בס״ד
ולענות לנקודות השונות שאת מעלה.
א. קודם כל, אני לא אומרת אף פעם לא להעיר לאף אחד ובשום נושא. תקשורת קרובה מכילה לפעמים גם הערות, זה משהו טבעי בסך הכל. האם הערות עוזרות לשפר מצבים? לפעמים כן. הרבה פעמים לא. זה ממש תלוי בנפשות הפועלות, באיך זה נאמר ובעוד מלא גורמים. רק הפותחת תדע לנחש איך אחותה עשויה להגיב ❤️
2. יש נושאים ספציפיים שידועים כרגישים אצל הרבה אנשים. לדוגמה משקל. ענייני פוריות. רווקוּת. וגם שמירת מצוות. בנושאים מהסוג הזה, אני משתדלת לסגל לעצמי משנה רגישות וזהירות כי אני יודעת שאלה אזורים שעלולים לכאוב לאנשים.
3. יש ספר שנקרא ״ירידה מהדרך״ (לא בטוחה מה התרגום המדויק של המהדורה בעברית. באנגלית זה נקרא Off the Derech). זה ספר שמדבר על אנשים שחוזרים בשאלה ומנסה לנתח מה הסיבות שבדרך כלל מובילות את האנשים לעזוב את עולם התורה והמצוות. ממה שהמחברת בדקה, הסיבות כמעט תמיד נעוצות בחוויות כואבות בקשר לדת. ברוב רובם של המקרים, אנשים לא עוזבים את הדרך כדי להתריס, או אפילו לא מתוך סקרנות לגלות את ׳העולם הגדול׳ או מתוך איזשהו חיפוש אינטלקטואלי-פילוסופי. ברוב רובם של המקרים מי שמתרחק עושה זאת כי הוא סבל.
לדוגמה אם מורים או רבנים התנהגו אליו בצורה פוגענית וזה השאיר בו צלקת. לדוגמה מי שגדלה במשפחה דתית וחוותה ילדות לא פשוטה (גם אם לא קטסטרופלית). וזה בלי לדבר על מקרים קיצוניים של פגיעות של ממש ח״ו (פגיעות מיניות וכאלה). בכל המקרים האלה, מה שקרה זה שנוצרה אסוציאציה (לא תמיד מודעת) שאומרת שדת = כאב.
וזה יכול לקרות בפשטות כשיש ניסיון שאנחנו נאלצים להתמודד איתו, והוא מערער את המקום האמוני שלנו.
אני יודעת שהפותחת לא אמרה על אחותה שהיא חוזרת בשאלה, וזה כנראה גם לא המקרה. אבל יש כאן התרופפות מסוימת בקשר לשמירה שלה על הצניעות והנטייה שלי היא להאמין שזה לא קורה אצלה ממקום שלם ושמח. האינטואיציה שלי היא שעובר עליה משהו ושזה נובע מהתמודדות כלשהי, גלויה או נסתרת.
ויכול להיות שאני טועה לגמרי כמובן. אבל באופן כללי אני מאמינה שאנשים עושים את הכי טוב שהם יכולים, ולפעמים המה שהם יכולים הזה הוא קצת נמוך, ביחס למצופה מהם או ביחס לאיפה שהם היו פעם.
ואנשים גם טועים, פשוט טועים.
אני ממש מאמינה שבדור שלנו חשוב במיוחד לא לתת לאנשים שמתחילים להתרחק להיעלם לנו. הם זקוקים לנו, הם זקוקים לדעת שהמשפחה שלהם לא מוותרת עליהם ועל הקשר איתם. הם צריכים להרגיש שהדלת פתוחה להם לאורך כל המסע שהם עוברים עם עצמם / מול בורא עולם. לתחושתי, זה מה שבסופו של דבר ממקסם את הסיכויים שיום אחד הם יחזירו / יעלו בחזרה על דרך המלך.
4. דווקא בגלל שזה נושא רגיש, כפי שניסיתי להסביר בנקודה הקודמת, ודווקא בגלל שאין לדעת על מה ההתנהגות שלה יושבת בדיוק, אני מרגישה שבמקרים כמו זה נכונה מאד האמירה ״החיים והמוות בידי הלשון״ (מקווה שמדייקת בציטוט. אני חושבת שבמקור זה קשור לענייני שמירת הלשון, אבל מרגישה שזה קשור גם כאן). אני לא רוצה להיות זאת שהרחיקה אותה עוד יותר מעולם התורה. אני לא רוצה לקחת את הסיכון להיות אחראית על עוד חוויה שלילית שתקשר בין היהדות לבין איך שהיא מרגישה. מול אדם שמתחיל לחפף בשמירת המצוות, אני ממש מרגישה אחריות עוד יותר גדולה כלפי שמייא, וצורך להיות עוד יותר זהירה - כי יתכן שבידי לקרב או להרחיק אח/אחות יהודי/ה.
טבען של הערות *באופן כללי* להחוות כביקורתיות וכשיפוטיות, ולכן המון פעמים אנשים נפגעים מהערות, בעיקר אם הנושא רגיש כאמור... ולכן הייתי נזהרת עם זה מאד...
בעיקר שהפותחת כתבה בעצמה שזה עלול לגרום לתוצאה נפיצה...
5. למשהי שאני יודעת שאכפת לה שהחולצה תהיה כמו שצריך, בודאי שאסב את תשומת ליבה אם היא התרוממה. כנ״ל אם נפתח לה כפתור או אם היא יושבת בצורה כזאת שאפשר לראות אזורים שהיא מן הסתם לא הייתה רוצה שיראו. אבל משהי שאני לא בטוחה אם זה בטעות או בסוג של כוונה, לא הייתי מעירה אם רואים לה את כתפיית החזייה / אם הבגד שלה שקוף וכו׳.
6. שוב, לא אומרת להזמין לישון אם הם מרגישים שזה לא נכון להם. כל זוג והשיקולים שלו. אם לא נכון להם להזמין ללילה, שלא יזמינו. התייחסתי בעיקר לבעייתיות ולסיכונים שאני חושבת שיש בלהעיר.
מקווה שהצלחתי להסביר את הדברים 🙏🏻🙂
(לא מתיימרת להחזיק באמת הבלעדית, רק מתארת את מה שמניע אותי לחשוב ככה).
)