הלוואי ותצליחו לעזור לי להגיע לרוגע שכל-כך חסר לי... אולי יעזור לי במיוחד לקבל תשובות מאימהות ששמרו את הילדים שלהן בבית עד גיל מאוחר יחסית.
ככה... הילדה שלי תתחיל משפחתון אחרי החופש הגדול. מסגרת פרטית עם עוד כ-10 ילדים. היא תהיה בת שנתיים ותשעה חודשים. עד עכשיו היא הייתה איתי בבית. בהתחלה מבחירה ואז, לקראת שנה שעברה, שקלנו להכניס אותה למסגרת אבל בסוף מכל מיני שיקולים היא נשארה איתי עוד שנה. חששתי קצת כי לעולם לא שמרתי ילד כל-כך הרבה זמן בבית אבל תקשיבו, זה היה מדהים... היא ילדה מתוקה מדבש, רגועה, כייפית! היא ישנה צהריים אז יכולתי גם לקבל קצת זמן לעצמי. ברור שהיו פה ושם רגעים קצת יותר קשים אבל באופן כללי נהניתי כל-כך איתה!!! והיא איתי! וזה לא שעשיתי לה גן בבית. ממש לא הגעתי לזה. אבל הימים פשוט עברו בטוב. יכולתי להנות מהמתיקות שלה והיא קיבלה שפע נשיקות וחיבוקים של אמא.
ועכשיו כאמור החלטנו להכניס אותה למסגרת. זה היה או זה או לשמור אותה עד גיל 3.9 בבית ואז להכניס אותה לגן 3. (לא בונה ככ על למצוא מסגרת באמצע השנה). לשמור אותה עד כמעט גיל 4 היה מרגיש לנו די הרבה. בעיקר אם היא תפסיק לישון צהריים ואז זה יהפוך להיות לי מאד קשה. וזה גם הרבה שנים סך הכל שאני בבית (לפניה הייתי עם הילד הקודם) ואני מרגישה שאולי יהיה לי טוב לעבוד יותר (כרגע מספיקה רק קצת) ולהיות קצת ״אדון לזמן שלי״. וגם תכלס, כלכלית, אנחנו זקוקים לעוד משכורת...
אני מכירה את הגננת שהולכת להיות לה כי היה לנו עוד ילד אצלה. סך הכל הילדים שמחים להגיע לגן אצלה. היא מלמדת דברים מעניינים, יש אווירה נעימה, כיף לילדים. היא לא הטיפוס הכי חם בעולם. לא כזאת שתנשק ותחבק המון את הילדים אבל גם לא טיפוס קר. באופן אישי היה לי קצת קשה איתה מבחינת האינטראקציה *שלי* איתה. על פניו היה בסדר גמור אבל בפנים בתוכי היה משהו שלא הסתדר איתה. היא כזאת שנותנת מלא עצות ומדברת מלא בלי להקשיב כל-כל וממני השיחות האלה בסוף הגן שאבו הרבה אנרגיות. למקרה שתשאלו, אין ממש אופציות אחרות חוץ ממנה איפה שאנחנו גרים. וסך הכל היא באמת סבבה מבחינת גננת.
קשה לי עכשיו. עיקר התחושה שלי היא שאני מפחדת ״לאבד״ את האוצר שיש לי עם הכניסה של הבת שלי לגן. היא כזאת מתוקה ומושלמת... אני מאמינה מאד שחלק מזה זה האופי שלה. וחלק אחר זה הרוגע והביטחון שהיא קיבלה מלהיות בבית כל הזמן הזה. ואני מפחדת שהכניסה למסגרת ישנה אותה. כי הגננת פחות חמה ממה שאני. כי פתאום צריך להסתדר עם הרבה ילדים יחסית. וכו וכו...
והאמת היא שזה יושב על עוד משהו. אני הרגשתי עם שני הילדים הקודמים שלי שהכניסה למסגרת שינתה אותם, ולא רק לטובה. הייתה ילדה מתוקה מדבש, רגועה וחייכנית שכשהיא נכנסה למשפחתון בגיל שנה התחילה לבכות הרבה יותר (ועד היום לא הכי קל לנו איתה. היא עכשיו בת 7). וילדון שנכנס בגיל 2 לגנון פרטי. הוא היה שמח להגיע לגן מצד אחד אבל אני מרגישה שיש כמה תחומים בהם הוא השתנה לשלילה (נחסם לגבי כמה דברים).
ועוד משהו... בכללי אני בתקופה שקשה לי יותר עם הילדים הגדולים שלי. ויש לי תחושה כזאת שהם כולם היו קלים ומהממים כשהם היו קטנים ואז כשהם גדלו, איכשהו משהו ״התקלקל״ בדרך. הם עדיין מהממים בדרך שלהם כמובן אבל הקשר איתם אתגרי הרבה יותר. (אנחנו בטיפול ובהדרכת הורים, למי שתרצה להציע
). אז הפחד שלי יושב גם על זה. שעד שיש לי ילדה אחת שזורם לי איתה בקלות וטוב לנו ככ ביחד, גם זה הולך להיפסק ואולי גם היא תהפוך להיות אתגרית יותר...
ונקודה אחרונה. אין אחריה עוד תינוק. אולי עוד יהיה-יהיו הלוואי בע״ה אמן. אבל כרגע אין וזה גם לא בתכנון מיידי (חלק מזה קשור לסעיף הקודם). אז זאת גם פרידה של להיות עם קטנטן בבית באופן כללי. אולי פרידה זמנית אבל אין לדעת...
אז בגלל כל הנ״ל אני מוצאת את עצמי ממש לא מתרגשת מתחילת השנה הקרבה ובאה. אולי אפילו בסוג של ״אבל״ (מילה חזקה מדי אבל זה כל מה שמצאתי כרגע) של תקופה כזאת יפה וטובה שהולכת להסתיים. וחששות של איך יהיה ימה יהיה והאם הקטנה הזאת תהיה בסדר שם... אפילו לא התחלתי לספר לה שהיא הולכת להיכנס לגן... יש לי ממש מועקה על הלב כבר מלא שבועות... כבד לי, כבד לי, כבד לי 😔
אני מקווה שאיכשהו תצליחו להבין אותי ואולי לתת לי כוחות וראייה שתעזור לי. תודה אהובות!
ככה... הילדה שלי תתחיל משפחתון אחרי החופש הגדול. מסגרת פרטית עם עוד כ-10 ילדים. היא תהיה בת שנתיים ותשעה חודשים. עד עכשיו היא הייתה איתי בבית. בהתחלה מבחירה ואז, לקראת שנה שעברה, שקלנו להכניס אותה למסגרת אבל בסוף מכל מיני שיקולים היא נשארה איתי עוד שנה. חששתי קצת כי לעולם לא שמרתי ילד כל-כך הרבה זמן בבית אבל תקשיבו, זה היה מדהים... היא ילדה מתוקה מדבש, רגועה, כייפית! היא ישנה צהריים אז יכולתי גם לקבל קצת זמן לעצמי. ברור שהיו פה ושם רגעים קצת יותר קשים אבל באופן כללי נהניתי כל-כך איתה!!! והיא איתי! וזה לא שעשיתי לה גן בבית. ממש לא הגעתי לזה. אבל הימים פשוט עברו בטוב. יכולתי להנות מהמתיקות שלה והיא קיבלה שפע נשיקות וחיבוקים של אמא.
ועכשיו כאמור החלטנו להכניס אותה למסגרת. זה היה או זה או לשמור אותה עד גיל 3.9 בבית ואז להכניס אותה לגן 3. (לא בונה ככ על למצוא מסגרת באמצע השנה). לשמור אותה עד כמעט גיל 4 היה מרגיש לנו די הרבה. בעיקר אם היא תפסיק לישון צהריים ואז זה יהפוך להיות לי מאד קשה. וזה גם הרבה שנים סך הכל שאני בבית (לפניה הייתי עם הילד הקודם) ואני מרגישה שאולי יהיה לי טוב לעבוד יותר (כרגע מספיקה רק קצת) ולהיות קצת ״אדון לזמן שלי״. וגם תכלס, כלכלית, אנחנו זקוקים לעוד משכורת...
אני מכירה את הגננת שהולכת להיות לה כי היה לנו עוד ילד אצלה. סך הכל הילדים שמחים להגיע לגן אצלה. היא מלמדת דברים מעניינים, יש אווירה נעימה, כיף לילדים. היא לא הטיפוס הכי חם בעולם. לא כזאת שתנשק ותחבק המון את הילדים אבל גם לא טיפוס קר. באופן אישי היה לי קצת קשה איתה מבחינת האינטראקציה *שלי* איתה. על פניו היה בסדר גמור אבל בפנים בתוכי היה משהו שלא הסתדר איתה. היא כזאת שנותנת מלא עצות ומדברת מלא בלי להקשיב כל-כל וממני השיחות האלה בסוף הגן שאבו הרבה אנרגיות. למקרה שתשאלו, אין ממש אופציות אחרות חוץ ממנה איפה שאנחנו גרים. וסך הכל היא באמת סבבה מבחינת גננת.
קשה לי עכשיו. עיקר התחושה שלי היא שאני מפחדת ״לאבד״ את האוצר שיש לי עם הכניסה של הבת שלי לגן. היא כזאת מתוקה ומושלמת... אני מאמינה מאד שחלק מזה זה האופי שלה. וחלק אחר זה הרוגע והביטחון שהיא קיבלה מלהיות בבית כל הזמן הזה. ואני מפחדת שהכניסה למסגרת ישנה אותה. כי הגננת פחות חמה ממה שאני. כי פתאום צריך להסתדר עם הרבה ילדים יחסית. וכו וכו...
והאמת היא שזה יושב על עוד משהו. אני הרגשתי עם שני הילדים הקודמים שלי שהכניסה למסגרת שינתה אותם, ולא רק לטובה. הייתה ילדה מתוקה מדבש, רגועה וחייכנית שכשהיא נכנסה למשפחתון בגיל שנה התחילה לבכות הרבה יותר (ועד היום לא הכי קל לנו איתה. היא עכשיו בת 7). וילדון שנכנס בגיל 2 לגנון פרטי. הוא היה שמח להגיע לגן מצד אחד אבל אני מרגישה שיש כמה תחומים בהם הוא השתנה לשלילה (נחסם לגבי כמה דברים).
ועוד משהו... בכללי אני בתקופה שקשה לי יותר עם הילדים הגדולים שלי. ויש לי תחושה כזאת שהם כולם היו קלים ומהממים כשהם היו קטנים ואז כשהם גדלו, איכשהו משהו ״התקלקל״ בדרך. הם עדיין מהממים בדרך שלהם כמובן אבל הקשר איתם אתגרי הרבה יותר. (אנחנו בטיפול ובהדרכת הורים, למי שתרצה להציע
). אז הפחד שלי יושב גם על זה. שעד שיש לי ילדה אחת שזורם לי איתה בקלות וטוב לנו ככ ביחד, גם זה הולך להיפסק ואולי גם היא תהפוך להיות אתגרית יותר...ונקודה אחרונה. אין אחריה עוד תינוק. אולי עוד יהיה-יהיו הלוואי בע״ה אמן. אבל כרגע אין וזה גם לא בתכנון מיידי (חלק מזה קשור לסעיף הקודם). אז זאת גם פרידה של להיות עם קטנטן בבית באופן כללי. אולי פרידה זמנית אבל אין לדעת...
אז בגלל כל הנ״ל אני מוצאת את עצמי ממש לא מתרגשת מתחילת השנה הקרבה ובאה. אולי אפילו בסוג של ״אבל״ (מילה חזקה מדי אבל זה כל מה שמצאתי כרגע) של תקופה כזאת יפה וטובה שהולכת להסתיים. וחששות של איך יהיה ימה יהיה והאם הקטנה הזאת תהיה בסדר שם... אפילו לא התחלתי לספר לה שהיא הולכת להיכנס לגן... יש לי ממש מועקה על הלב כבר מלא שבועות... כבד לי, כבד לי, כבד לי 😔
אני מקווה שאיכשהו תצליחו להבין אותי ואולי לתת לי כוחות וראייה שתעזור לי. תודה אהובות!
