יש לי 2 דברים לכתוב לך.
חוצמיזה, מצרפת לך כאן כתבה ארוכה ומרתקת ממש. אני אישית למדתי ממנה כמה דברים.
היא ממש ארוכה, והתרגום לא כ''כ טוב, אבל שווה קריאה.
בחברות שבטיות ילדים מתארגנים לבית הספר ללא צעקות, הולכים להתקלח ללא פרסים, ועוזרים במטלות הבית מרצונם החופשי. העיתונאית ד"ר מיקלין דוקלף נסעה לפצח את סוד גידול הילדים בחברות עתיקות, שאנחנו בתרבות המערבית המודרנית שכחנו
האמנות האבודה של גידול ילדים – מה תרבויות קדומות יכולות ללמד אותנו
ד"ר מיקלין דוקלף זוכרת את הרגע בו הגיעה לתחתית בתור אימא. זה היה בשעה חמש לפנות בוקר באחד מימי דצמבר הקרירים. היא שכבה במיטה, לבושה באותו סוודר שעטתה אתמול, וכל שיכלה לשמוע היה את כלבה, מנגו, נושם על הרצפה מתחת למיטה. כולם ישנו מלבדה.
"התכוננתי לקרב", היא מספרת. "הרצתי בראשי תסריטים כיצד אתמודד במפגש הבא עם 'האויב'. זה נשמע נורא לקרוא לבתי 'האויב'. אלוהים יודע שאני אוהבת אותה עד מאוד. היא חכמה מאוד, אמיצה במיוחד ויש לה כוח של שור, מבחינה פיזית ונפשית".
כשנולדה לד"ר דוקלף תינוקת קטנה בשם רוזי, הצטרפה האם הטרייה לקבוצות ההורים הרבות שתרות אחר עצות ופילוסופיות הורות לחינוך ילדיהן. הדחיפות לקבל עצה התגברה כאשר רוזי הגיעה לגיל שלוש והחלה להרביץ ולצעוק. היא סירבה לשתף פעולה עם משימות פשוטות בבית כמו להתארגן בבוקר כדי ללכת לגן או בערב ללכת לישון. כל יום הפך הבית לשדה קרב. דוקלף המתוסכלת, שחיפשה דרך "לביית" את ילדתה הסוערת, מצאה את עצמה מאבדת לא פעם את עשתונותיה, כועסת וצועקת.
"גדלתי בבית שבו כעס היה אמצעי ללמד אותנו מה טוב ומה רע, זאת הייתה הדרך לתקשר", מסבירה לי דוקלף בקולה העדין. "זה קורה בבתים רבים בחברה שלנו. אני חושבת שפשוט לא לימדו אותנו איך להיות הורים לילדים בדרך שאינה גורמת לקונפליקט. לא סיפקו לנו את המיומנויות והכלים להיות הורים. הכלי היחיד שנתנו לנו הוא להרים את הקול ולבסוף להתעצבן ולצעוק. אבל איש אינו רוצה להתעצבן על ילדיו. מעולם לא רציתי לצעוק על רוזי, הרגשתי נורא כשאיבדתי את המזג שלי".
בתור אישה משכילה, כתבת מדע וד"ר לכימיה, פנתה דוקלף באופן טבעי לספרים ולמומחים לעצה, בניסיון לנהל את הכעס שלה ולהפגין סמכותיות מול רוזי מבלי להיגרר לצעקות. היא מספרת שקראה כמעט כל פילוסופיה הורית שקיימת, אך דבר לא עזר. אמזון, אתר הספרים הגדול בעולם, מציע יותר מ-10 אלף כותרים על הורות: "כיצד לא לאבד עשתונות עם ילדיך"; "איך להיות הורה שמח"; "הורה שָלֵו, ילדים שמחים" ועוד, שרבים מהם, טוענת דוקלף, סותרים זה את זה או מציעים עצות בלתי ישימות.
"הרבה פילוסופיות במערב מבוססות על פרספקטיבה צרה של חינוך. הניו יורק טיימס למשל מקדם גישה חינוכית נפוצה מאוד של 'מגע' עם הילד. ההורה נוכח כדי לכוון את הילד, לומר לו מה לעשות, לקבוע את הלו"ז שלו, ובקצרה – לנהל את חייו. לפי גישה זו, הורים הופכים למנהלים של ילדיהם. מלמדים את ההורים לתקשר איתם ראשית באופן מילולי, לתת להם הוראות רבות, לדבר איתם הרבה, להסביר הכול, לשבח אותם, לספק להם בידור, גירויים ושגרה מאוד ברורה. זאת דרך של אינטראקציה ספציפית מאוד עם הילד.
"זה מזכיר מערכת יחסים המבוססת על שליטה. אתה שולט בחיי הילד שלך – אתה מבדר אותו עם צעצועים, משחקים ופעילויות. או שאתה בשליטה, או שהילד שולט בך. אפשר לומר בהכללה שזו מערכת היחסים שמאפיינת את החברה המערבית המודרנית בכללותה. אבל הגישה הזו פשוט לא עבדה עם רוזי. היא רק יצרה לנו קונפליקטים רבים".
האור בקצה המנהרה הגיע ממקור לא צפוי, שלא רק עזר לדוקלף להתמודד מול בתה, אלא גם עמד לשנות את חייה. זה קרה כאשר ביקרה במסגרת עבודתה העיתונאית בשבט מאיה במקסיקו. מטרת נסיעתה הייתה לכתוב על ההבדלים בחלוקת הקשב של ילדי המאיה לעומת הילדים בארה"ב. מחקרים מצאו כי יש הבדלים כאלה. אך הסיפור האמיתי שיצאה איתו דוקלף היה גדול ומעניין אף יותר.
"להורי המאיה הייתה מערכת יחסים שונה לגמרי עם ילדיהם בהשוואה למה שראיתי במערב או שחוויתי עם רוזי", היא נזכרת. "לא היו צעקות, הצקות, אפילו לא ויכוחים. הילדים היו נדיבים מאוד וחלקו את האוכל שלהם עם האחים שלהם מבלי שיבקשו מהם. הם גם עזרו מאוד בבית. הם התנדבו לעזוב את אופניהם כדי לעזור לאימם לסחוב את התירס. סצנה שהייתי עדה לה הייתה ילדה בת 12 שקמה בבוקר החופשה שלה מבית הספר וניגשה לשטוף את הכלים במטבח. כשאת רואה הורה מנהל מערכת יחסים כזאת שקטה עם ילד, זה מכה בך. את מרגישה שזאת הדרך שזה נועד להיות. זה שונה לגמרי מהדרך הממוצעת לחינוך כאן במערב".
זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי.
"כן, זה היה מוזר גם עבורי. מריה, אמה של הילדה, אמרה שבתה בת ה-12 יודעת מה צריך לעשות בבית, ועושה את זה. לא כל הזמן, אבל לפעמים".
אחרי שחזרה לארה"ב מהביקור המפתיע במאיה, החלה דוקלף לקרוא ולהעמיק בנושא, וגילתה שההתגלות הלא צפויה בה צפתה כבר תועדה בספרות האנתרופולוגית ונחשבת נורמלית בקרב שבטים שונים ברחבי העולם. "קראתי ספרים של אנתרופולוגים, כגון דיוויד לנסי (Lancy) שכתב על הנושא הזה שני ספרים, וחוקרים אחרים שחקרו מקרוב את המאיה וקבוצות אחרות בגואטמלה ובמקסיקו, ועמדו על ההבדלים בין ההורות של בני המאיה לעומת הורות אמריקנית. התחוור לי שעזרה בבית, בלי התמקחויות, עונשים וכו' – היא התנהגות המאפיינת רבים מהשבטים האלה.
"הפסיכולוגית פרופ' לוסיה אלקלה (Alcala), למשל, ראיינה באחד ממחקריה 19 אימהות משבט הנאוה במקסיקו ושאלה אותן סדרת שאלות על ילדיהן, בגילים 6 עד 8, כמו באיזו תכיפות הם מבצעים מטלות, אלו מטלות הם עושים וכו'. אחת האימהות סיפרה לה שבתה בת השמונה חוזרת מבית הספר ומכריזה: 'אימא, אעזור לך לעשות הכול', ואז מתחילה לבצע את עבודות הבית, בהתנדבות".
אז החלטת להרחיב את עבודת המחקר ולנסוע לחקור שבטים נוספים.
"כן, לא הסתפקתי בשבטי המאיה במקסיקו. אינטואיטיבית, לא הרגשתי נוח לסמוך ולהסתמך על מקור אחד. לכן בכל פעם נסעתי לקהילה אחרת – קהילת המאיה בחצי האי יוקטן, שבט ההָדְזָה בטנזניה, האינואיטים שבחוג הארקטי. בהדרגה הבנתי שהבעיה כנראה לא הייתה בי וברוזי. התחלתי להבין שקיימת דרך הורות מסורתית די נפוצה. דרך ישנה מאוד שהתקיימה עד לפני 500 שנה גם בחברה המערבית שלנו".
איך נראה המודל האידאלי להורות בתרבות הישנה?
"זה מודל המורכב מארבעה מרכיבי התנהגות. המרכיב הראשון, שהוא המפתח להורות מסורתית, זה שההורים מאפשרים לילדים להיות בעולם המבוגרים. הם לא מפרידים את עולם הילדים מעולם המבוגרים. הם מאפשרים לילדים לעזור ולהיות חלק מפעילויות המבוגרים – ממטלות הבית, מהעבודה, ועושים כך מגיל צעיר מאוד. תוכלי לראות שם ילד קטן שעוזר לבשל ארוחת ערב, עוזר בגינה, או עובד בפרויקט בנייה כלשהו. הילדים כלולים בכל זה. אין להם פעילויות שמיועדות במיוחד לילדים – הם לא הולכים למסיבות יום הולדת מיוחדות, לא מבדרים אותם או מגרים אותם. הם בתוך עולם המבוגרים ונכללים בעולם הזה בדרך מורכבת מאוד".
אין לילדים בכלל פעילויות של ילדים? הם לא רוצים לשחק ולהיות ילדים?
"ודאי שהם רוצים. זה לא שילדים בשבטים האלה עושים את עבודת המבוגרים. הם לא יושבים שם ובונים בית. באחד מספריו של לאנסי, לדוגמה, הוא מתאר סצנה בה סבא בונה מדרכה ולידו יושב ילד קטן. הילד נמצא עם הסבא. הוא שם, משחק רוב הזמן באדמה עם הקרובים לו, אבל מידי פעם הוא מגיע ורוצה לעזור לסבא בבניית המדרכה, והסבא נותן לו לעזור בדרכים קטנות. כך קורה גם עם רוזי עכשיו. אני עובדת ורוזי נמצאת לידי. היא לא עושה מה שאני עושה. אבל אז אני יורדת להכין ארוחת ערב והיא עוזרת לי לחתוך משהו, או שאני מבקשת ממנה להביא משהו. היא עושה מה שהיא יכולה, אבל רוב הזמן היא משחקת".
כלומר זה מודל בו כולם, מבוגרים וילדים, פועלים יחד.
"כן. אם כי הבחנתי שבעת האחרונה כאשר ילדים בכמה שבטים הולכים לבית ספר, אז נוצר ניתוק כלשהו. אבל מבחינה מסורתית כן, אין הפרדה. לפעמים הילדים משחקים בקבוצה, אבל הקבוצה נוצרת מעצמה ולא ההורה יוצר אותה".
בית ספר הוא גורם חשוב. האם הוא משנה כעת את היחסים בין ההורים לילדים בשבטים האלה ודוחף אותם לעבר מודל מערבי ומודרני, כפי שאנו מכירים?
"זאת שאלה טובה, גם פסיכולוגים ואנתרופולוגים רבים רוצים לדעת את התשובה. מסקנתם היא שבית הספר עלול לשנות את מערכת היחסים, אבל שצריך להמתין כמה דורות עד שזה יתרחש. המחשבה כרגע היא שלא רואים שינויים בדורות הראשונים, אבל בדורות הבאים, לאחר שיהיו הורים שיחוו את בית הספר, הם יתחילו להתייחס לילד בבית, כמו שבית הספר מתייחס, ואז הדברים ישתנו. ילד שהולך לבית הספר לא משנה דבר – הוריו הם אלו שמשנים את המציאות כאשר הם מתנהגים בבית כמו מורים".
אני לא בטוחה שזה בהכרח מה שקורה בחברה המערבית היום. בדיוק להפך, הורים רבים מתרגלים שמישהו אחר, בבית הספר, מחנך את ילדיהם ומטילים את האחריות עליו. וכשהילדים חוזרים הביתה ההורים לא נכנסים לתפקיד המורה, אלא משחררים עצמם לגמרי מאחריות לחינוך ילדיהם.
"כן, בהחלט, זה רעיון נפוץ בתרבות המערבית. תפקיד הילדים ללכת לבית הספר ללמוד, וכשהם בבית – לשחק, לעשות שיעורי בית, או ללכת לחוג. זו בהחלט תפיסה ששינתה גם כן את החשיבה המסורתית שהייתה בעבר בחינוך ילדים.
"בניגוד למצב כיום במערב, בשבטים בהם ההורים שולחים את ילדיהם לבית הספר כמו האינואיטים באזור הארקטי או ההָדְזָה בטנזניה, ההורים מרגישים שמחוץ לבית הספר הילדים צריכים ללמוד מיומנות מסוימת מאוד – כיצד להיות בן משפחה טוב. איך להיות בן משפחה אחראי. זה קשור בללמוד לעזור לאחרים, לעבוד בבית, לדאוג לאחים שלך, להיות קרוב אליהם, לטפל בהם ולהשגיח עליהם. ללמוד להיות נדיב.
"הורים רבים שראיינתי בכמה מהשבטים אמרו ששיתוף פעולה הוא ערך חשוב עבורם. בתרבות המערב לא מלמדים את זה היום או שהורים מערביים לא מספיק מייחסים לזה חשיבות. אני חושבת שזה קשור בנטייה לאינדיבידואליזם. יש הורים שאמרו לי: 'אבל אין לה זמן לדאוג לאח הקטן שלה'. באמת? אין לה זמן להיות עם המשפחה שלה?".
איך השבטים מלמדים את ילדיהם לשתף פעולה?
"הילדים לומדים לשתף פעולה בכמה דרכים, כפי שהסבירה לי מריה, האם שאירחה אותי בכפר המאיה. ראשית, הרצון לעזור נוצר אצל ילד קטן באופן טבעי בגיל אפס עד ארבע. אף אחד לא יודע מדוע. זה רצון שפשוט מופיע באופן טבעי. לכן צריך לאפשר לו לעזור גם אם הוא עושה בלגן ולכלוך. וצריך לשמור על המוטיבציה שלו לעזור מהטעמים הנכונים – של עזרה לאחר. כשהם קטנים, העזרה או העשייה עבור האחר גורמת להם לשמחה וחשובה להתפתחותם.
"בעוד שבחברה המערבית אנחנו חושבים שכשילדים מגיעים אלינו בשעת עבודה ורוצים לתקתק על המחשב, הם רוצים להפריע לנו, לשלוט עלינו, או לזכות בתשומת ליבנו כדי שנהיה איתם ולא נעבוד, בני המאיה מתייחסים לזה אחרת – לתפיסתם הילדים פשוט רוצים לעזור ולהשתייך למשפחה. בכך שכוללים את הילד במשימה, רומזים לו שהוא חלק מהמשפחה ותורם לה כמה שיותר. ילדים שהוריהם לא נותנים להם להשתתף מבינים בהדרגה שזה לא תפקידם. תפקידם הוא לשחק בלגו או לצפות בטלוויזיה בזמן שהוריהם מבשלים ומנקים".
מדוע לדעתך החלק הזה של המודל המסורתי נזנח במערב?
"אפשר לראות בספרות שהורות נתפסה בעבר כמיומנות שאתה לומד. אבל אז, לפני כ-150 שנה, חל שינוי והורות נהפכה לפרקטיקה התלויה באינסטינקטים שלך. אתה נולד לדעת איך לעשות אותה".
שומעים את זה הרבה – שאימא יודעת באופן טבעי מה לעשות.
"נכון, אבל בתרבויות העבר זו הייתה מיומנויות נלמדת. אנשים אחרים שצברו ידע מימים ימימה העבירו לך אותו ולימדו אותך כיצד להיות הורה. היום גם כן יכולים ללמד אותך, אבל אלה כבר לא הסבים והסבתות שעושים זאת, אלא 'המומחים', אנשי המקצוע שלמדו באוניברסיטאות את הפילוסופיות המודרניות. אני חושבת שזה חלק עצום מהבעיה שלנו. איבדנו את הידע המסורתי שהועבר מהסבים ומהסבתות להורים, ואז לילדים. איבדנו גם את העוזרים, כי הסבים והסבתות סייעו בבית בגידול הילדים. ארבעה או חמישה אנשים גידלו את הילדים. את מקומם החלפנו ב'מומחים', שפעמים רבות אלה הם רופאים שלעתים אפילו אין להם ילדים, או מורים שיוצאים מהאקדמיה אחרי שלמדו גישות חינוך מודרניות".
אז המרכיב הראשון במודל הוא "יחד". מהו המרכיב השני?
"השני הוא 'עידוד'. הורים בתרבות המערבית מכריחים ילדים לעשות דברים או דוחפים אותם לזה: כשאנחנו אומרים לילדים לקשור שרוכים או לנקות את החדר, אנחנו מצפים שיעשו את זה. בשבטים המסורתיים מעודדים ילדים לעשות את הדברים האלה. לעודד ילד נובע מהרעיון שאם אתה באמת רוצה ללמד ילד משהו אינך יכול להכריח אותו. אתה יכול לעודד ולהשתמש בכלים שונים לעשות זאת".
איך הם "מעודדים" את ילדיהם לעשות דברים?
"העידוד מתחיל מוקדם מאוד בחייו של הילד. תחשבי למשל על תינוק שלומד ללכת. הפסיכולוגית פרופ' סוזן גסקינס שחקרה את הקשר בין תרבות להתפתחות הילד, הסבירה לי שכאשר תינוק אמריקני מתחיל ללכת, אימו, בדרך כלל, פורסת מולו את ידיה ואומרת: 'קדימה, קדימה, בוא אליי', נותנת לו הוראות ורבליות. בשבטים במקסיקו, באותה סיטואציה בדיוק, קורה דבר שונה. האם הולכת מאחורי הילד בזרועות פתוחות כדי לתפוס אותו אם ייפול. מהפרספקטיבה של הילד, הוא הולך לבדו ללא עזרה כלשהי.
"הרעיון הוא לתת לילד להוביל. לתת לילד לבנות את רעיונותיו במקום להתנגד אליהם. בשבטים משתמשים במחמאות לעתים רחוקות, ואם משבחים את הילד קושרים את השבח לערך של למידה, כמו 'אתה מתחיל ללמוד איך לעזור'".
זה נשמע יפה, אבל כשהורים אומרים לבת שלהם ללכת לצחצח שיניים לפני השינה והיא מתעלמת וממשיכה לשחק, מגיע הרגע, לאחר כמה בקשות, שהם מרימים את קולם או משתמשים בכל דרך כדי לשכנע אותה, כולל לחץ. מה רע ברעיון שהורה דורש מילדו לעשות משהו?
"יש דברים שילדים חייבים לעשות ולכן אנחנו צריכים לעתים להכריח אותם. בכל תרבות יש מספר דברים שילדים חייבים לעשות. אך לאמיתו של דבר יש מעט מאוד דברים כאלה. צריך לזכור שככל שאנחנו מכריחים ילדים לעשות דברים, אנחנו יוצרים יותר התנגדות. בכל פעם שאת מכריחה ילד לעשות משהו, קיים סיכון שתיכנסי איתו לקונפליקט".
אנחנו לא אמורים ללמד אותם שאפילו אם הם אינם אוהבים לעשות משהו, הם צריכים להקשיב להוריהם?
"יש ללא ספק דברים שהם חייבים לעשות, וכמובן שהם צריכים להקשיב להוריהם. אבל כמות הפעמים שבה הורה מערבי מכריח את ילדיו גדולה יתר על המידה. צריך לכפות על ילדים דברים בצורה סלקטיבית מאוד. אני טוענת שבמרבית הזמן אנחנו לא באמת חייבים להכריח את הילדים לעשות דברים. אנחנו רק חושבים שכן.
"צריך לקרוא ספרים אנתרופולוגיים בנושא. יש דוגמה שבה אבא בלוס אנג'לס מבזבז 15 דקות לשכנע את הילד לקשור את שרוכיו. אתה תקשור את השרוכים! 'לא, אתה תקשור את השרוכים!' משיב הילד. ברוב התרבויות העתיקות הורה לעולם לא יעשה את זה. הוא יגיד ללא רגש, 'אם לא תקשור את השרוכים, תבין את התוצאות בעצמך'. ילדים יכולים ללמוד 98 אחוז מהזמן מעצמם. אפשר לומר להם ברוגע מה יהיו התוצאות אם לא יקשרו את השרוכים".
ללמוד מניסיון זה חשוב, אבל יש גם עניין של הצבת גבולות. האם תיתני לילד לגעת באש או לרוץ לתוך הים, תוך סיכון שיטבע, רק כדי שילמד בעצמו מהמאורע?
"בשבטים הם משתמשים במספר כלים שונים המאפשרים לילד לקבל החלטה בעצמו ולהבין. לדוגמה, במקום לומר לילד לא להתקרב לאש, הם מונעים ממנו פיזית להתקרב או לנגוע באש. אתה לא חייב להגיד לילד כלום, יש דברים שאתה יכול לעשות פיזית כדי שהוא יקבל את ההחלטה הנכונה. כלי אחר הוא הקראת סיפורים. צעירים לומדים על סכנות באמצעות סיפורים. גם בתרבות האירופית יש היסטוריה ארוכה של סיפורים, למשל על מפלצות מים, שמטרתם ללמד אותך שאם תתקרב לאגם הוא 'ייקח אותך'. בן שנתיים מבין את זה מתוך הסיפור. וקיימות דרכים נוספות להגיע לאותה תוצאה של קבלת החלטה נכונה, מבלי לומר לילד 'לא'".
בואי נרד לקרקע. האם ילדים שגדלים בסביבה מסורתית הולכים מעצמם לצחצח שיניים?
"כן, ראיתי אותם מצחצחים שיניים מעצמם. אני בטוחה שזה לא קורה בכל פעם ועם כל ילד. אבל בגדול התשובה היא כן. מה שאני טוענת זה שאנחנו מציבים לילדים גבולות שכולאים אותם בקופסה קטנה מאוד. יש גבולות שטובים להם, כמובן, אבל יש גבולות שלא. ילד צריך שתהיה לו קופסה גדולה הרבה יותר שבתוכה הוא יכול לחקור את הסביבה באופן אוטונומי. זה המרכיב השלישי במודל – 'אוטונומיה'.
"מותר שלילד תהיה סכין, אם זה מעניין אותו. לא סכין חדה. וכשהוא יגדל תהיה לו סכין גדולה יותר. זאת רק מטאפורה לכל העניין הזה – אם אתה לא מגביל את עולמו של הילד הוא יכול ללמוד לחיות בעולם המבוגרים. לא להגביל אין פירוש הדבר להרים ידיים, אלא לעודד".
יועצי הורות אומרים שצריך להציג בפני הילד שתי אופציות לבחור מהן.
"זה גם די משוגע".
למה?
"ילדים לא צריכים לבחור בין שתי אפשרויות. הם צריכים אוטונומיה להחליט בעצמם. הם צריכים להיות בעולם המבוגרים".
האם זה לא בדיוק מה שעושים הורים רבים בתרבות שלנו, כאשר הם מדברים המון עם הילדים ושואלים אותם בכל רגע מה הם רוצים לעשות?
"זה באמת משוגע, אתה לא אמור לשאול ילדים מה הם רוצים".
אז הם בוחרים לבד או לא?
"לא, לא מדובר בבחירה חופשית. אין הורה בעולם ששואל את הילדים שוב ושוב כמו בתרבות שלנו מה הם רוצים לעשות. באוטונומיה הכוונה היא שהילד מקבל החלטות בעצמו, שהוא עצמאי אבל בתוך גבולות הקבוצה שלנו. יש לו אחריות לקבוצה הזאת, כמו להיות בן משפחה טוב. גבולות הקבוצה הם העולם שלו, ובתוך העולם הזה הוא עושה את בחירותיו. כך הוא מרגיש שהוא בוחר בעצמו בתוך הקונטקסט של הקבוצה הרחבה יותר. זה מודל משולב המאפשר לילד להרגיש אוטונומיה, מצד אחד, אבל מצד שני זו אוטונומיה המתרחשת בתוך קבוצה רחבה יותר שהוא תורם לה. זה שילוב של חופש ואחריות.
"בשבטים שחקרתי מאפשרים לילדים בני שבע לתכנן את הפעילויות של עצמם ולטפל בלוגיסטיקה שלהם. בחברה המערבית אפשר לתרגם את זה לילד שמחליט על פעילויות הספורט, המוסיקה, שיעורי האמנות, או החוגים שהוא רוצה לקחת, ומעודדים אותו לטפל בלוגיסטיקה בעצמו – להירשם, להגיע, וכו'. מעבירים לו סמכויות כמו טיפול בילדים הקטנים יותר, בישולים וניקיון".
המרכיב הרביעי והאחרון במודל של דוקלף לחינוך אידאלי הוא "התערבות מינימלית". "הורים היום כל הזמן דוחפים את ילדיהם לגדול מהר יותר, ללכת למקומות שאולי הם לא מוכנים אליהם עדיין", היא אומרת.
תני לי דוגמה.
"לפני כמה ימים הרציתי בפני קבוצה של אימהות, ואחת מהן סיפרה לי שבתה בת ה-5 ממש טובה בלעשות כביסה. היא סיפרה שהן עושות כביסה יחד ואז היא אמרה: 'אבל אני רוצה שהיא תעשה את זה לבדה', אבל 'היא לא עושה את זה לבדה, איך אני גורמת לה לעשות את זה?'. עכשיו ברור שהילדה לא רוצה לעשות את זה לבדה. למה לדחוף את הילדה להיות עצמאית יותר? למה ללכת לכיוון שאליו היא מתנגדת באופן אקטיבי? בשלב מסוים בחייה הילדה תעשה את הכביסה שלה בעצמה".
כן, יהיה לה מספיק זמן "ליהנות" מזה.
"זה חוזר לרעיון המערבי לפיו תפקיד ההורה הוא לדחוף את הילדים. ההורים שואלים תמיד: 'מה הדבר הבא?'. אני רואה את זה הרבה אצל הורים שמנסים ללמד את הילדים איך לשחות, למשל. ילדים לעתים קרובות לא רוצים ללמוד, או שהם לא רוצים לעשות מה שההורה רוצה שהם יעשו. 'תכניס את הראש שלך מתחת למים', ההורה אומר. והילד שנהנה בבריכה וחווה זמן רגוע ונעים נכנס ללחץ שנוצר לעתים קרובות מכך שההורה צועק או שהילד בוכה".
אולי זה נובע מהפחד שהילד לא יהיה עצמאי מספיק, פחד שהוא לא ידע לשחות אם לא ילמד בגיל מסוים.
"בדיוק. יש הרבה פחד שגורם לנו לדחוף אותם וגם אגב גורם לנו לוותר מוקדם מדי. למשל לגבי סוג אוכל מסוים. אם ילדים אינם אוכלים סוגי אוכל מסוימים, ההורה לעתים קרובות יחליט שהילד לעולם לא יאכל את זה. זה תועד שהורים מערביים מוותרים מאוד בקלות.
"הפחד נובע גם מתחרותיות ש'הילד שלי עדיין לא עושה את זה' או נובע מהחשש שהילד לכאורה אינו שייך לנורמה. אם הילד אינו הולך בזמן, זה לא בסדר, או שהילד לא טוב בקריאה והבן של השכן כן. ההשוואה הזאת נובעת מרעיון שהגיח במאה השנים האחרונות, לפיו ילדים צריכים לדעת X ו-Y עד גיל מסוים, ואם לא, משהו לא בסדר איתם".
אני מניחה שזה נובע מתצפיות ארוכות טווח על ילדים רבים וממחקרים שנבעו מכך. איך חושבים על זה בתרבות המסורתית?
"בתרבות המסורתית של השבטים מאמינים שבמציאות יש טווח רחב מאוד להתפתחות הילד. בואי נחזור למטאפורה של הסכין – באיזה גיל ילד יכול להשתמש בסכין? זה תלוי בילד.
"כשאתה דוחף את הילדים לעשות משהו זה מלחיץ אותם מאוד. כשאתה רק צופה בהם, כשאתה מאפשר להם לרוץ או לשחק, אתה מגלה בהדרגה מה הם אוהבים לעשות, מה הם רוצים לעשות ובמה הם טובים, ותוכל לעזור להם בזה. רוזי, למשל, אוהבת מאוד לטפס על עצים. בפעמים הראשונות פשוט עמדתי מתחתיה וצפיתי בה, והבנתי מה היא מסוגלת לעשות, כמה זמן היא עושה את זה, מה גורם לה להפסיק. האם היא ילדה שתחצה את גבולות הנוחות ותיקח סיכון או שתפסיק. זאת בניגוד לעבר, כאשר פעמים רבות דחפתי מתוך פחד וחשבתי שאני מתנהגת כמו אימא טובה. הרגשתי שזה תפקידי כאימא – לגרום לה לעשות דברים מהר יותר וטוב יותר. חשבתי שזאת הורות טובה.
"הדרך הטובה ביותר בה הילד לומד היא כאשר הוא מגלה וחוקר בעצמו, ואתה עושה את המינימום כדי לעזור לו. הרעיון הוא להתבונן בילד, להבין כיצד הוא מנסה ללמוד, ואז לסייע לו. כך הלמידה הופכת לפתע לקלה והילד לומד מהר מאוד. נוסף לכך הוא גם שומר על חדוות הלמידה. כשאנחנו דוחפים אותם בכוח, לעומת זאת, אנחנו לוקחים מהם את חדוות הלמידה. כי הלמידה נקשרת ללחץ ולקונפליקט".
בואי נדבר על שליטה בכעסים. בספר שלך יש סיפור מקסים על אנתרופולוגית צעירה שבשנות ה-60 התארחה במשך זמן רב באיגלו קטן יחד עם משפחת אינואיטים. למרות הקושי והצפיפות, גם כשבחוץ הייתה טמפרטורה של מינוס 30 מעלות, המשפחה בת שני הורים ושני ילדים לא התרגזה כלל ושמרה על איפוק. האנתרופולוגית הייתה מופתעת כל כך שהחליטה לכתוב על זה ספר. איך איפוק כזה בכלל אפשרי?
"זאת שאלה מצוינת. זה קשור ביכולת לשלוט ברגשות, ועם זאת, שליטה ברגשות היא לא החלק הגדול בתמונה. אני חושבת שיש פה עניין נוסף. מספר פסיכולוגים וחוקרים שחקרו את הסוגייה גילו שלאנשים האלה יש פשוט פחות כעס. העניין אינו רק לשלוט על הכעס כשהוא עולה, אלא שמלכתחילה עולה בהם פחות כעס, במיוחד בתגובה לילדיהם".
ואיך בדיוק מגיעים למצב כזה?
(צוחקת) "אני עובדת קשה על עצמי כדי להגיע לזה. אני מנסה לאגור פחות כעס בגוף שלי וזה עובד".
מה זה אומר לאגור פחות?
"למשל, אם ילדה מפילה כוס קפה והוא נשפך על הרִצפה, את לא מרגישה יותר כעס מכך. בספר אני מביאה תיאור של ילד שמרביץ לאימו עם כפית על פניה, וזה אינו מעלה בה כעס. דברים שפעם הרגיזו אותי, שיצרו תחושה של כעס אינטנסיבי בגופי ובמוחי, אין לי את זה יותר".
כי יש הבנה שהילד הוא ילד, ושטעויות קורות?
"כן, זה חלק אחד בזה. בשבטים בהם ביקרתי מצפים מהילד שיתנהג כך, הם מצפים שדברים יקרו. ואגיד לך יותר מזה – הם תופסים מבוגרים כאנשים הגיוניים, ולכן אם מבוגר מתעצבן הם חושבים שהוא מתנהג כמו ילד. הם רואים בכעס רגש שיש רק לילדים. אחת האימהות סיפרה לי שכשמבוגר כועס על ילד המבוגרים האחרים צוחקים עליו.
"חלק נוסף קשור באמונה הכֵּנה שלנו שכעס יעזור. בתרבות המערבית קיים הרעיון שלכעס יש מטרה. 'ברגע שאתרגז, היא תפסיק לעשות את זה'. אנחנו עושים את זה גם עם מבוגרים: 'אני אתרגז ואז הוא ישתנה'. פסיכולוגים אומרים שכעס הוא רגש שעולה כשאתה חושב שאתה יכול לשנות את ההתנהגות של מישהו או את הסיטואציה.
"פסיכולוגית אחת בבלגיה הראתה שאם אתה מאמין בזה באמת – שהכעס יעזור ויהיה פרודוקטיבי – אתה למעשה מזמין את הכעס, כי אתה רוצה להיות פרודוקטיבי. אתה פונה לכעס שלך וכתוצאה מכך גם גורם לכעס להופיע אצל אחרים. היא הראתה שבתרבויות שחושבות שהכעס אינו פרודוקטיבי, כשאתה באמת מאמין בזה, ומלמד ילדים את זה, יש פחות סיכוי לפרש את ההתנהגות ככזאת שמציתה כעס, או להשתמש בכעס כדי לפתור דברים.
"מרכיב נוסף בזה הוא אימון בשליטה ברגשות. מדעני מוח מתחילים להבין שרגשות הם כמו שרירים – ככל שתשתמש ברגשות מסוימים, הם יתחזקו אצלך. הורים אינואיטים עושים את זה עם הילדים, הם מתאמנים בלהרגיש 'האההה'. 'האההה' כלפי העולם, 'האההה' לשמים, 'האההה' לשדות. זו הרגשה של הכרת תודה. הם מתאמנים על רגשות חיוביים ואז הילד יכול לגשת לרגשות האלו ממש בקלות".
אם אנחנו כבר ברגשות, יש חשיבה בתרבות המערבית שצריך כל הזמן לאשר את הרגשות של הילדים. למשל להגיד כשהילד כועס, "אני מבין שאתה כועס".
"כן, זה לא קורה בתרבות המסורתית. לא אומרים שם 'אתה כועס כל כך' או 'אתה ממש מתוסכל'. הם לא מדברים כל כך הרבה עם הילדים. הם אומרים רק שלושה דברים בשעה. הם שקטים ורגועים למשך זמן ממושך".
אז הצורך שלנו לנסות להבין איך הילדים מרגישים בכל רגע אינו טוב? את יודעת מה יאמרו לך – שאת לא "רואה" את הילד ולא מתחשבת ברגשותיו.
"אנתרופולוגית שחוקרת את מעמד הביניים הלבן דיברה איתי על זה. מה שאת מתארת נוצר בשנות ה-70, כשפסיכולוגים התחילו לומר להורים לאשר את רגשותיו של הילד. היא חושבת שזה נוצר כיוון שהדור שקדם להם אמר לילדים את ההפך: 'אל תכעס'. הייתה הכחשה שלמה לרגשותיו. 'קום ותמשיך הלאה'. ככה חינכו את אבי. אתה לא מראה את הרגשות שלך, רגשות זו חולשה, ולפעמים ילדים היו נענשים על כך שהם היו רגשיים. היא אמרה שזה גם לא טוב. זה משדר לילד שרגשותיו לא קיימים על אף שעבורו הם אמיתיים מאוד. היום זה הלך לקיצון השני ואנחנו ממוקדים מאוד ברגשות הילדים, ולדעתי מתקשים ללמד אותם לעבור מעבר לזה.
"דבר נוסף הוא שילדים לא צריכים להיות מוטרדים מכל דבר שקורה להם. לפעמים הם סובלים. את לא יכולה למנוע מהם לסבול, את יכולה רק להיות שם בשבילם. אני זוכרת ילד בין שנתיים באחד מהכפרים שבכה ואימו רק הושיטה לו יד. זו הייתה סוג של אמירה המשדרת 'אני כאן איתך'".
והערצה שאת מגדלת ילדונת בת שלוש, עם כל הכוחות שזה דורש, ואת משקיעה בה ועם אינסוף סבלנות ומחפשת עיצות איך להיות האמא הכי טובה בשבילה! ❤️ מעריצה אותך!
