אבל היה לי משהו קרוב... שהמשיך לי טיפה גם אחרי הלידה.
מאוד מאוד הלחיץ אותי והרגשתי גם רגשות ומחשבות כאלו, שבהחלט הלחיצו אותי, כאמא שאחראית על הילדים שלה.....
אז הלכתי לאיזה טיפול סביב זה וגם היו לי המון שיחות עם אמא שלי על זה.
ויצאו מזה 2 דברים מאוד חזקים שהלכו איתי.
1. גם דוד המלך בא מהריון שהיה לא הכי "חלק" מבחינת הרצון של אבא שלו.... ויצא דוד המלך. וואו. איזה איש הוא היה.
2. תובנה חזקה שאמא שלי אמרה לי- שהילדים שאנחנו יולדות לעולם הם יותר של הקב"ה מאשר שלנו.... אם אפשר לומר את זה ככה.
ואם השם החליט שהילד הזה צריך לבוא לעולם... אז קיבלנו זכות שזה יהיה דרכנו. אבל לא כדאי לתת לעצמנו משקל ככ גדול אל מול הילדים....
או לתת משקל ככ גדול למחשבות שלנו.
בסופו של דבר, אנחנו רק שליחים של ה' להביא את הנשמות המתוקות האלו לעולם....
אז צריך להתפלל עליהם שיהיו בריאים בנפשם ושמחים בחייהם, אבל לסמוך על ה' שאם הביא אותם לעולם דווקא בזמן כזה, עם מצב נפשי כזה, ועם מחשבות כאלו שהיו לנו- הוא כנראה גם לקח את זה בחשבון ובכל זאת בחר להוריד את הנשמה הזאת לעולם.....
לסמוך עליו ולהתפלל אליו שיתן לילדים האלו הכי טוב שאפשר ולשחרר...
לגדל אותם באהבה ובשמחה, וכמו שאומרים בברסלב, מה שהיה היה, העיקר להתחיל מהתחלה.....
ובאמת מה שהכי חשוב זה היחס היומיומי, פחות מה שהיה בעבר. ככה אני חושבת.
(בסוגריים אוסיף שאני מאוד מאלו שמאמינים בהשפעות על הנפש בזמן העוברי וכו', אבל אני גם מאמינה שרצון השם הוא לא שנתעסק בדברים שאין לי עליהם שליטה כרגע בתור אמא, ולכן רואה הרבה יותר יעילות ואמונה בכוח של תפילה- שלא ישאר לה שום נזק או שריטה מכל התקופה הזאת, שתגן עליה מהמחשבות הלא טובות שהיו לי- ואם הזיק באיזו צורה תמחק לה את זה וכו...)
