בע"ה מאחל בהצלחה, שתצא בקרוב מהדבר הזה בכוחות מחודשים!
רק אומר שבאמת זו תחושה בלתי מוסברת שה' גלגל אותה. במאמר הדור הרב מדבר על כך שהדכאון מגיע מזה שלא נותנים לנשמה את המזון המיוחד לה. והמזון שהספיק לדור הקודם בכיף, היום הוא לא מספיק, כי היום הנשמות יותר גדולות וצמאות יותר לדבר ה' הגדול שמקיף את כל החיים. זאת אומרת, כשהאדם עכשיו יותר גדול, אז המדרגה העכשווית שלו לא מספקת אותו והוא בדכאון וחולשה מזה. ולכן, הפתרון הוא להבין מה הנשמה שלי רוצה, ולשם לחתור להגיע. זה קשה, מייסר וארוך, אבל זו הדרך היחידה. ואז, האדם יראה שהחושך שהאדם היה בו הוא בעצם היה מקפצה למדרגה החדשה שהוא הגיע אליה.
דיברת על שנאה עצמית. נראה לי שכבר קודם לא התמודדת פנים אל פנים מול עצמך, אלא הזנחת את הצד הפנימי והמשכת. אך יש לך תביעה פנימית שקוראת לך לגדול ולעלות מעלה מעבר למה שאתה נמצא, למצוא את היכולות המטורפות שאני יודע שקיימות בך ואתה רק צריך לגלות אותן. לפני התחושה עצמה שחשת, עצם זה שהדחקת את אותה תחושה מעיד על כך שהיה קשה לך להיכנס לבפנים, והעדפת לחיות ברובד הפשוט יותר של החיים, כמו כל אדם רגיל, וזה הגיוני. אך ה' רוצה מאוד שהעולם ייהנה מהאדם הגדול הזה שהוא אתה, ולא מאפשר לך להמשיך בדרך הרגילה שלך. ולכן, אתה צריך למרות הכל לצלול פנימה לבפנים, לגלות מה הנפש הפנימית שלך אומרת לך באמת, ומשם לצעוד הלאה עם תובנות חדשות ודרך חדשה בצורה אמיתית ומדוייקת יותר, שתתן מקום גם לצרכים הפנימיים שתובעים את מקומם.
ביחס לעצם השנאה העצמית. שנאה עצמית, בניגוד למקובל, לא נובעת מחוסר הערכה עצמית. ההיפך, אם אני חושב שאני קטן, אז אני גם לא אצפה מעצמי לכלום, ובעצם אהיה אדיש לעצמי. אך דווקא מתוך זה שהאדם מכיר את עצמו ויודע בגדלותו, במודע או שלא במודע, ורואה את הבפועל, את המציאות המצוייה, הוא מגיע לשנאה עצמית. ורק אם האדם יבין שאותו רצוי, אותם כוחות פנימיים שטמונים באדם לא משתנים גם אחרי המעשים של האדם, ובעצם האדם הוא חביב, ולמרות הריחוק שלו מהאידיאל הוא אהוב ובן למקום, "ישראל שחטא ישראל הוא", וזו אחת ממעלות עם ישראל, שנקראו בנים למקום, "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעיי לו רחם ארחמנו נאום ה'", גם אחרי שעם ישראל עושה שטויות, בסוף אנחנו בנים של ה', וה' מאמין בנו שאנחנו יכולים לתקן ולשוב אליו, כבן שב הביתה, ולהתקרב ולהתעלות במעלות הקודש. לכן, האדם צריך לפתח את האמון שלו בעצמו לשוב בחזרה לנקודת התיקון, וכך הוא יודע שהוא יקר מפנינים, ונשמתו יקרה מאוד בלי קשר לכלום, ומתוך נקודת הטהרה הפנימית הזאת הוא יכול לשוב ולהיטהר גם בפועל ובצדדים היותר גלויים. (וכן ר' אלעזר בן דורדיה שם ראשו בין מעיו, חזר לנקודת ההתחלה שלו בתור תינוק במעי אמו שראשו בין רגליו, וכך יכל לחזור לנקודת טהרתו אע"פ שחטא כ"כ בחייו....).
ולפעמים באמת העיסוק יותר מדי בדברים שליליים גורם לאדם להימחץ ולהתכווץ, ודווקא אם ילמד לשחרר ויראה את הדברים בפרופורציות ובצורה נכונה ויראה את הדברים הטובים שבו ולא יתמקד ברע, וילמד לשים אותו בצד כרגע, ולהתעסק בו רק כשהאדם יכול ובאמת מסוגל, וגם כשהוא מתמודד מולו לא לתת ליצר הרע לנפח את הדברים כמו שאור שבעיסה, זה מה שיתן לאדם כוח להמשיך הלאה בחיים. תזכור, עיקר העבודה של היצר הוא לייאש את האדם ולהכניס אותו לייאוש, זו עיקר עבודתו ולשם הוא חותר, ולכן "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", ועיקר עבודתינו זה לדעת שאנחנו יקרים מפז ומנופת צופים, אין עלינו, ולצאת מהעצבות שהיא סטרא אחרא והקב"ה שונא אותה, ולהתקדם הלאה.
מאחל ממש בהצלחה, ואם צריך אוכל גם לדבר באישי אם תרצה....
