תובנה שעלתה לכם השבוע?
איך לא חושבים על משהו שמצפים לו?
הייתה שבת ממש קצרה🤭
יפה שהתרחבת וזה תובנה מהשבוע ולא משבת(;
אז התובנה שלי, לכתוב את המשימות בצורה מסודרת ממש עוזר להגיע להכל. מרוב שיש עומס אני כבר שוכחת מה יש לי לעשות😅
אמ ואי. כשתגלה תעדכן. אין דבר כזה נראלי. זה כזה אוטומטית חושבים על זה. כמו "אל תחשבו על פיל ורוד!" ואתה שעה מנסה עכשיו לאא לחשוב עלזה. בלתי אפשרי. זה נורא😅😶
(איזה ירידת הדורות. כתבתי נראהלי ונהיה לי פס כזה אדום זיגזג. שיניתי לנראלי וזה הסתדר. ה ירחם
)
מה איתך? איך הייתה שבת? תובנה?
איך זה פתיחת חודא בלי להיות מדריך?🤭
איזה לימוד טוב, משהו אחר שמסעיר אותך וכולי, שיחה עם חבר שלא קשור לזה
מהה מי לא מדריךך
בסדר אבל זה זמני בסופו של דבר...
הוא כבר שמיניסט, אז זהו. לא?
חוצמזה, אני לא מדריכה ב"ה. ואני שביעיסטית🙅♀️
יש שמיניסטים קומונרים|מתגונן|
אייס? את שביעיסטית?
הייתי בטוחה שאת שמינית פלוס
בעיהשלהם
חח כןכן אני שביעיסטית(;
וואלה מחמיא🤭 אבל אני לא עד כדי כך זקנה😶 עוד לא התרגלתי להיות בשביעית לא להקפיץ אותי עוד
וואלה מסכימה, אבל זה מורכב.. והרבה פעמים אפילו לא שמים לב שככה יצא
אבל בתור מדריך או בתור סתם מישהו בחבב זה שונה.. אפילו אם אתה נניח רכז או משהו
אני לא מדריכה(:
יפה(: מסכימה ממש
טוב, אז אשריך(: חברות שלי בדיוק אתמול היו באבל של "מה עושים שנה הבאה בלי הדרכהה"
תפקידי בכוח להיות בבית ולנוח🤭 עזבתי את הסניף בתחילת כיתה ט.. קצת אחרי החודא
קורונה, ואולפנא חדשה, וסתם חוסר כוח.. קיצר חח
אין באמת סיבה אמיתית(:
ואחלה שיטה, אשרייך(;
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)