בוא ניכחד וזהו
הצילו עולם
מפחדת לשכוח.לא רוצה לזכור.
ככה פשוט.
כבר לא יודעת מה ****.פחד אלוהים.הלב רועד לי מאד מאז ועד עכשיו.טראומה חזקה מידיי
אני בהלם ברמה שאי אפשר להסביר.אני..אי אפשר להוציא מילה מהפה מרוב תדהמה.
באלי להיעלם.אבל להיעלם כאילו אף פעם לא הייתי.באמת.
זה זה.
הכל מתפוצץ לי בפרצוף.
איך זה הגיוני לעזעזל
שמישו יסביר
ואני מפחדת.כלכך כלכך מפחדת.
מרוב פחד הלב משתתק ונגמר.
אין אותי.פשוט אין.נגמרתי סופית זהו.
אף אחד לא יבין את ההרגשות והרגשות האלו וזה מתסכל אז אין עם מי לדבר את זה
באמת אף אחד.
אוי הבדידות..זה מרסק אבאלה כמה
וראיתי אותו..איך שהוא ראה אותי ופשוט..פשוט כאב לו מאד עליי.רק מלהסתכל..איכ הוא התמלא רחמים.אני שונאת רחמים.אני כזאת שקופה לפעמים וזה מתסכל.מצד שני זה טיפונת פחות בדידות באיזה שהוא מובן.כי שמים לב איך מרחוק כבייכול ואז כזה הבנאדם איתך גם בלי לומר מילה.הכי שווה לשתוק ולהיות.
מבט של עיניים.ארבע עיניים ושתיקה זה טוב בשבילי.זה מדוייק,לפעמים אבל.וגם לא יותר מידיי עיניים..כי זה היה היום יותר מידיי.מלא שאלו אותי מה קורה איתי..לא היה כיף כי אתה גם לא יודע מה להגיד וכי אתה לא רוצה לומר
באלי שאנשים לא יגרמו לי להתחיל לפטפט איתם.זה בעייתי שאני מכירה משם מידיי אנשים.
אני צכה שקט לעזעזל.
מידיי פעם אני כן מצליחה למצוא לי את השקט בתוך כל הרעש מסביב.זה טוב.
אבאלה איך עוברים את הגיהנום הזה.מתסכל אותי נורא.
צכה רבי שלמה.לבכות אצלו בלי סוף.חייבת להוציא תדמעות ששמורות לי חזקחזק בפנים.אבאלה שמישו יציל אותי מהגיהנום הזה.
וזה לא עובר.עוד לא אבאלה.
אני נקרעת מבפנים.נקרעת לחתיכות קטנות.
כאפה רצינית מאד מאד מאד.בחיים לא הרגשתי פחדים כאלה גדולים.בחיים.אני רוצה שיעבור לי החוסר אונים הזה.הפחדים האלו.שיעברו.
שירגע הלב שלי.שהוא לא יפחד.
מאתמול בלילה הלב שלי לא מפסיק לדפוק חזק מרוב פחדים.פיזית.זה לא לגיטימי בעיניי.
אני רוצה שבת טובה.מדוייק לי שהשבת הזאת ספציפית אני איתה אצלו.זה מקום לנחת ולטיפה יותר רוגע.ואני צכה את זה ללב.ואיתה עוד יותר.היא מרגיעה.הקיום שלה מרגיע.
(תודה עליך.את היחידה שמוגן לי איתה גם כשהכי לא מוגן בלב.)