שאנחנו יושבים ומסכמים משמורת על הילדים,
מדברים על מה הם יעשו בחגים וכמה ימים פה וכמה ימים שם.
מחפשת אצלו סדקים, משהו שיישבר לרגע, שאני אראה שיש מתחת לב שאהב פעם פעם
ואין אף סימן.
עונה טכנית, כאילו כל מה שקורה פה זה לא דיני נפשות וחריצת גורלות... מרחפת מחוץ לעצמי, איך אפשר לראות את הלבד והצער בעיניים שלהם הורגים אותי מבפנים.
הוא מקליד במסמך ובונה טבלאות, יוצר במו ידיו עור וגידים, נותן לדבר הארור הזה חיים...
ועכשיו מתחת לשמיכה נחלי הדמעות זורמים בלי הפסקה. 😢😢


