אני עצבנית היום, והפריקה יצאה לי בצורת סיפור, אבל סתם כתבתי, בלי רעיון לעלילה או המשך.
מישהי רוצה לעזור לי לעבד את זה לעלילה?
עלי זהב
תשפ"א
"סבתא?" הדלת נפתחה בחריקה קלה, וראש בגווני חום בהיר הציץ פנימה.
צריך לשמן שוב את הדלתות. גם זו של המרפסת חורקת. ושל חדר העבודה? היא כבר לא זוכרת.
אבל במרפסת צריך לטפל דחוף. ג'ני פותחת אותה לעיתים קרובות מאוד, והחריקה הזו משגעת אותה.
בעלת הראש הבהיר כבר בפנים. דבורי? רחלי? אולי ציבי? משהו מוכר מתכווץ לה בלב.
"סבתא?" הבחורה רוכנת אליה, החיוך מעט מאולץ, אבל המבט רך ועדין. "מה שלומך?"
הבחורה משתהה רגע, כאילו מחכה לתשובה, ואז רוכנת אל שקית הבד שנחה למרגלותיה. "אימא שלחה לך עוגה" התבנית עטופה היטב בניילון נצמד, אבל נראה שנאפתה ממש לא מזמן, כי הריח מצליח לעבור את הניילון ולהתפזר בחדר. מתחת לתבנית הכסופה מתנופפים דפים לבנים מהודקים זה לזה.
"ציירנו לך ציורים" הבחורה צוחקת, ובעיניה מבוכה קלה. "זה הציור של יהודה'לה" קו אדמה חום, גבעולים ישרים בירוק כהה, פרחים ענקיים ושמש.
"זה מיוסף. הוא כתב לך" הבחורה נעצרת לרגע, מתלבטת, ואז מתחילה להקריא את המכתב בקול מהסס מעט.
אחרי המכתב ביוסף יש מכתב מרחל, וציור קשקושים ממרים. ובדף האחרון יש ציור מדהים, של אגם תכול מוקף בצמחייה ירוקה פראית, ושביל של אבנים לא מסותתות. ציור שמביא לעיניה של סבתא דמעות שמביכות את הבחורה.
בתחתית הציור משורבטת חתימה קטנה – דבורי. אז כן קוראים לה דבורי.
"זה הציור שלי" אומרת דבורי, וכתפיה נזקפות בשמץ של גאווה. היא משאירה מולה את הציור למשך כמה שניות ארוכות, ואז סוגרת את החוברת, מניחה אותה בצד, ומתיישבת על קצה הכורסה הבהירה.
"אהמ..." דבורי ממצמצת קצת בחוסר נוחות, ולחייה המלאות כמו שוקעות מעט פנימה. "את רוצה שאשיר לך שיר, סבתא?"
היא דווקא לא כל כך רוצה, אבל דבורי מתחילה לשיר בהיסוס. הקול שלה לא כל כך יפה, והתווים שהיא שרה קצת רחוקים מהתווים שהיא הייתה אמורה לשיר, אבל הנכונות שלה לשמח מחממת את הלב.
בסוף גם השיר נגמר. העוגה מונחת במטבח עד שתבוא ג'ני ותביא ממנה לסבתא, נשיקה קלה ושוב הדלת חורקת, ודבורי בחוץ.
סבתא מסיטה את העיניים מהאגם התכול שמצויר מולה, וידיה המשותקות רועדות.
תרנ"ז
האגם היה מקום טוב לברוח אליו. במיוחד בקיץ. בחורף הנעליים התכסו בשכבה עבה של בוץ שהשאירה טעם לוואי מריר מכל ביקור.
הרבה אנשים אהבו את האגם, אבל רוזה תמיד הצליחה למצוא בו מקום ריק.
"אוף". היא אמרה ושפתיה רעדו. "אוף אוף ואוף. די עם הרופאים האלו."
ברבור צחור הביט בה בעיני זכוכית בוהקות, ואז הסתובב ונעלם משם בתנועת רגליים מהירה.
רוזה בחנה בזהירות את הסלע הלבן, המאובק, ואז התיישבה על קצהו. ידיה נקפצו כמו מעצמן סביב קומץ גבעולים ירוקים, מנתקות אותם ממקור חיותם.
עיניו החומות של שמולי עולות מולה. תמימות ורכות כל כך. למה זה מגיע לו, לילד התמים שלה?
היא נשמה עמוק.
"ה', תציל אותי מזה" היא לחשה, ואז עצמה את עיניה ונתנה לרחש המים לחדור לתוכה. תשעים ותשע, מאה.
היא פקחה את העיניים לאט וניסתה לחייך.
תשפ"א
"תשים מ י ד את הלגו במקום!" רחלי לא ידעה שהקול שלה מסוגל להגיע לכאלה עוצמות. "מ י ד ! "
אריאל הסתכל עליה וצחקק.
"מה אתה צוחק ? ? " הקול של רחלי רעד, והיא הרגישה שמשהו מתמוטט לה בפנים. היא שנאה את זה. היא שנאה את ההתנגשות הזו בקצה גבול היכולת שלה. היא שנאה את הלגלוג שראתה בעיניים של אריאל, לגלוג שהוכיח לה את קטנותה מולו. מול הילד שלה.
היא אימא גרועה?
"זה לא תמיד ככה" היא אמרה לעצמה, והרגישה את הלחלוחית המוכרת מתגנבת לה לעיניים. "זה לא תמיד ככה. אני יודעת להיות אחרת".
