לפני שמונה עשרה שנים נדמה לי הייתי בסיבוב שערים אולי בחודש תמוז,
אמרו לי אחרי כן שהתפללתי בצורה ייחודית איני יודע.
אולי תמונה שלי הסתובבה פעם היכן שהוא.
האמת היא שבאותו מעמד לא כל כך הבנתי על מה הם דיברו.
שנתיים וחצי אחרי בערב התעוררות סביב המסע לפולין,
הרגשתי יותר מידי הבזקים וטענתי בכאב, לא נשארו הרבה תמונות באותו ערב.
לא חושב שהיו או יש לי כוחות לעשות דברים כאלו ואחרים אבל איני בטוח שאני היחיד
שחשב שיש מקום שבו סליל יפה 'וקפוא' לא מקומו ברגעים חיים.
עכשיו כשכל הרגעים האלו זכרונות עדיין אני חושב דבר אחד,
אין לאדם או לאישה עניין 'להראות' בכוונה תחילה כיחודיים ועלאיים.
אבל אם זה מה שאת חווה באותו רגע וזו נביעה פנימית, למה לעצור אותה?
אל תשאלי איך תצאי בעיני אחרים כתווית יפה, שאלי את עצמך אלו פנים את רוצה להראות
לעצמך. אחרים כבר ילמדו להכיל אם ייקח יום ואם ייקחו חודשים.
אבל זו דעתי הענייה, הרגעים האלו רחקו ממני לצערי.