ויש חילוק בין תורה שבעל פה לתורה שבכתב, אצטט את השלחן ערוך והרמ"א:
"מקום שנהגו ללמד תורה בכתב בשכר מותר ללמד בשכר אבל תורה שבע"פ אסור ללמד בשכר לא מצא מי שילמדנו בחנם ילמוד בשכר ואע"פ שהוצרך ללמוד בשכר לא יאמר כשם שלמדתי בשכר כך אלמד בשכר אלא ילמד לאחרים בחנם ומה שנהגו האידנא ללמד הכל בשכר אם אין לו במה להתפרנס שרי ואפי' יש לו אם הוא שכר בטלה דמוכח שמניח כל עסקיו ומשאו ומתנו שרי (וכל חידושי סופרים דהיינו מה שנתקן מדרבנן מותר ליטול שכר ללמדו) (הגהות מיימוני פ"א):" (טור יורה דעה סימן רמו סעיף ה)
להתפרנס מלימוד תורה (לעצמנו)
כאידיאל זה פסול גם ליחידים מוסכם על ידי הרמב"ם, טור, בית יוסף, ב"ח, רמ"א ועוד שזה אידיאל רע ופסול, אך המשנה ברורה חלק וסבר שליחידים זה יכול להיות אידיאל.
(עיינו בהלכות תלמוד תורה, רמב"ם פרק ג הלכה י, טור יורה דעה סימן רמו סעיף כא אם אני זוכר נכון והלכות משא ומתן בטור אורח חיים סימן קנו)
האם מותר כי "עת לעשות לה' הפרו תורתך"?
רמב"ם, טור ורמ"א - אסור.
שלחן ערוך - מותר.
(אני מעלה את השאלה האם ההיתר רלוונטי בימינו כשיש הרבה לומדי תורה ולא נראה שהתורה משתכחת?)
אצטט את דברי הרמב"ם:
"כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא; לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה.
אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה; וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הבריות.
מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא; ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה, ולעולם הבא, שנאמר (תהלים קכח ב): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך": אשריך – בעולם הזה, וטוב לך – לעולם הבא שכולו טוב." (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות י-יא)