אבל כנראה שאם יש לו עוד צער ועוד בכי, הוא זקוק לעוד זמן לבטא אותם.
כן, גם אם לוקח לו חצי שעה להרגע. ויש ילדים כאלה, בשפע. שבשלבים מסויימים בחייהם לוקח להם זמן רב להרגע *וזה בסדר*.
למה לוקח להם הרבה זמן?
יש כמה סיבות אפשריות:
א. הם רגישים מאוד ומבינים את המשמעות של האובדן/אי הצלחה. החוויה הרגשית שלהם עוצמתית.
ב. הם בתקופה של שינויים רבים וחוסר שגרה, כמו חופש גדול. או שקורים דברים בבית ובמשפחה. הסביבה לא מספיק שגרתית ויציבה, אז כל חוויה רגשית משפיעה יותר. זה בסדר...
ג. עובר עליהם משהו. אתגרים בגן, עם חברים, עם אחים, וכו'. או עליית מדרגה בהתפתחות (מה שנקרא "שנתיים האיום" וגיל 4, ועליה לכיתה א' וכן הלאה).
הם צוברים תחושות קשות בבטן (בעיקר כשאין להם מקום להתבטא - בגן, בבית הספר) והתחושות יוצאות בהמשך היום סביב אירועים קטנים ושוליים.
למשל, הצלחת נפלה מהשולחן והילד מגיב בבכי קורע לב ומתקשה להשלים עם מה שקרה, למרות שקל מאוד לתקן.
יוצא ממנו משהו שלא קשור לכאן ועכשיו.
ועדיין, כדאי להגיב באופן תואם - החוויה שלו קשה וההכלה שלנו היא לחוויה הקשה, גם אם אנחנו לא יודעים מהי בדיוק החוויה הקשה שמפעילה אותו כעת...
* פתרון כמו לשחזר את מה שהתקלקל או לקנות חדש, אלה פתרונות שעוד לא מסוגלים לגעת באובדן ובצער...
פתרונות של צמיחה יכולים להיות - לשחק במשחק אחר, לתקן בעצמי כפי יכולתי למרות שזה לא מושלם ולא מה שהיה, לצקת משמעות לאובדן - נהניתי עד עכשיו מהחפץ...
אני רוצה שהילד יצליח להגיע לפתרונות אפקטיביים (כמובן שאם אפשר לתקן מיד - אני אעזור לו... הכוונה למצבים שלא ניתן לעשות שינוי). הדרך לשם עוברת בדמעות וב*הצעת נחמה* שלי ההורה...
אני באמת כל כך מבינה אותך, כל כך קשה לאבד חפץ, כמה אכזבה אפשר להרגיש. אני רוצה לחבק אותך... כן, החפץ לא יחזור, אתה צודק, אתה כל כך רוצה שהוא יחזור, ואי אפשר. באמת כואב בלב...
אם יש לו יותר מדי אכזבות ותסכולים כרגע, אפשר לוותר על התמודדויות, ולהשאיר את הפניות והסבלנות למה שלא ניתן לשנות בכלל...