גם כלפיו. אבל בהחלט אפשר לתת קול אחר שמרכך.
בהקשר הזה אני חושבת שיכול לעזור לזכור משהו יפה שקראתי פה פעם (לא בטוחה מי כתבה, אולי
@קופצת?) - שחשוב לזכור שהילדים שלנו נולדו דווקא לנו, כי אנחנו ההורים שצריכים לגדל אותם, וגם איפה שאנחנו לא מושלמים זה חלק מהמסלול שהם צריכים לעבור. אז גם אם יש להם אבא שמחנך לפעמים בשיטות שאולי לא נכונות להם - זה חלק ממה שהם צריכים לעבור בחיים. והם יתמודדו עם זה…
אני ממליצה גם ללמוד ולדבר ביחד על חינוך. לחשוב ביחד איך אנחנו באמת רוצים להגיב, מה חשוב לנו שהילדים יקבלו, וכו'. כי הרבה פעמים איך שאנחנו מגיבים זה לא מתוך מחשבה שזו דרך החינוך הנכונה, אלא מתוך האוטומט של התגובות שלנו, שלרוב מושפע ישירות צריך שגידלו אותנו. אבל אם מדברים, ולומדים, וחושבים שוב על הדברים, אפשר להבין שאנחנו רוצים אחרת.
אפשר ללכת להדרכת הורים ביחד, כמו שהציעו פה. אפשר גם להתחיל מקניית ספרים (ממליצה להתחיל מהספרים של לייף סנטר - 'איך לדבר כך שילדים יקשיבו…' ואפשר גם עוד מהסדרה הזו, וגם 'איחזו בילדיכם').
בהצלחה רבה…
