בגדול אנחנו זוג טוב מאד.
אוהבים, מפרגנים, מרגישים אחד את השני ונמצאים שם אחד בשביל השני לתמוך לפרגן ולעזור. אנחנו תמיד מעדכנים ויודעים מה הלו"ז שלנו ומה הצרכים אלו שנאמרים וגם אלו שלא.
לא יוצא לנו לצערי לצאת כמעט יחד בערב ויש יותר בילויים בנפרד כמו ספורט שזה הכרחי (ובמידה רבה שמחה על זה, זמן התאווררות ועוזר עם תזונה ושמירה על גזרה).
אבל לאחרונה...מרגישה שהילדים נכנסים ביננו מבחינת מירוץ ההישרדות עם תאומים קטנטנים.
הגידול המקסים והמבורך הוא מה לעשות, דיי קשוח ולא משאיר זמן לעצמנו.
בפרט בגיל שהם בני שנתיים ופותחים כל ארון, מבלגנים ומסכנים את עצמם וזו דאגה מסביב לשעון.
אנחנו לא באמת מצליחים לפנות זמן זוגי ומרוב שזה ככה אז גם כשקבענו בילוי לאחרונה, עד שזה כבר קרה, הרגשתי שאנחנו כ"כ אחד בתוך השני באינטנסיביות ביומיום שאין לי מה לחדש בדייט זוגי או משהו משמעותי לומר. פתאום אפילו הרגשתי מוזר שאנחנו יחד בלי הילדים!
מרב הדיבור הטכני ממש קשה לחזור לדיבור הזוגי של פעם. כבר שכחתי מה הוא היה.
ובגדול יש עייפות גדולה מאד, לפעמים אין זמן לשבת לשיח אפילו על חשבונות בנק. אנחנו פשוט גמורים מעייפות, בפרט כשאין להם מסגרת ואנחנו איתם יום שלם. בורחים להפוגה בנטפליקס או פשוט קורסים לישון. כשכן אוכלים פה ושם ארוחה (מודה שאין לי אפילו כח להכין) גם אז הדיבור הוא כזה "איזה עייפים אנחנו", "יש לילד חום"?, ולא איזה משהו מעשיר ומפתח שמחדש משהו.
בטוחה שאנחנו לא הראשונים,
אשמח לתגובותיכן.
תודה
. עדיין מספיק קרוב בשביל תחומי עניין משותפים וחוויות מחברות