לא הספקתי לכתוב לפני שבת, והאמת שגם לא הצלחתי מספיק להתרכז בשיעור שהצלחתי לשמוע בשביל שאצליח לכתוב את הדברים.
אבל בשבת קראתי שוב בספר של הרב ראובן ששון 'האישה ומצוותיה' על טהרת המשפחה, את החלק בו הוא מדבר על הקשר בין הנידה לחטא הקדמוני, והמשמעות של הטומאה על רקע החטא. וחשבתי לסכם את הדברים (עם עיבוד וקצת תוספות שלי. וסליחה מראש על האורך. בספר זה עוד יותר ארוך ומפורט…).
למה דימום הווסת מטמא אותנו? מה זו בכלל הטומאה הזאת?
בלשון של ימינו, למילה 'טמא' יש קונוטציה מאוד שלילית, של משהו רע, מאוס, שצריך להרחיק.
אבל בעצם צריך לזכור שהטומאה נמצאת בכל מקום. היום כולנו טמאי מתים, בלי אפר פרה אדומה שיטהר אותנו.
רק שרוב הזמן אין לזה משמעות מעשית. כי טומאה וטהרה רלוונטיים לשני דברים - לקשר עם הקב"ה בבית המקדש, ולקשר עם הבעל בין בני זוג.
ובגלל שבית המקדש חרב, המקום בו אנחנו פוגשים את מושגי הטומאה והטהרה זה סביב הקשר הזוגי, עם טומאת הנידה, שהיא הטומאה שרלוונטית לקשר הזה.
ולכן דווקא אנחנו זוכות לעבור תהליך של טהרה, תהליך של הסרת הטומאה, כדי לחזור ולהתקרב על הבעל (זו עדיין לא טהרה שמאפשרת לעלות לבית המקדש, עדיין יש עלינו טומאת מת, אבל אנחנו כן זוכות להסיר מעלינו חלק מהטומאה).
אבל בכל זאת - מה זו הטומאה הזו? זה עדיין משהו שלילי שאנחנו שואפים להסיר מאיתנו. אז מה המשמעות של הטומאה הזו?
את זה אנחנו יכולים ללמוד מהפרשה שלנו, שם הכל התחיל.
לפני חטא אדם הראשון, לא היתה מציאות של טומאה. הכל היה שלם וטהור. היתה מציאות עליונה, וגם האדם היה הרבה יותר רוחני ומחובר לנשמה שלו, ללא יצר הרע.
אבל החטא הפיל את כל המציאות. גם הגוף של האדם נהיה חומרי יותר, הקשר בין הנשמה לגוף נהיה קשה יותר, ונכנס לאדם יצר הרע שהפך להיות פנימי וחלק ממנו (לעומת מה שהיה עד אז, שהנחש היה היצר הרע אבל הוא היה חיצוני לאדם).
הנפילה הזו של המציאות הביאה לעולם את המציאות של המוות. הוא בעצם הביטוי הכי גדול של 'זוהמת הנחש', וזו הטומאה שמתבטאת במציאות של מוות.
טומאת מת לא קשורה למעלה הרוחנית של האדם. גם צדיק גדול שנפטר הוא עדיין אבי אבות הטומאה. וכל אחד לפעמים מצווה להיטמא למת (בשבעת הקרובים, במת מצווה).
אבל עצם המציאות של מוות מאפשרת לטומאה אחיזה במציאות. זה מבטא מציאות רוחנית שמבטאת את הנפילה של העולם בעקבות חטא אדם הראשון, וצריך לעשות תהליך כדי להיטהר ממנה, כדי לעלות שוב למדרגה של קדושה ולאפשרות לחיבור קרוב יותר לקב"ה דרך בית המקדש.
(והיום שאין אפשרות להיטהר מטומאת מת, וגם אין אפשרות לעלות לבית המקדש, הקשר שלנו עם הקב"ה חסר בעקבות זה. כמובן זה לא מונע מאיתנו לעסוק בקודש - בתפילה, בתורה ובמצוות, אבל השיא של הקשר חסר).
גם טומאת הנידה היא חלק מהביטוי של הנפילה הזו.
כאשר האישה חטאה, גם היא היתה חלק מנפילה של המציאות. ובגלל הניתוק שנוצר בין הנשמה לגוף, כל התהליך של יצירת חיים חדשים נהיה קשה יותר.
במציאות המתוקנת, האידיאלית, של לפני החטא, לא היתה צריכה להיות מציאות של אפשרות ליצור חיים שלא מתממשת. כל חיבור של האדם לאשתו היה מביא ללידה. בלי צער העיבור, ובלי קושי הלידה ("הרה ויולדת יחדיו - ביום שהרה זה יולדת ולד אחר כמו תרנגולת וכיון שמשמשת בכל יום נמצאת יולדת בכל יום". לא יודעת איך זה היה מתבטא במציאות למעשה, אבל זה מבטא את המציאות המתוקנת שכל ניסיון להרות מביא מיד ללידה ללא קושי).
אבל החטא הביא למצב בו החיבור הזה נהיה קשה. לא תמיד הפוטנציאל מתממש. וגם כשכן, זה בא בצער ובקושי.
והמציאות של פוטנציאל חיים שלא ממומש מבטא איזשהו 'מוות'. לא מוות ממש של יצור חי, אבל זה קשור למציאות של מוות שהחטא הקדמוני הביא. וגם זה מאפשר אחיזה של הטומאה. זה מביא אותנו למציאות רוחנית שכבר לא מאפשרת חיבור וקרבה פיזית עם הבעל. וצריך לעבור תהליך כדי להתגבר על הטומאה הזו, ולחזור להיטהר, לחזור למציאות שמאפשרת את שיא הקשר הזוגי - החיבור הפיזי.
ובעצם, עם ההסתכלות הזו, אפשר להבין שמציאות הנידה היא לא סתם עונש על החטא. זו בעצם תוצאה של החטא, שגם מאפשרת את התיקון.
בכל פעם שמגיעה אלינו אחיזה של הטומאה, בעקבות הדימום, אנחנו יכולות להיות שותפות בתיקון של הטומאה הזו, של זוהמת הנחש שאוחזת בעולם לאחר החטא. ותהליך הטהרה שאנחנו עוברות הוא עוד שלב של תיקון החטא וניצחון על הטומאה.
אפשר אולי להסביר את הטומאה כמו 'כאב רוחני'. כשלאדם יש כאב פיזי, זה לא נעים, אבל זה מה שמביא אותו לטפל בבעיה ולהגיע לריפוי. הכאב הוא לא הבעיה עצמה אלא הוא מעיד על כך שיש משהו שדורש טיפול, והוא מעורר את האדם לטפל (ולכן מסוכן לאבד את היכולת לחוש כאב, כי האדם יכול לסבול מבעיה ולא לדעת והיא רק תחמיר).
באופן דומה, הטומאה היא ביטוי של מציאות רוחנית בעייתית, של מצב שמצריך תיקון, ועצם זה שיש טומאה שמונעת אותנו מקירבה לבעל (כמו 'כאב', רק שלא מרגישים אותו באופן פיזי אלא ברמה הרוחנית), זה מזכיר ומראה לנו שיש מציאות שדורשת תיקון. והתורה גם מלמדת אותנו את התהליך שצריך לעבור כדי להגיע לתיקון הזה ולנצל את הטומאה, על ידי תהליך הטהרה.
במבט פנימי אפילו יותר, יש רמזים ומקורות שונים לכך שהחטא הוא חלק מהתהליך ההכרחי של העולם.
הקב"ה ברא את העולם מתוך מגמה שהעולם יצטרך לעבור תהליך של תיקון. העולם מתחיל ממקום גבוה כדי שיהיה לאן לשוב, שתהיה נקודת התחלה שאפשר לשאוף לחזור אליה, אבל הנפילה היתה מוכרחת, כי זו היתה המטרה של העולם, שנגיע אל השלמות ואל התיקון דווקא מתוך מקום נמוך.
לכן עוד לפני החטא של האדם יש הכנה אל החטא במקומות שונים - מיעוט הלבנה (שקשורה גם לאישה), חטאה של הארץ (שלא עשתה 'עץ פרי עושה פרי' אלא רק 'עץ עושה פרי' ולכן נתקללה יחד עם האדם), וגם מקומות שונים שבהם רמוז שנברא מלאך המוות למרות שעוד לא היתה אמורה להיות מציאות של מוות ("והנה טוב מאוד" - זה מלאך המוות).
הקב"ה רצה שהחטא יגיע מבחירתו החופשית של האדם, כדי שהוא יהיה קשור באמת אל התיקון, שהוא יצטרך לתקן את מה שהוא קלקל, ולא שסתם יצטרך לעמול על תיקון של נפילה שלא קשורה אליו. אבל זו היתה חלק מהמטרה של העולם, כדי שהאדם יהיה ממש שותף בבריאה, בהעלאת העולם אל המקום העליון שלו.
וכך הקב"ה גם גלגל שלאישה יהיה תפקיד משמעותי בקלקול, כי לה יש את הכוח לתקן. ועכשיו לאחר הנפילה, בכל חודש האישה פוגשת את מציאות הטומאה שירדה לעולם בעקבות החטא, ויכולה לעבור את התהליך של התיקון, כדי להוסיף עוד שלב בתיקון החטא והעלאת העולם למקום העליון שלו.
(הדברים האלו הם עמוקים וקשורים לפנימיות התורה ולעומק הרבה יותר גדול. לא באמת הבנתי עד הסוף את כל המושגים שהזכרתי. אבל אני חושבת שגם בלי להבין הכל עד הסוף, זה פותח את ההסתכלות ועוזר להבין את הדברים קצת יותר לעומק, וגם עוזר להבין שיש עוד הרבה מעבר שאנחנו לא מבינים, אבל להכל יש משמעות, גם אם זה מעבר ליכולת ההבנה וההשגה שלנו).
רק יועצת הנקה שהגעתי אליה בגיל עשרה חודשים זיהתה את זה...
