שזה זמן שאני צריך להתנהג יפה כדי לקבל שנה טובה 

למרות כל מה שקראתי בחסידות ואני מאמין שזה נכון, זו תמיד ההרגשה שלי

חרוט לי במחשבה שזה זמן מאיים ומדכא כזה

המלך בשדה,

שזה זמן להמליך את הקב"ה ולא סתם לבקש גשמיות וכו' וכו'

לא בקטע של להטיל ספק.. למה חשבתי תמיד שזה כתוב מפורש.

אגב, החסידות לא מתעלמת מזה שזה יום הדין (אם הבנת ככה)

פשוט מסבירים שכל העניין הוא המלכת ה' ואלול הוא זמן מסוגל וזה, והדין נובע מכמה המלכת את ה' עליך.

ואז יתנו לנו שנה רגועה שנוכל לעבוד את ה' בנחת, לעומת מי שלא המליך יצטרך לעבור דברים לא נעימים בשביל להתקרב אליו במשך השנה.

אבל הרי כתוב שבראש השנה האדם נידון וגם עמים שלמים נידונים..

כמו שמסביר ר' נתן שכל החגים האלה הם מהלך שלם..

בהתחלה - ראש השנה ויום כיפור - ממליכים את ה' מתוך יראה שאסור בשום אופן לעבור על דברי ה'.

ובסוף - סוכות ושמיני עצרת, מכניסים את הידיעה שה' אוהב אותנו כדי שהאדם לא יתרחק אם בכל זאת נפל בעצת היצר.

אז אני חושב שאנחנו מסכימים

רק מה שאני אמרתי שאני מרגיש "להתנהג יפה בשביל שנה טובה" התכוונתי בלי להמליך את ה' אלא מחשבה של "העיקר שלא יהיה לי רע השנה הבאה"

אתה בעצם מרגיש שלחזור בתשובה על המעשים זה לא אמיתי לך ובא מהלב ואתה עושה את זה כדי לקבל טוב (וכדי לא לקבל רע)?

זאת אומרת זה קורה לי לפעמים, אבל בדרך כלל אני באמת מצטער

פשוט בתקופת אלול וראש השנה ספציפית אני מרגיש באויר תקופה של פחד מדכא כזה

נשמע שאתה מפחד שאם לא תתנהג כשורה יביאו לך בהפוכה

ש"מחפשים אותך בסיבוב" מה שנקרא

ניסיתי לכתוב כל מיני דברים אבל הרגשתי שאולי להביא סיפור מתוך מאמר שקראתי יועיל יותר

(לא יודעת אם זה יגע בך אבל ננסה)

"אז איך מגיעים ליום כיפור?

בואו תשמעו סיפור על רבי זושא. “הרב הקדוש רבי זושא זי”ע עלה פעם אחת לבימה ואמר: הרי השי”ת אוהב אותנו כל כך! כמו שכתוב אהבתי אתכם אמר ה’, ואיך אפשר לעשות נגד רצונו וגעו כל הקהל בבכיה”. (זהב המנורה עמ’ קמה).

עולה רבי זושא לבימה ואומר: “אתם שומעים? ה’ כל כך אוהב אותנו! הוא ברא את האהבה, הוא מקור האהבה בעולם. האהבה שהוא אוהב אותנו היא כזאת, שמקיפה אותנו ומחיה כל תא בגוף שלנו. האהבה שלו היא התדר שבו הוא ברא את כולנו כעם, וגם כל אחד כיחיד. אנחנו מוקפים באהבה עצומה של ה’. אז איך אפשר לעשות משהו בניגוד לרצונו?

הרי מה שהוא רוצה מאתנו, גם זה ניתן באהבה. כל החוקים והכללים וההלכות, ניתנו מאיתו באהבה גדולה, כי הוא רוצה לכוון אותנו אל הטוב, ושחיינו יהיו מנוצלים למה שנועדו. מתוך כך הוא הנחה אותנו ולימד אותנו מה הוא רוצה שנעשה. אז איך אפשר לעשות משהו בניגוד לרצונו?”

כלך כך מרגש! רבי זושא בא לעורר את הציבור, ותראו את האופן – הוא מחזק את הבסיס הזה: הרי השי”ת אוהב אותנו כל כך, “אהבתי אתכם אמר ה’ ” אז מהמקום של אהובים, איך אפשר לעשות נגד רצונו?

שמע הקהל את רבי זושא, ופרץ בבכי. לא סתם בכי.

וואו, אני מדמיינת את הבכי הזה, איזה בכי מטהר. בכי שמחבר למקום הכי פנימי שלי, שיודע שה’ אוהב אותי, ושכל מה שעשיתי בניגוד לרצונו, ממש לא מתאים לי, ממש לא שייך לי.

בכי שאומר “ה’, גם אני אוהבת אותך! אני רוצה לעשות רק מה שאתה רוצה. לעשות רצוני כרצונך. כל מה שעשיתי בניגוד לרצונך הוא סתם חיצוני לי, הוא לא באמת אני!”

אני חושבת שכולנו מחפשים את הבכי הזה, כשאנחנו באות לתפילה ביום כיפור. יש מקום פנימי שכל כך מחכה לבכי הזה – הבכי המטהר, שמטלטל אותי, שבא מהמקום הכי פנימי ומחבר אותי לשם.

כל כך חשוב לחבר את היום הזה, את הבכי הזה, לאהבה."

חצי משכנע... אולי אם הייתי שם אותו צדיק היה גורם לי להרגיש ככה

אבל בגדול האמונה המוחלטת הזאת לגבי האהבה של ה' לא ממש מובנת מאליו אצלי

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל