דיברתי על הנושא עם בעלי לא מזמן והוא אמר שיחשוב על ילד שני. היום הוא עדכן אותי שהוא חשב על הנושא והוא לא מרגיש שאנחנו מוכנים כרגע לעוד ילד (כלכלית,נפשית).
הוא אמר שהוא מרגיש שיש סיכוי שאם נביא עכשיו עוד ילד אנחנו ניפרד ושאל אותי אם זה מה שאני רוצה? (בעיקרון הוא רוצה לחכות עד שירגיש מוכן).
אני מרגישה שהוא שופט אותי על רגעי כעס ודברים שאמרתי שלא במתכוון בתקופה שלאחר ההריון והקיסרי הראשון. (הוא מודע לעובדה ששום דבר מזה לא באמת התממש אבל זה נצרב בו.)
תיכף יש לי יומולדת 37 ואני ממש עצובה.
הוא אמר שהוא לא יסלח לעצמו אם יביא עוד ילד מתוך תחושת ״אילוץ״ אבל הוא כן יסלח לעצמו אם נפספס את חלון ההזדמנות האחרון. יותר חשוב לו שנגדל ילדה שמח ומאושרת.
בנוסף, לא יודעת אם כדאי לציין זאת אבל לילדה שלנו יש עיכוב שפתי והוא מתייחס לזה בתור משהו מאוד חמור, מרגיש שזה יקשה עליה בעתיד ליצור קשרים ולדבר וחושב שצריך להשקיע בה. (מדובר בילדה בת 3.5 עם עיכוב שפתי אבל בהשוואה למה שהיה לפני שנה כן רואים שיפור די גדול. אומנם היא עדיין לא ברמה של ילדים בני גילה אבל חל שיפור). הוא מתייחס לזה ברמת רצינות כאילו יש לה אוטיזם.
נראה לי שכתבתי בעיקר כדי לפרוק. מעולם לא חשבתי שאשאר עם ילד אחד בעל כורחי. 😢


