בגיל חצי שנה אני לא יודעת כמה טרמפולינה זה רלוונטי, בדרך כלל זה לגילאים קטנים יותר ובגיל הזה רוב זמן הערות זה משחק בשטיח וכו'
ולגבי המשקל לא נראה לי כדאי, בשלב הזה הוא כבר בטח הגיע קרוב ל9 קילו או אפילו עבר את המשקל
לדעתי אין למה לקנות משהו שתול חודש גג כבר לא רלוונטי בכלל...
אז לזה נראה לי כדאי עגלה או כיסא אוכל (אם זה עד חצי שעה אין בעיה להושיב גם אם עדיין לא יושב).
למה שלא תשקלי אותו עכשיו, אפילו במשקל ביתי- איתך ובלעדייך ולחשב את ההפרש ותראי כמה הוא שוקל?
יושב מעצמו- כך אמרה לי פיזיותרפיסטית.
מה שחשוב זה לא להושיב לזמן ארוך מדי.
אבל לזמן אוכל בודאי שאפשר ואף רצוי
אם יש לך למשל כסא של איקאה יש לקנות ריפוד שמתאים לקטנים יותר
ולא מומלץ לאכול, אולי רק קצת לטעימות בהתחלה...
לא הייתי קונה בגיל הזה
בכללי בגיל הזה חשוב זמן בטן כמה שאפשר...
יש כל מיני -דינמיקות זוגיות
יש כאלה שטוב להם התנהלות כזאת שהאיש הוא שייך יותר ל''בחוץ''..לעשיה בחוץ מכל סוג.מעשית-כלכלית-ערכית-חינוכית-תורנית-צבאית-...וכו....
וטבעי להם שרוב הזמן הוא בחוץ והאישה לרוב מחזיקה את הבית-אולי גם עובדת אולי לא..תלוי בזוג
ויש כאלה שמחפשים יותר שותפות הדדית כזאת ונוכחות יותר משמעותית לש הגבר בבית ובילדים וכו..
מבין אלה...
1.מה מדבר אליכן ברעיון?
2. מה המציאות שלכן בפועל?
3. איך היתן מרגישות אם היתן מתחתנות בידיעה שהאיש שותף אליכן לסוג דינמיקה שמתאים לכן..וחיות ככה נשים...ואז מגלות..שבעצם כל השנים הוא ניסה לרצות..אבל בעצם הוא רוצה וצריך משהו אחר..וחולם על דינמיקה 'ונה לגמרי..שאתן לא מזדהות איתה בכלל..
מה עושים אז? איך מרגישים? איך נפגשים?
וסתם הגיגים בנושא
קשה לי להבין האמת חשיבה של גברים בנושא הזה
לא מבינה למה סבבה להם שהם יגשימו חלומות ויחיו חצי כמו רווקים.. והאישה תחזיק עבורם את הבית והאחריות הסזיפית ביום יום..
נכון אם היא ממש זורמת על זה ושמחה בזה מצוין
אבל
לא תמיד רואה שזה המצב
סוג לש מה אני אעשה ככה הוא..
אשמח לתובנות
כל אחד נכנס לנישואין עם מחשבות/רצונות לגבי עצמו ולגבי הדינמיקה עם השני
חלומות רגשות וכו יכולים להיות משותפים אם מוציאים אותם מגדר מחשבה ומדברים עליהם ביחד כי לא כתוב על המצח מה אני רוצה .... ואז אחרי שמקשיבים אחד לשני בלי שיפוט/ בלי להפריע לו להביע את מה שרוצה, מנכיחים את הרצון או רצונות של כל אחד, מכבדים (= לשון כובד, נותנים מקום לרצון במלואו, על כל מכלוליו) ואחרי ההתייחסות הראשונית הזו אפשר לעשות תיאום ציפיות/ לבדוק מה דומה, מה שונה ומה מתנגש בין שני הרצונות
וממילא איך בונים את הדבר הזה ביחד .
וכמובן שלא חייבים להיתפס לדפוס מסויים לעולם ועד. כל כמה זמן יושבים ישב"צ ומדברים על התקופה/ איך אני רואה את הדברים/ ממה אני מרוצה ושמח, על מה אני מודה, מה הייתי רוצה לשנות או לשפר במערכת הזוגית או האישית.
ממש לא אומרת שהוא חצי רווק ואת קורסת
מבחינתי לפחות הכוונה זה שהוא אחראי על הפרנסה ואני על בית וילדים. בפועל שנינו עובדים ושנינו מתחלקים פחות או יותר חצי חצי במטלות בית ועם הילדים וזה מעולה מבחינתי. אם ישתנה משהו נדבר על זה ובעז''ה נגיע להסכמות בינינו.
ולגבי הריצוי- אני חושבת שהרבה פעמים אנשים שיוצאים מריצוי הולכים לקצה השני של לא להתחשב באף אחד, בלי להגיע לאמצע
אז כן אני חושבת שצריך לדבר על זה ולהבין איך השינויים מסתדרים מבחינתך, ואיך הוא יכול להגשים חלומות ועדיין לקחת אחריות על החיים שלו ועל החלק שלו בבית...
אני חושבת שנכון שהאישה תהיה קשובה לעצמה ולא תלך לפי תבניות כאלה ואחרות כי החיים דינמיים. והסוד במעורבות הבעל הוא תקשורת ומערכת יחסים טובה
אם לא סבבה לך להיות 'האישה בבית' ואת מרגישה שאת מוותרת על עצמך לטובת גידול הילדים - צאי לעבוד במה שאת רוצה חולמת ואוהבת, בסוף אישה שטוב לה ושמחה תהיה אמא יותר טובה לילדים בבית ואישה יותר שמחה לבעלה כי יש לך מילוי עצמי דרך הקריירה. (יש נשים שהמילוי העצמי שלהן הוא אחר, כל אחת ומה ששלה)
היום להרבה דברים טכניים שקשורים בתחזוקת הבית יש חלופות שהם לא את,. הדבר הכי חשוב שיהיה בבית בתור הורים לילדים זה לב קשוב תקשורת טובה ושלום בית.
לגבי "ככה הוא". לדעתי זו תבנית שאנחנו שמים בה את הבעל כי אנחנו לא מעזות לשנות. ברגע שאת תשני הוא יצטרך להתאים את עצמו או שתמצאי דרכים אחרות להסתדר. בסוף בעל שלא מעורב בבית זה סימפטום לבעיה אחרת לדעתי יותר עמוקה
הטא לא מחפש שלא אעבוד
הוא רק היה רוצה שלא יהיה לי קשה להחזיק הכל לבד לתקופות ארוכות
ושבכללי יזרום לי יותר לפרגן לו ו'יסע לכל מיני שרוצה
ואני מפרגנת אבל לא תמיד בקלות
זה משו אחר לגמרי
וברור שקשה לו. הציפיות שלו פחות ריאלית בעיניי.
אל תנסי לרבע את העיגול לגבי מה שאת מרגישה, זה מגיע אחרכך ומשלמים על זה לא מעט
למה שייעדר ככ הרבה ותחזיקי הכל לבד לתקופות ארוכות? זה מילואים? בילויים?
והז כבר קורה כל המזן במילא
וגם היה רוצה בכללי לחיות ככה
יותר מתוך שליחות ועישה משמעותית לא לבילויים
ואת החלומות המממ שגדולים מעדיפה שיחכה קצת בכמה נשים ובינתים יסתפק במינון משתאים לכוחות
הוא גם לא מבקש כלום ספציפי
מבקש את זה כדרך חיים
לא יודעת בדיוק לא מבינה
מספיק קשה לי שהל שנה בממוצע לפחות 4 -5 חודשים הוא לא פה
נגמר לי הכח לחןשב מעבר
ואת הילדים והעבודה וכו..?
גם פיזית וגם רגשית..
נגיד הבעל נעדר לתקופה ממושכת...
אתן מרגישות שזה קשה אבל סביל או מעבר לכוחות+..?
אם תציינו גם מס' ילדים אולי יותר יעזור
מנסה להבין קצת את עצמי ומעבר
הבאת ילדים בשותפות עם בעל ומעולם לא התכוונת להחזיק לבד את הבית ילדים ועבודה רגשית ופיזית לבד לא?
אם מגיעים למצבים שאין ברירה ויש העדרות של תקופה ממושכת (כמו מילואים לדוגמא) אז אנחנו מכחרות בזה שזה מעל כוחתנו ונעזרות כמה שיותר ואפשרי...
אבל זה לא הנורמה ולא האידיאל כלומר השאיפה שלנו כנשים לא צריכה להיות "להצליח להסתדר ולהחזיק הכל לבד" כי זה בדיוק ההפך ממהות נישואים ובית...
לשאלתך אני גיליתי שבמצב של אין ברירה אני מתפעלת את הכל מצויין ++ אבל זה מצב של חוסר ברירה ולא בחרתי להביא ילדים כדי לגדל לבד;)
ישלי 3 ילדים
לא מבינה למה זה טבעי להיות כל יכולה לאורך זמן
והוא לא חושב ככה
מבחינתו אם זה היה ההפך הוא היה עושה את זה עבורי בקלות הרבה יותר
ואני עושה
אבל קשהההה לי מאוד
וכן זקוקה גם לקצת הקלות לפעמים..לרוב לא והוא מסיים עם כולם את הסבב והכל ..אבל בצו הבא מרגישה שפשוט גדול עלי . חגים לבד בעולם ועם כל הילדים
זה דכאון . מעדיפה שיתבטל החג ולא לחגוג ולא לבנות סוכה מאשר לשבת בה כגננת לבד כל היום
אוף אני סתם משגעת אתכן
אני קצת מוצפת ופגועה וכועסת על המילואים שהשפיעו לי ככה על הזוגיות שהיתה העוגן של חיי
הוא הבעל הכי עוזר בעולם בערך כולן תמיד מקנאות בי
לא דמיינתי שזה מה שהוא מחביא בלב
אלא הוא פשוט רוצה לצאת בתחושה שהאישה שהוא אוהב בסדר ומסתדרת?
ואז הוא רוצה לו שכמו תתני "אישור" שאת מסתדרת ויכולה להחזיק הכל לבד בשביל הרוגע הנפשי שלו שאת בסדר?
ואני לגמרי לא רק מתלוננת ומחצינה את זה כל הזמן
זה רק עכשיו אני ככה כי אני ברגע מתוסכל
בלב פתוח..
שברגיל את לא מאמינה שאישה צריכה לתפוס בית לבד ובדיוק בגלל זה בית מקימים ב2
ובמצבי חוסר ברירה- כמו מילואים את צריכה עזרה חיצונית/כל דבר אחר שיעזור לך כדי לעבור את התקופה הלא אידאלית הזו
אני נראה לי ברגע מתוסכל אז אני אמשיך לכתוב כשקצת ירגע לי הלב
עכשיו מרגישה שאני בעיקר שלילית
כי יושב לי גוש ענק בלב ואין לנו מתי לדבר אפילו חוץ מערב אחד ויחיד השבוע ורק בהמשכו
תודה רבה על העזרה והרצון וההבנה
שאני מרגישה שבטבע שלנו אנחנן מרגישות יותר 'אחריות' על הבית, גם כזה במחיר של לוותר על רצונות שלנו, והגברים בטבע שלהם יותר חושבים על עצמם, לא בקטע אגוסאיסטי אלא פשוט זו המחשבה הראשונית, ואחכ חושבים איך זה יכול להסתדר עם הבית.
ובמקום להתעצבן על זה, אני חושבת שאפשר ללמוד מהם ולחשוב גם על עצמנו.
במקום לכעוס עליו ששלושה ערבים בשבוע הוא לא נמצא בבית (נניח), אז ללמוד ממנו ולהגיד, ביום הזה והזה אני לא אהיה בבית כי אני הולכת להתאמן/יוצאת עם חברה/ מה שבאלך, צריכה שתהיה בבית.
ואני חושבת שכשאנחנו נלמד לדאוג לעצמנו אז זה גם יגרום להם לראות יותר את הבית ולקחת את האחריות וגם יאוורר אותנו ויפחית את האמוציות שלנו כלפי העניין.
הכותבת היא אחת שלא דואגת לעצמה בכלל ויודעת רק לכתוב מילים יפות
וממש דואגת 'הבקרים החופשיים שלי לא יבוזבזו על סדר נקיון וביושלים ועושה מה א'ני אוהבת לעצמי והולכת לערבי נישם ץמיד או לסדנאות שבא לי.. וכשחושב לי ללכת לביכנ''ס..
ולגמרי חושבת שאני חשובה
ועדיין ברור לי שיש לי אחריות על הילדים 'הבאתי לעולם ואני אעשה מה חשושב לי ולפעמים אהי. יצירתית כדי שזה יקרה
אבל כן מסתפקת במינון ובאופן שמתאים למציאות
לא מצפה להתנער מאחריות לגמרי או כמעט
לא שאין שותפות, אבל האחריות הבסיסית נתונה לכל אחד לפי ה"תפקיד" שלו. (האמת שאם כבר בעלי הרבה יותר שותף בבית מאשר אני בענייני החוץ...)
זה אולי גם קשור לאופי הגברי ולאופי הנשי, אבל בעיקר זה נובע מהאופי של כל אחד מאיתנו -
בעלי איש מתמטיקה וחישובים, איש מעשי שיודע "להחזיק ראש" ולכן הוא האחראי הפיננסי של הבית והאחראי על כל הסידורים שדורשים הסתובבות בחוץ. (הוא גם נוהג ואני לא, אז זה גם קשור בזה)
אני אישה של בית מטבעי (גם עובדת מהבית) ולכן רואה יותר את הצרכים של הבית ומצליחה לנהל אותם (פחות או יותר...)
בטיפול בילדים אנחנו לגמרי שותפים, אם כי מטבע הדברים אני יותר נמצאת איתם. אבל שנינו יודעים מה הצרכים שלהם (אולי אני קצת יותר) ויודעים לטפל בהם בבית ובחוץ.
לנו זה טוב ככה... כל זוג צריך להחליט מה טוב לו.
נקיון וסדר זה גם אבל מבחינתי הצד השולי
גם כי אני לא פרפקציוניסטית
וגם כי זה פחות מעסיק אותי
אלה דברים שדורשים תכנון וגם הרבה עשייה. אולי זה רק אצלי? (אני לא פרפקציוניסטית בכלל, אבל עם תשעה ילדים לא הכי מסודרים הבית מתבלגן מאוד כל יום ויש גם הרבה כביסות... באוכל אני באמת הכי פחות משקיעה, אבל גם זה משהו שצריך לתת עליו את הדעת)
ושוב, הילדים נמצאים איתי חלק ניכר מהיום, אבל האחריות עליהם היא של שנינו.
ואם זה מה שמפריע לך אצלכם - אז באמת הגיע הזמן לדבר על זה וליצור שינויים מתאימים... (לא כל כך הבנתי מה בדיוק קשה לך, למען האמת. אם תפרטי נוכל אולי לתת לך טיפים)
לבעלי מפריע
הוא היה רוצה דינמיקה שבה הוא משוחרר יותר בקלות ו'סבבה לי להסתדר בקלות יותר בלעדיו
הוא לא דורש את זה
הוא משתף בתחושות שלו
כמובן לרקע 'יחות על מילואים מתקרבים
והתחושה שתמיד קשה לו עם זה שכל כך קשה לי
ו
שבלב פשוט מצפה שיהיה לי קל יותר להחזיק
אוף וזה קשוח לי ההכל יחד
אצלי הסדר והניקיון הם לא המשקל ..לא כזה מעניין אותי.. עושה מה שצריך וזהו..לא מעבר...
זה פשוט ההכל יחד..האחריות התמידית וזה שאני שונאת להיות רק במעשיות ובתפקודיות של החיים אני לא אדם כזה
ומנסה להבין את עצמי אם אני חרידה שקשה לי לתקופות ארוכות להיות לבד על הכל
יש לי כמעט כמוך מצד מספר ילדים
זה לא רק ה"תכל'ס" שאת נמצאת איתם לבד, זו גם התחושה הרגשית של הלבד, שאפילו אין לך למי לפרוק את היום שעברת בסוף היום...
אולי תנסי להסביר את זה לבעלך?
אבל טלפון זה איכס
וגם זה היה מעצבן אני מתלוננת ומשתפת והוא רק באורות ותהליכים פנימיים
ואין לומגם מה לומר אז הכל מעצבן
בפעם הקרובה באמת לא יהיה לי
הוא אמור להכנס ללבנון
והוא יודע כל מה שקשה לי.
קשה לו עם זה שבכלל כזה קשה לי
מבחינתו זה אני שחריגה שמרגישה שזה גדול עליה לבד
השותפות הנפשית היא העיקר, וזה באמת קשה ליצור כשיש מרחק פיזי ומנטלי גם יחד.
ובאמת טלפון זה איכס
ממש לא מחליף קשר קרוב, עם מבט בעיניים ותחושה פיזית של קרבה...
יכול להיות שהוא חושב שאת היחידה ככה, כי חבריו בצבא משדרים שהכול בסדר אצלם בבית (או שגם הם עצמם לא ממש קולטים מה עובר על נשותיהם). אבל את יכולה לראות כאן בפורום - ואת יכולה להזמין אותו לראות גם - כמה זה קשה לנשים כשבעליהן במילואים או לא שותפים רגשית מסיבה אחרת...
בקיצור, השאלה הפותחת שלך לא מכוונת לשאלה שבאמת רצית לשאול❤️ ואני לגמרי איתך בזה - לא, את ממש לא אמורה להחזיק הכול לבד (מה גם כשהבעל במילואים את הופכת להיות גם שרת החוץ), ובעלך צריך להבין את זה, גם אם אין לו ברירה אחרת...
שאישה תחזיק על עצמה את הכל לבד. במצב סטנדרטי אתם זוג ואמורים להתחלק באחריות הטכנית והנפשית.
ובעיני נכון להבהיר שזה שאת עושה מאמץ מטורף כשהוא יוצא למילואים זה לא הטבעי ולא אמור להיות בסדר ונחמד לך עם זה. וזה שהוא מצפה ככה זה רק מגביר את הקושי, כי גם קשה לך (וזה הכי הגיוני בעולם כי זה באמת אמור להיות ככה) וגם אין לך לגיטימציה מבחינתו לקושי...
להסביר שזה שהוא מבחינתו מגשים את החלומות שלו, לא אומר שאת אמורה גם להחזיק בית וילדים לבד וגם להיות סבבה עם זה שאת לבד....
ולא מקבל את זה בלב
בורח ל-זה לא חייב היה להיות ככה..אני היתי מתמודד אחרת
לדעתי הוא טועה גם כי גם אם היה מצליח נגיד לתפקד בהכל לבד
היה לסה מלאא מחירים
מעבר לבית שנראה כמו דיר חזירים
היה גם נופל לכעס ועונשים מול הילדים כי גם ככה זה עלול לקרות לו כשהוא בעשיה רצופה מהבוקר ואיתם..
וגם לדעתי היה מצליח לתקופה קצובה לא קבוע וממושך כמו הסבבים האלה
הוא היה נכבה רגשית
ונעזר מלאא בייביסיטר בלי לחשוב אם זה טוב גם לילדים
ומותר להעזר
אבל מרגישה שהוא מדומיין בבטחון שלו בעצמו שבטוח היה מרגיש אחרת
ופשוט קשה לי השיפוטיות
כולם אומרים לי ווואו איך את עושה את זה לבד בלי אף עזרה ועם כל כך הרבה ילדים (כלום ואפס אין לי משפחה רלוונטית)
ורק לו לא מספיק כל כמאמץ לעשות את זה עבורו
הוא גם ביקורתי על עצם הקושי
את צודקת הכי מסכימה מה אני אעשה
והוא בן אדם טוב וחמוד באמת
הוא לא מתכוון
פשוט מציאות לא הגיונית מה אני אגיד
חודש בשנה כל החיים סבבה לי
רק לא להגזים זה כבר סיוט
שחלוקה המגדרית הכוללנית הזאת יותר מזיקה מאשר עוזרת.
הכללות האלה אולי תופסות כשמסתכלים על הכלל, אבל כשזה מגיע לפרט זה לא תמיד נכון ולפעמים מנסים להכניס את הבעל / האישה בכוח לתוכן.
בסוף זה אדם מול אדם.
את מתחתנת עם גבר אחד ולא עם כל העם הגברי, וגם הוא, עם אישה אחת.
הפיתרון הוא להיות כנים עם עצמנו להבין מה באמת מתאים לנו, גם עם החברה חושבת אחרת.
ולתקשר את זה לבעל.
שינויים יש לאורך החיים כל הזמן.
אני לא מכירה זוג שהחיים שלהם הם אחד לאחד כמו שהם דיברנו בדייטים.
אנחנו מתבגרים והצרכים והרצונות משתנים.
אני כן חושבת שנשים משלמות קצת ביוקר על הפמיניזם הלא מאוזן, במיוחד בארץ.
יש המון המון דרישה מנשים (שלא לדבר על המגזר החרדי)
גם ילודה מאוד גבוהה, גם משרה שהיא לרוב לצאת ולחזור עם הילדים הביתה, גם בישולים ונקיונות ללא עזרה חיצונית.
אני לא מתחברת למושג "חשיבה של גברים" מה זה חשיבה של גברים? בעלי לא חושב כמו אחי , כל גבר הוא אדם בפני עצמו עם מחשבות משלו.
את חיה עם בעלך ועם החשיבה שלו, ואתם צריכים לתקשר ביניכם את הרצונות והצרכים שלכם.
מה מתאים *לך*?
מה מתאים לאיש *שלך*?
זה מה שחשוב.
גם אם 90% מהנשים פה יהיו בדעה אחת, וזו לא משנה מה היא, זה לא אמור להשפיע עליכם.
תדברו. תביעו את הרצונות שלכם. את הערכים שלכם. מה טוב לכם כרגע ומה חסר. תנסו להבין יחד מה מכאן וקדימה, מה יהיה נכון לבית *שלכם*.
ובהערה קטנה אגיד- שגם אם כשהתחתנת לפני אי אלו שנים היית בדעה אחת, ועכשיו חסר לך משהו ואת בדעה השניה- זה לגיטימי לחלוטין.
אם כשהייתי מתחתנת הייתי צריכה לענות על שאלון ש*יחייב* אותי תשובותיו לכל החיים, אולי לא הייתי מתחתנת אף פעם… ובוודאי היה לי מסובך לעשות זאת.
מה שחשוב זה להיות "באותה קבןצה". אתם לא אחד נגד השני. אתם יחד, בעד שניכם, בעד הבית.
מכאן זה להבין מה טוב לקבוצה המשותפת שלכם ואיך עושים זאת.
מעלה אופציה
שמילואים זה לא שגרה (לצערנו בשנתיים וחצי האחרונות זה כן, אבל זה לא נורמלי!!!)
ומילואים יכולים להציף מאוד
גם כשהם לא קרביים.
ולהיות רוב היום עם הילדים ובעלך חוזר מאוחר בערב, מול להיות כל היום עם הילדים ובעלך חוזר פעם בשבועיים זה שני דברים שונים מאוד מאוד.
ומילואים יכולים לטלטל
ולהיות קשים רגשית
ואולי הוא מרגיש שגם ככה הוא סוחב הרבה כרגע, ובעיקר היה רוצה לדעת שלך כן טוב.
ושזה לא שלשניכם מאוד קשה עכשיו
וש"מותר" לו להתפרק קצת מהאחריות עכשיו.
ואולי משם זה בא.
וזה לא אומר שאת צריכה לעשות מה שהוא רוצה, ממש לא. אתם יחד ואתם תחשבו יחד על שניכם ועל הבית.
אבל זה גם לא אומר שהוא כל השנים החזיק את זה בבטן
פשוט היה על הגבול ולא ממש בלחימה.
ולא הוא מפורש אומר שסה משהו עוד טרום המילואים שרצה להרגיש שאני מסתדרת יותר גם בלידיו
לא פיסית
לרוב היתי לבד רוב הזמן
הוא מדבר על התחושת מסוגלות וחוסר תלותיות רגשית
ממקום של גבר שמה שממלא אותו באמת זה לדעת שהוא מצליח לתת לאשתו את המקסימום ומצליח לעשות אותה מאושרת.
ונשמע גם שלפני המילואים ככה היה,
כי כתבת שהוא הגבר הכי עוזר וכולם מקנאות.
אבל עכשיו הוא במילואים, והוא מרגיש שיש לו משהו שיותר גדול, שמונע ממנו להצליח לעשות אותך מאושרת.
ולגבר זה נקודה מאד כואבת.
וזה יוצא ממנו בצורה של 'הבעיה היא שאת לא מצליחה להיות יציבה וגיבורה מספיק'
אבל באמת הוא מתכוון 'אני ממש רוצה להצליח לעשות אותך מאושרת וקלילה וחגיגית גם כשאני מגויס'.
יש מצב?
אולי זה יתן לך הסתכלות אחרת קצת..
וחיבוק ענק. כל כך קשה.
אנחנו כבר 3 שנים מדברים על זה
והוא הלך לטיפול שעזר
אבל לא לגמרי
הוא לא מחפש כרגע שאני אהיה מאושרת וזה מה שמעסיק אותו
הוא ישמח שאהיה מאושרת
הוא יותר עסוק בלקבל הכרה למרמור הרגשי מזה שקשה לי.. ושזה מאתגר אותו למול איך שהיה רוצה שיהיה
מבינה באמת מבאס שככה אבל אני לא מוכנה לקבל את זה כהאשמה
כן מבינה שזה מבאס שמאתגר להגשים חלומות ככה ממש מבינה
יש משהו ספציפי שהוא רוצה לעשות ואת לא מאפשרת לו?
כי כרגע נשמע שהוא במילואים, קרביים, מרצונו ולשמחתו, ואת בבית נושאת בהמון עול ומאפשרת לו את זה.
אולי כל מיני בסגנון
ובעיקר היה רוצה ודאות שאין איום מרחף על המילואים בעתיד..שהם מובן מאליו ופשוט שיקרו בלי קושי גדול ברקע..גם אם הם בפועל נעשים
אם מחר תגידי שזהו עלה לך ואת לא באלך יותר להחזיק משפחה שלמה לבד.
לא ממקום שקשה לך. אולי זה גם נקודה חשובה.
שהוא מגיע ממקום שהוא רוצה להגשים, שיש לזה קונוטציה חיובית באופן כללי,
ואת מגיעה ממקום של 'אני לא מסוגלת' שיש לזה קונוטציה שלילית.
למה זה לא אותו דבר בעצם הענין?
את רוצה גם למלא את עצמך ולחיות חיים רגועים של כוס קפה וציור בצבעי מים,
הוא רוצה להיות יכול לצאת כמה שהוא רוצה ולטייל או להיות במילואים.
בסוף שניכם רוצים להגשים,
אבל שניכם החלטת להינשא ולהביא ילדים.
אז צריך לקחת אחריות.
את חושבת שהוא יודע שבעצם זה אותו דבר?
מקווה שטוב יחסית
אבל השאלה היא טכנית
עם רפידות? אולי בלי חזיה?
איך אתן מנהלות את הנזילות וכו
כשהנקתי הייתי ישנה עם גוזיית הנקה קלילה ורכה ובפנים שמתי רפידות. סגנון כזה:
בהתחלה ישנתי רק עם חזיה ורפידות
לאחרונה חזרתי לישון הרבה פעמים בלי
עדיין מטפטפת וקמה בבוקר רטובה, אבל מחליפה את הפיג'מה ויש מגן מזרון אז שווה את הנוחות שלי
מישהי יכולה להסביר לי מה קורה בלבנון??? לא הבנתי יש הפסקת אש ומתים לנו כבר המון חיילים שלנו למה?! כאילו מה קורה פה?
איך מתים יותר כל כך הרבה עוד יותר מהמלחמה בכמויות?!
מישהי יכולה להסביר לי עניינית אובייקטיבית אם היא מבינה מה קורה פה כאילו תכלס? שאני אבין? כי מודה שאני לאאא מבינההה 😥
טאטא תרחם
מעבר לקו מסויים.
בתוך הקו צהל ממשיך לפעול, לאתר תשתיות ולהשמיד.
כל הזמן פועלים להשמדת איומים.
במקביל חיבאללה כל הזמן מנסה להבעיר את השטח. טראמפ מעוניין בשקט בגזרת לבנון כדי למקסם הישגים מול איראן והישגים דיפלומטיים במזרח התיכון.
צהל לא היה ערוך לאיום רחפני נפץ.
גם בעזה חודשים זה היה הקונספט של הפסקת האש, ולא מתו חיילים כל יום.
ארגוני טרור כיום לא יכולים להוות איום של ממש על מדינת ישראל, אז הם משתמשים באסטרגיית ההצקה, להטריד לאורך זמן בלי הישגים צבאיים משמעותיים.
בתקווה שהעם ייחלש מבפנים וישאל את עצמו מה לעזאזל הוא עושה בלבנון, ואז צהל ייסוג וחיזבאללה ישתקם בנחת בלי שהכח של צהל יושב עליו.
הגזרה החשובה היא איראן. גם כי היא זאת שמחזיקה ומעצימה את חיזבאללה,
וגם כי האיומים משם הרבה יותר משמעותיים.
מדינה לא מנצחים רק במלחמה. למוטט משטר צריך לתת לתת מכה, לאתר סדקים, ללחוץ דיפלומטית, לתת עוד מכה וחוזר חלילה.
לפי מה שהבנתי אכן יש סדקים בהנהגה האיראנית וזו בשורה טובה עבורנו.
בנוסף, הבריתות שטראמפ מנסה להשיג הם חשובות מאוד מאוד.
עד עכשיו סעודיה בכלל לא הסתכלה עלינו, ותנאי להתחלת שיחות היה מדינה פלסטינית.
טראמפ מצליח לגרום להם להבין שיש להם הרבה מה להפסיד בכלל כמה "פלסטינים" שלא באמת מעניינים את הסעודים, הקטארים ושאר מדינות המפרץ.
היחידים שעושים קולות של "אבל מה עם הפלסטינים"
הם מצרים וטורקיה.
וטראמפ יכול להשתיק אותם אם הם יעשו קולות מפחידים יותר.
התקשורת הישראלית בצעד של חרפה לא מביאה את התמונה המלאה (אולי כי היא לא אוהבת מסרים מורכבים, אולי כצעד אנטי ביבי, לא יודעת) ולכן נוצרת תחושה שאנחנו משלמים מחירים בלי הישגים.
בנוסף לרגישות הגבוהה של החברה הישראלית מ"הכלה" שהתפוצצה לנו בפנים ב7 באוקטובר.
אבל האמת היא שזו סיטואציה שונה לחלוטין.
לפני ה7.10 לא עשינו כלום כדי לא לשבש את העורף הישראלי שעייף ממלחמות, ובצד השני ניצלו את זה כדי להתעצם ולהוות איום של ממש.
עכשיו לא עושים הרבה כדי למצות את ההסדרה המדינית שטראמפ מוביל וגם כדי לא להרגיז אותו, כי בסוף אנחנו צריכים את צבא ארה"ב איתנו (צבאית ומדינית)
עוד שנתיים לפי רוב ההערכות, תם עידן טראמפ, והנשיא שיבחר יגרום לנו להתגעגע לביידן.
לא יודעת אם זה ניתוחים מוגזמים כרגיל או לא,
מה שבטוח שיש לנו חלון הזדמנויות קצר להוציא כמה שיותר מול איראן, וכמה שיותר לפרק את הידידות של מדינות ערב: סעודיה, האמירויות, קטאר, מצריים, לבנון, ירדן, לוב, עיראק, סוריה, טורקיה
ויש עוד מדינות מוסלמיות עוינות.
אם מצליחים לגרום לחלק מהמדינות האלו לשקול את יחסם מול ישראל, בגלל מנוף הלחץ האמריקאי, וכל זה מבלי לדון בשאלת מדינה פלסטינית, דיינו.
נכון שהמחירים כואבים מאוד, ויש תחושת חוסר אונים מטורפת, אבל מחיר המלחמה לא יכול להיבחן לפי כדאיות כתלות אם המחיר משולם בהתקפה או הגנה או תקופה של מאמץ דיפלומטי. אלא לפי ההישגים הכלליים. בסוף הכל זה מערכה אחת.
חיזבאללה זה לא ממשלת לבנון, ולא עשינו איתם הסכם
למה מתים חיילים
כי זה מלחמה וזה נורא
וכי עוד לא פתרנו טכנית את ההתמודדות מול הרחפנים. וזה נורא.
אם החיילים לא היו בפנים, מפעילי הרחפנים היו קרובים יותר, והרחפנים היו מגיעים בקלות ליישובים שמעבר לגבול
שבוע טוב!
בזמן האחרון יש לי המון מחשבות על הריון וילד נוסף, אבל זה נורא מפחיד אותי
אני כמעט בת 36, בעבודה סופר תובענית, עם ילדים בבית, ורקע של הריונות מורכבים/ בסיכון/ אשפוזים וכו'
לא יודעת איך הכל יכול ללכת ביחד.
עכשיו אני בטרפת של עומס אין סופי, להכניס עוד הכבדה כזו, ואז בעז"ה עוד תינוק חדש עם כל הטלטלה לבית, נורא מפחיד אותי.
מצד אחד מבינה שהחלון הביולוגי הולך ומתכווץ, מצד שני חוששת מאוד מקריסה מעומס. לא רואה שום מקום בחיים שאוכל להרפות להוריד שם לחץ, ולא יודעת איך אוכל לשרוד הריון בסיטואציה הזו. מצד שני- להתפטר כדי להיכנס להריון זה לא הגיוני בעליל.
אשמח לשמוע את דעתכן, איך משלבים הכל יחד בעומס החיים..
בת גילך, אני הייתי בטוחה שסגרתי את הבאסטה
נתתי בגדי הנקה והריון לחברות
מסרתי עריסות ובגדים וכו בדיוק מהסיבות שציינת
ומשהו קרה
יותר שכל פחות בלב
הבנתי שסיכוי גבוה שאתחרט שאין לי עוד אחד מאשר שיש לי עוד אחד
הפסקתי אמצעים ואמרתי השם אתה תחליט מה צריך להיות, לא אני.
ואכן אני בתחילתו של הריון
ובה שמחה על ההחלטה שיהיה לי ילד זקונים עוד ממתק בבית
ויהיה בסדר
גם עם העבודה וגם עם ההריונות וגם עם הכל
כמו שהשם עזר עד עכשיו הוא עוזר ויעזור עם הכל גם בהמשך.
יחסי העבודה יעלו על שרטון ותתפטרי או יפטרו אותך מהעבודה חלילה, היית מצטערת שלא ניסית להרות עכשיו?
לדעתי - לא צריך להתפטר כדי להיכנס להריון, אפילו מיותר, יש לך זכויות לנצל בתור הריונית עובדת כמו ימי מחלה שמירה חלד חלת וכו
ההריונות הקודמים שהיו בסיכון וכללו אשפוזים וכו' הם שיקול הרבה הרבה יותר משמעותי וצריך לקחת בחשבון גם השלכות לטווח הרחוק.
לאחרונה קרובת משפחה שלי היתה מאושפזת בהריון בסיכון ולאחר תקופה קשה (בעיקר לבעלה ולילדים שבבית) נולד פג וזה ממש לא פשוט…
נכון שאין לך 10 שנים ללדת
אבל גם 5 שנים זה לא קצת
תחכי עוד קצת
הילדים טיפה יגדלו וזה כבר יראה אחרת..
בעיני כשיש מאוד רצון לעוד ילד אז שווה את המאמץ וגם את המחירים
זה דברים ידועים כבר והם לא יגיעו בהפתעה אז תוכלי להערך לזה במידה מסויימת ולקבל בסלחנות גם אם דברים לא יהיו כמו תמיד בתקופה מסויימת.
וכמובן יותר חדש ממומים לעובר
לכן דוקא אני לא הייתי דוחה לעוד כמה שנים
לדעתי עבודה זה לא שיקול, ילד זה החלטה לדורות קדימה
ועבודה עם כל החשיבות שיש לי לעבודה אני חושבת שהיא בכלל לא אמורה להיכנס למערך השיקולים.
תחשבי שתצאי לפנסיה ותגלי שתוך דקה כולם מסתדרים בלעדייך ואת לא הבאת עוד ילד כי יש לחץ בעבודה...
הרבה יותר חשוב מזה זה הדינמיקה במשפחה, הכוחות שלך, של בעלך והילדים לעבור שוב תקופה מורכבת ולא פשוטה.
אני חושבת שהצד השני של זה זה עד כמה אתם רוצים ומשתוקקים לעוד ילד.
כי כשהרצון מאוד מאוד גדול מסוגלים יותר לעמוד בקושי.
בן 3 וחצי כמעט, בחודשים האחרונים יש הטבה משמעותית, כמעט 0 התקפים בלי בטניזול כמעט ב"ה. חשבנו שזהו זה מאחוריו כי כבר גדל
אבל לאחרונה שמתי לב שקשה לו ממש במאמץ גופני, כמו ריצה - אחכ יגיע שיעול חזק וקושי בנשימה עם החור הזה בגרון. הוא מצידו לא שם לב לכך ואני זאת שעוצרת אותו. מים ומנוחה עוזרים לרוב
בגלל שהיה ככה רצף בשבוע האחרון מאתמול התחיל שוב קוצר- יש לזה קשר למאמץ בשבוע האחרון? בגן היא אומרת שהוא בסדר ,היום אבקש ממנה לשים יותר לב אבל יכול להיות פתאום החמרה וקושי במאמץ? הבעיה שהוא לא ער למצבו
ושלום מראש לכל מי שתזהה אותי
אצלנו אין חלאקה ומספרים מתי שרוצים
הקטן שלי בן שנתיים בדיוק וסיפרנו אותו בקטנה בבית כל פעם ויצא עקום ולא יפה אז היום לקחנו אותו לספר כדי שיישר את הפוני ויסדר את האורך מאחורה.
היה לנו בלתם ולא יכולתי להגיע
מפה לשם הילד חוזר מסופררררר
מוכן לכיפה
הוא נראה בן 40!!
איפה התינוק שלי???
אני מתפדחת לצאת איתו לרחוב
אני מבואסת ככ שלא הייתי שם
מה עושים עכשיו??
יעל מהדרוםאיזה קשה זה ושוק ממש❤️💕🩷 לא מקנאה בך על הטראומה...
ובאמת מקווה שזה יגדל מהר וישאר לך מזה רק סיפור לספר לו כשיגדל😉
גם בחלקה בשבילי זה משבר... פתאום אין תינוק , יש ילד ענק! הרגת אותי הוא נראה בן 40 🤣🤣
איך אנחנו אוהבות אותם קטנים... פווו...
קראתי את התגובות שלכן מוקדם יותר ולא יכולתי להגיב אבל הן עזרו לי להירגע קצת.
הזכרתן לי שבאמת שיער גדל חח והוא באמת ככ חמודדד שזה הנס שלו😍
והמסקנה כמובן לא לשלוח את הבעל לספר לבד!!
והילדים שלי בערך מגיל שנה וחצי שנתיים מסופרים ממש (עם מכונה) והולכים עם כיפה.
לדעתי זה מתוק ממש...
זאת ממש לא היתה הכוונה שלי..
אני בטוחה שהם מתוקים ממש😍
האמת שהעיקר היה אלמנט ההפתעה, לא חלמתי שככה הוא יחזור ולא התכוננתי לזה וגם לא הייתי איתו בתספורת.
בקיצור הכל ביחד היה לי יותר מידי
ממגוון סיבות
יחד עם זה שלא רואים ערך מיוחד בהמתנה...
גם אנחנו סיפרנו את הבן בגיל שנתיים
זה לקח באמת כמה ימים להתרגל אבל אחכ היה סבבה..
ממש בכיתי שגזרנו בגיל 3 ועוד הייתי שם אז זה בטח פי כמה יותר קשה ( ופשוט הלם טוטאלי ) ממש הרגשתי שהילד ניהיה ענק!
זה בטח יגדל לו מהר או שאת יכולה להשאיר קצר
והבדיקות נורא יקרות!
תדעו שהזמנתי לפני איזה 9 שנים מלא בדיקות הריון בעלי אקספרס, בזיל הזול, ועדיין משמשות אותי!
הן נראות פשוטות ממש, מקלון קטנציק, אבל העיקר מזהה את ההריון.
מי שעושה הרבה בדיקות, שווה ממש.
אבל שימשו אותי נאמנה כמה שנים טובות, גיליתי איתן כמה וכמה הריונות וכשלא היה הריון יצא שלילי.
עכשיו שבאתי לקנות בסופר פארם קלטתי איזה מחירים מוגזמים. כשזה לא בתוקף כמובן לא לבנות על זה, אבל בגדול קונים בתוקף.
מסכימה איתך
קניתי גם לפני שנים.
בהריון הקודם היה קו ממש חזק ביום האיחור או יום לפני.
הפעם היה קו כמעט שקוף באותו זמן, כי הבדיקות כבר לא בתוקף. אבל היה קו.
ובדקתי כמה פעמים כשלא היה הריון וזה לא הראה כלום.
עולה גרושים ומחזיק לכמה שנים. לא מתקרב למחירים בארץ.
ולא היה הריון בפועל.(גם לא כימי או משו. עשיתי את הבדיקה בערב, בבוקר הלכתי לעשות בטא והיא הייתה אפס)
בהחלט שווה
אבל לא פעם ב9 שנים כי אין תוקף ואז לא אמין
יצא לי להשתמש בכאלו ללא תוקף והראו לפעמים קווים שקריים- לא כי מי- בדקתי בחברות אחרות ולא היה פס
זכור לי שקראתי פה פעם שהם לפעמים דוחים על זה חבילות ואז *כל* החבילה חוזרת
מישהי יודעת?
זה בעייתי להביא בדיקות במשלוח מח"ול?
והאם דין iherb כדין אליאקספרס?
אני פעם אחת הזמנתי והשתמשתי באחת כשלא היתה בתוקף, ויצא חיובי ולא הייתי בהריון.
השני, שהמשלוח השני, משרד הבריאות עיכב לנו את החבילה והיא לא הגיעה מעולם..
אז חזרנו לקנות בדיקות הריון בארץ
אולי הנסיונות הבאים ננסה שוב
כרגע אני בהריון ברוך ה'
