עבר עריכה על ידי תהילה 3> בתאריך י"ח בתשרי תשפ"ג 23:56
עבר עריכה על ידי תהילה 3> בתאריך י"ח בתשרי תשפ"ג 23:27
סורי שלקח לי זמן עד שמצאתי זמן לכתוב בישוב הדעת
חשוב לי קודם כל להקדים, שדבר ראשון, ברור לי שהדברים שאני כותבת הרבה פעמים נשמעים שונים, אחרים, לא טריוייאליים ולפעמים מעוררים התנגדות.
ובאמת באמת רובנו כולל אותי גדלנו והורגלנו וחיינו בצורה אחרת, ולפעמים אחרת לגמרי,
ויש לא מעט דברים שכתבת ושאני היום לא מסכימה איתם, אבל דברים דומים או ברוחם יכולתי בעצמי לחשוב ולכתוב לפני כמה וכמה שנים.
אז באמת אני מודעת לזה שאלה דברים שונים ואחרים ולא קלים לעיכול, ויחד עם זה מציעה כן לנסות לפתוח את הראש מי שמתאים לה ולנסות להבין.
והדבר השני, שכל הדברים שאני מדברת ומכוונת אליהם, הם לא כפשוטם.
הם דברים שמגיעים אחרי תהליך מאוד מעמיק של למידה איך להקשיב לעצמי, מה זה רגש ולמה יש לו משמעות,
איך מקלפים רגש ומפרידים בין החלק העמוק יותר שלו לחלק החיצוני,
איך מתבוננים ברצונות שלנו בצורה נכונה, מה לומדים מהם ועוד ועוד.
רק לקראת סוף התהליך זה עובר ליישום מסויים גם בתוך הזוגיות, מתוך ההגדרות וההתייחסות המאד ספציפית שלומדים אותה לעומק.
אז קודם כל חשוב לי לדייק את הנושא כי אני מרגישה שזה קצת חסר,
ובסופו של דבר הוייב והגל שאנחנו מדברות בו הוא קצת שונה.
ובהתייחס לדברייך;
1. אני לא מדברת על רגש מתפרץ ספונטני אלא על רגש עמוק יותר.
זה נושא ארוך שזו לא הפלטפורמה להסביר אותו לעומק אבל אנסה לתת טעימה של דוגמא.
אם למשל בעלי או הילד שלי או לא משנה מי, דרכו על הרצפה שהרגע שטפתי במאמצים רבים
וביקשתי ממש לא לעבור שם והרסו לי את העבודה ועוד שניה שבת או דווקא חג,
יכול להיות מאד שיעלה בי רגש מתפרץ ספונטני שנקרא נניח כעס.
אני נתקלת בהמון נשים שיש להן התמודדויות של כעס, וגם כעס על עצמן על זה שהן כועסות.
לרוב מה שנשים מנסות לעשות או לומדות לעשות, זה "לעבוד על עצמן" ולא לכעוס.
איך?
למשל לנשום עמוק, לספור עד 10, להגיד לעצמן להסתכל על דברים חיובים ושלל עצות, ובעצם לכבוש אותו בתוכן.
אפשרות אחרת היא לבטא אותו בצעקות או התפרצות או ציניות ועקיצות וכן הלאה.
אבל אני מאמינה שהרגש הספונטני המתפרץ הוא קליפה חיצונית, שמאפשרת לנו מפגש פנימי ומהותי עם חלק עמוק ונשמתי שבנו.
ואם אני אעצור רגע להקשיב לרגש הספונטני הזה (בלי לתת לו דווקא להתפרץ)
ולעשות עבודה של בירור,
אני אוכל להעמיק ולראות איפה הוא נגע בי בתוכי.
ולרוב, הכעס הספונטני והמתפרץ הזה מגיע כי אני בחוויה (שלרוב היא כבר קרתה לא פעם, גם על זה כתבתי באריכות ושמתי בטח קישור)
שלא רואים אותי, או שלא מעריכים אותי, או איזשהי חויה קשה שלי שהיא בראש ובראשונה בעומק מול עצמי,
שהמציאות *שה' מזמן לי* מאפשרת לי בעצם לפגוש שם אותי.
וכשאני לומדת לקלף את הרגש הספונטני המתפרץ
ולפגוש את העצם שלו, אני קודם כל אגלה שהכעס נעלם לו
ואני אגלה גם שיש לי הזדמנות לריפוי ולאהבה עצמיים,
ולשחרור, ולעוד הרבה דברים ועבודות רגשיות טובות שאפשר לקחת אליהן את המקום הזה.
ומהסיבה הזאת, אני מצד אחד לא חושבת שרגש ספונטני מתפרץ הוא מקודש בכך שאני צריכה מיד לכעוס או להתעצבן
אם משהו לא בא לי טוב,
ומצד שני, רגש שמתפרץ הוא מאד לא סתמי. הוא תמיד תמיד תמיד,
גם אם זה בפוליטיקה וגם אם זה כלפי הודעה שמישהו כתב בפורום,
וגם אם מישהו שעבר ברחוב עשה משהו שמעצבן אותי ועל אחת כמה וכמה כשזה בהקשר
למישהו שקרוב אלי כמו לבעלי או לילד שלי או לחמותי,
מגלה דברים עמוקים מתוכנו, אם רק נדע ונלמד איך להתבונן בהם.
ולכן, אני מאד לא מזלזלת ברגשות. אני חושבת שהם הצוהר שלנו אל תוך עצמנו, לעולמנו הפנימי
ולכן, אישה שיש לה צוהר לתוך עצמה ולתוך העולם הפנימי שלה בדרך הזאת,
ושיודעת בשלב הבא, לפתוח את הצוהר הזה בצורה נכונה עם האיש שלה,
זוכה לזוגיות עמוקה יותר, אוהבת יותר ומלאת שכינה יותר.
כך אני מאמינה וגם רואה ב"ה.
2. לגבי כבוד- מה אני חושבת שזה כבוד בעינייך? לא זכור לי שכתבתי אז אני לא יודעת איך את כותבת שזה לא מה שאני חושבת
אבל אגב מה שכן זכור לי זה שכתוב אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו.
שלא תביני לא נכון- אם יש לך רצון לתת לבעלך כבוד בפרטים מסויימים ואת מרגישה שזה מה שטוב ונכון עבורך ועבורו שיהיה לבריאות ולשלום
אני לא שוללת את זה חלילה, אני רק מאמינה שהדרך לקירוב פנימי עוברת במקומות יותר עמוקים.
3. אני לא יודעת מה למדת, אבל אני מכירה עשרות נשים לפחות, ויכולה לקרוא גם כאן בפורום עוד יותר מעשרות דוגמאות,
של נשים שבהחלט ממורמרות, ובהחלט מתפרצות.
אבל מה שגרוע מהן בעיני, אלה נשים שחשבו שהן לא ממורמרות, כי הן חיו באיזשהי אידיאליזציה של עצמן (אגב גם אני הייתי כזאת קצת)
ואת המירמור הן דחקו עמוק עמוק עמוק, עד שהוא התפרץ בדרכים אחרות ולא סימפטיות.
הדברים העדינים זה מרחק רגשי מהבעל, או חוסר חשק, ויש גם דכאונות, כל מיני חוליים פיזיים וצפונה..
4.לגבי התיאור שלי חלילה לא התכוונתי ללעוג לך. השתדלתי לתת דוגמא שאני מכירה מעולמן של נשים שנראית לי יחסית מצויה, אבל סליחה אם זה פגע.
אני מסכימה לגמרי שזה נסיון מה', ושהבעל הוא שליח.
השאלה היא מה ה' רוצה ממני כאן.
וכאן כנראה יש הבדל בין איך שאת רואה את הדברים לאיך שאני.
וכדי שבאמת יהיה אפשר לשתף ולדבר על האכזבה ממקום כמה שיותר בונה בקשר הזוגי,
שמבחינתי זה אומר לא כזה שמרגיש האשמה ומסתיר אותה וזה הרבה פעמים לא מצליח,
ומצד שני כן כזה שמקרב,
זה יגיע בצורה הכי בריאה ומדוייקת, אם אני אוכל לעבור בתוך עצמי, להבין למה היה לי קשה עם המצב ולהביא את המקום הפנימי הזה של הכאב
במקום את המקום החיצוני של הכעס.
ובסוף הצחקת אותי לפחות
