היתה לי התעוררות.
סוף סוף.
אבל דחקתי אותה כמו איזו לא יודעת מה רק בגלל שלא רציתי שיראו אותי.
כאילו מהההההה
בשביל זה לעצור דמעות בנעילההה????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????
מה שכתבתי זאת דוגמה.
לא יודעת למה, קשה לי ממש לעשות מה שצריך מול אנשים
לא רוצה לצאת צדיקה.
אבל למה לא?
לפני שמונה עשרה שנים נדמה לי הייתי בסיבוב שערים אולי בחודש תמוז,
אמרו לי אחרי כן שהתפללתי בצורה ייחודית איני יודע.
אולי תמונה שלי הסתובבה פעם היכן שהוא.
האמת היא שבאותו מעמד לא כל כך הבנתי על מה הם דיברו.
שנתיים וחצי אחרי בערב התעוררות סביב המסע לפולין,
הרגשתי יותר מידי הבזקים וטענתי בכאב, לא נשארו הרבה תמונות באותו ערב.
לא חושב שהיו או יש לי כוחות לעשות דברים כאלו ואחרים אבל איני בטוח שאני היחיד
שחשב שיש מקום שבו סליל יפה 'וקפוא' לא מקומו ברגעים חיים.
עכשיו כשכל הרגעים האלו זכרונות עדיין אני חושב דבר אחד,
אין לאדם או לאישה עניין 'להראות' בכוונה תחילה כיחודיים ועלאיים.
אבל אם זה מה שאת חווה באותו רגע וזו נביעה פנימית, למה לעצור אותה?
אל תשאלי איך תצאי בעיני אחרים כתווית יפה, שאלי את עצמך אלו פנים את רוצה להראות
לעצמך. אחרים כבר ילמדו להכיל אם ייקח יום ואם ייקחו חודשים.
אבל זו דעתי הענייה, הרגעים האלו רחקו ממני לצערי.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
