באלי לראות זריחה מחר. אם שקיעות, עם כל היופי שלהן, הן נוגות אז זריחה זה פרץ של אור שמתחדש בלב.
הציפייה הזאת של לשבת מול השמים החשוכים והנה- הנה זה מגיע. ואם זה לא הגיע עכשיו אז זה יגיע עוד דקה. ולא מתייאשים לא מתייאשים כי בטוח שתהיה זריחה.
אני זוכרת בכיתה ט' יצאנו מצופות בשמיכות פוך לראות זריחה, ארבע לפנות בוקר, וישבנו וחיכינו ודברנו ושיחקנו להעביר את הזמן וכל דקה שלא היתה זריחה זה רק הגביר את הציפייה כי ידענו שזה רק יותר מתקרב. בסוף הזריחה היתה באיזה שש וחצי, וזה היה שווה כל רגע.
לא הרבה פעמים ראיתי זריחות.
כשאני כותבת את זה ישר עולה לי משל וכו אבל זה לא מה שאני רוצה שיהיה פה. אני רק רוצה לתאר רגע יפה שאני זוכרת.

בענייני זכרון: יש לי הרבה זכרונות וחלקם כואבים ואני מרגישה צורך לפרוק אותם איפושהו אבל איכשהו כשכותבים זכרון אז הזכרון נעלם ונשאר רק הזכרון של הזכרון. זה כמו שדי הגיוני שמה שחושבים עליו הרבה זוכרים יותר זמן כי אז אתה נזכר בזה שנזכרת ולא ברגע עצמו שזה קרה, בעצם אתה יוצר מלא עותקים של אותו רגע. בקיצור כשכותבים משהו הוא קצת מאבד מהטעם שלו, ואני לא יודעת אם אני רוצה שזה יקרה להכל. אולי אם זה יהיה למחברת לעצמי זה יהיה טוב. פשוט להתחיל לכתוב כל זכרון שעולה לי מחיי.

ענייני חיים: איך תמיד מגיעים לנושא הזה. החיים שלי הם פשוט משהו לא ברור. אני לא זוכרת את הרגשות של לפני שנתיים אני רק זוכרת שהיה לי רע ואני רק רואה צלקות על היד. ואני תמיד שואלת את עצמי מה זה היה? מה היה לי ככ רע? כי עכשיו די חזרתי להיות שנהב של פעם, כמו שהייתי לפני. קלילה, צוחקת מהר, לא עושה עניין מכלום. ואני לא יודעת אם זה הדחקה. אולי אני לא מבינה את עצמי של אז כמו שאני לא מבינה עד הסוף את עצמי של לפני שעתיים שהיתה רעבה ביותר.
מה שכן אני לומדת פה איזון. ונראה שיש לחיים שלי כיוון. ואם אני לא אתקבל לעבודה הזאת אז בכלל אני אפרוש לחיי הפרישות והשקט.

שקט. לילט.

תודה ה׳. אבל כל הכאב ראש הזה לא בשבילי.

ניסים קורים. אנחנו נס.

יכול להיות שאני קצת על הרצף?

לא יכולה לסבול אנשים רגשנים. יש בי זלזול כל כך עמוק כלפיהם.