אשתדל בקצרה.

הייתי בישיבה בהקפות שניות (לא הייתי בה כמה שנים טובות). היה לי מוזר ממש.
נכון שהיו איזה כמה פרצופים מוכרים, אבל זה היה בטל באלף.
זה הפיל עלי עצבות גדולה. חשבתי לעצמי שזה כמו זוג שנפרד, שכשהאשה הולכת ומתחתנת אז כמובן שזה כואב לגבר.
ככה אני. ראיתי את כל הפרצופים של הילדים האלה, שוד אין עליהם חתימת זקן, שמתחממים לאורה של הישיבה עם כל הכרוך בה. ופשוט קינאתי. אשכרה הם חיים עכשיו בגן עדן והם לא מבינים את זה.

כמעט ולא יכולתי לרקוד בפנים, בטח שלא עם הילד (היה עמוס שְלָמוּת. בזמני זה לא היה ככה).
ולא יכולתי להתנתק מהמחשבות האלה. אז חזרנו יחסית די מהר כלעומת שבאנו. הדמעות כמעט יצאו אבל אתה יודע איך זה... אנחנו כבר אנשים מבוגרים ומהוגנים שלא בוכים מכל שטות.

וואלה אני לא יודע מה הבעיה איתי. ראיתי שם גם אנשים שגדולים יותר ממני ולמרות זאת מגיעים לישיבה בלי שום חשבונות ורוקדים ושמחים בלי שהם נותנים למחשבות האלא להפריע להם. למה רק אני לוקח את זה כל כך קשה? מה, החיים שלי כ"כ דפוקים שאני מביט בכזו ערגה על הישיבה? לא הפנמתי שזה שלב שצריך לעבור אותו ושמבחינות רבות (כמו למשל משפחה) החיים שלי מלאים הרבה יותר מהחיים שלהם?
לא יודע.

סליחה על הפריקה
ותודה על ההקשבה.
מי שזה לא יהיה.

מסופר על אדמו"ר אחד (נראלי ר' לוי יצחק) שראה אחד שרוקד בשיא ההתלהבות בשמחת תורה ממש "כל עצמותי תאמרנה" אבל אותו אחד לא היה מהלמדנים או אפילו לא מאלה שמספיקים לבוא ללמוד טיפה לפני התפילה, הוא היה ממש בור עם הארץ בכל מה שקשור ללימוד תורה.
שאל אותו האדמו"ר "למה אתה רוקד בכ"כ התלהבות? הרי לא למדת כלום!" אמר לו אותו יהודי "בחתונה של אחיך, לא היית רוקד ככה?"

ואשריך שכואב לך על זה, זה לא מובן מאליו.

סיפור יפה (אם אני לא טועה שמעתי אותו כבר פעם). אבל יש לי מה להעיר עליו;
קשה לי לקבל את זה כאילו בשמחת תורה שמחים בשביל הקשר של תלמידי החכמים בתורה, ושכל שמחת עמי-הארצות היא רק שמחה צדדית בשמחתם של תלמידי החכמים. וכי התורה לא שייכת לכל איש ישראל? אני רוצה להאמין שהשמחה בתורה בחג היא מצד הקישור העצמי שאינו תלוי בשום לימוד (כמו שהרצי"ה נהג להדגיש - קודם אומרים "אשר בחר בנו מכל העמים", ורק מתוך כך, מתוך הבחירה והאהבה שאינה תלויה בדבר - "נתן לנו את תורתו". הקשר שלנו בהקב"ה מתחיל מבחירתו הא-לוהית של הקב"ה ולא מצד קיומנו את התורה והמצוות).
אבל אם כן, למה אני עצמי לא שמח? אם ה' אוהב אותי ובוחר בי ונתן לי את התורה - וכי אין סיבה לשמוח בכך? בוודאי שיש לשמוח.

ולמרות זאת. כשאני רואה את הילדים האלה, שאין עליהם שום עול שבעולם. שחיים במעטפת שלימה של תורה. אני לא יכול שלא לקנא. אני לא משלה את עצמי. גם אני הייתי שם וכן דיברתי דיבורי חול - גם בארוחות, גם בפינת קפה וגם בסדרים. ועדיין - אי אפשר בכלל לתאר עד כמה זה שונה. עד כמה העולם הזה תובעני (וגם טובעני).עד כמה הוא משכיח ממךָ הכל.
חשוב לי להבהיר - הייתי עצוב לא בגלל שלא הרגשתי שייכות לשמחת תורה. אלא בגלל שלא הרגשתי שייכות למקום הזה. לישיבה. אני חושב שהייתי עצוב גם אם הייתי מבקר שם סתם ככה באמצע יום סתמי בזמן חורף.

אני מקווה שאני לא סתם ציני שמתעקש ומנסה להתבאס בכוונה. אבל לא יודע.
אני מתאר את התחושות שלי.

השמחה לא אמורה להיות בקשר של ת''חים עם התורה, השמחה היא על הקשר של עם ישראל (בתור ישות אחת) עם התורה.

אני חושב שהסיפור הזה בא לומר שאם אדם שלא נגע בחייו בספר שמח כ''כ על הדבר הזה, אז ק''ו כל מי שלמד. ואתה צריך לשמוח כ''כ שגילית את התורה מהילדות, כי יש כאלה שלא זכו, וגם אם כרגע אתה לא מספיק ללמוד, תשמח על כל מה שכן הספקת ללמוד.

לצערי אני גם מכיר את ההרגשה של חוסר השייכות, ובאמת היא מבאסת, עצה שלי- תקח ספר (מה שאתה אוהב/מרגיש לך מתאים באותו רגע, אפילו משהו שלמדת מאה פעם) לפשוט תתחיל ללמוד, אפילו 5 דקות עושות טוב.

גם כאן אשתדל להיות לא ציני ולקבל אותה כלשונה.
ובכל זאת, אני לא מצליח להימלט מהתחושה שאני לוקח את זה למקום לא בריא. נכון, יש אנשים בוגרי ישיבות שפיתחו תזה אנטי-ישיבתית, כאילו הישיבה היא בועה שאין לה שום קשר ושום שייכות לחיי המעשה ושצריך להתנתק ממנה. אני משתדל לא לחשוב ככה.
אבל יש גם בוגרי ישיבות אחרים, צדיקים וחסידים, שמבינים את מה שאני מסרב להפנים - הישיבה זוהי אכן תקופה נפלאה, אבל זה לא החיים ולא ככה צריכים להיראות החיים. והכל טוב וה' אוהב אותי גם ככה (אגב, מעולם לא טענתי שה' לא אוהב אותי, ואני לא מפחד משׂכר עוה"ב. אני מתגעגע לישיבה כי מבחינתי זהו תענוג של חיי העולם הזה. כי אין דבר יותר נפלא מאשר ללמוד איזה ספר חסידות בחברותא בזמן חורף בליל שישי בשעה מאוחרת בבימ"ד מעט חשוך וכמעט ריק מאדם וכוס תה נענע).
אבל אני לא מצליח להפנים. בספר של הרב אלחנן ניר על חלומותיו של ר' נחמן (יהודי בלילה), בשני המאמרים האחרונים הוא טוען שר' נחמן רצה שחסידים שלו יהיו כמוני. שיחיו את חיי העולם הזה במלואם אבל שגם כל הזמן יתגעגעו אל הקודש. אבל אני לא יודע. אולי זה טעות לקרוא כל מיני דעות "קוצקאיות" שכאלה שגורמות לי להרגיש רע עם עצמי. זה מרגיש לי לא כל כך בריא להיות מיוסר כל חיי.

(אגב, בחזור מההקפות שמעתי את שולי רנד:
"מה התכלית של זה הכאב
אם לא לנענע לי את הלב
ששקע בתרדמה,
וזה זמן רב, שלא החסיר פעימה...")

אמנם לא הייתי בישיבה ולא מתיימרת להיות

אבל מכירה את ההרגשה הזאת כל כך

 

זאת תקופה כזאת נפלאה, ולא מבינים את זה כשנמצאים בתוכה

רק אחרי פתאום מעריכים

ומתגעגעים

אשכרה.