אני למשל בין השאר התרככתי..
שמעו אני לא בנאדם רגשן שומע הרבה סיפורים קורא המון, אנשים מדברים איתי ואני לא כזה שבוכה.
שמעתי עכשיו פודקאסט על הקרב בסג'עיה שאורון שאול נחטף שם ורוב הפודקסט היה ראיון עם המ''מ שלו (ושל ששת חבריו שנהרגו שם) שנפצע שם בקרב. והיה מעניין, הוא סיפר מאד רגשני אבל אני 'גבר' קצת היה לי לא נעים בלב אבל לא מעבר. הוא תיאר את הבדידות הפציעה, החוסר אונים... אבל כשהוא סיפר על המפגש הראשון שלו עם אמא של אחד החיילים שלו, המפגש הראשון שלו בעצם עם המשפחות השכולות כשהוא עוד פצוע בבית חולים ועוד לפני ההלוויה של החיילים - ירדו לי דמעות שלא הצלחתי לעצור. זה היה פשוט מכמיר לב.
האמא קצינת הנפגעים של צה''ל עד לא מכבר החליטה עוד לני הקבורה לבוא לבקר את המפקד הפצוע של בנה ההרוג. נכנסה אליו לחדר בבית חולים והצדיעה לו. ואז הציגה את עצמה.
הדמעות שלי אשכרה ירדו בלי שליטה.
עצרתי את הפודקאסט נרגעתי קצת והמשכתי לשמוע.
הוא המשיך לספר על השיקום ותיאר איך נתנו לו טלפון להתקשר לאבא שלו. זה היה 5 בבוקר וכשאבא שלו ענה לו הוא לא הצליח לדבר. ואבא שלו (איש ביטחון בעצמו). התחיל להלחץ ולקרוא בשם שלו... והוא הצליח רק להגיד להורים שהוא נפצע ובבית חולים ושיבואו. ושוב אני מרטיב את הזקן שלי בדמעות.
עכשיו, היו לו תיאורים מזעזעים של השיקום, הפציעה, הבדידות, הבנאדם שוכב פשוע ברגליים וביד אחת בלי נשק אחרי שהוא עף מהנגמש לוקח רימון מחזיק על החזה ומחכה לעשות מעשה שמשון. והוא מדבר על הבדידות שם, על חוסר האונים, על הפחד. על הידיעה שהוא לא חוזר הביתה. אבל הנקודות שגרמו לי לבכות היו ממשקי הורים-ילדים.
מרגיש שחלק מהמתנה שמקבלים עם הולדת הילדים היא תוספת גדולה למקום הרגשי. גם ברגשות החיוביים, אתה מצליח לשמוח מכל דבר קטן שהילד עשה, להתרגש ממנו, לאהוב כמו שלא ידעת שאפשר לאהוב, אבל מגיעה גם אחריות גדולו לשלומו, ופתאום יש הרבה לחץ, ודאגה, פחד, חוסר אונים... והיום בתור הורה אני מצליח להתחבר למקום הלכאורה שלילי הזה ברגש הרבה יותר מבעבר. וכן, גם כשאני מכיר את הסיפור, וגם כשאני יודע שהבנאדם בחיים (עובדה הוא מתראיין) אני שומע אותו מתאר את הדאגה של אבא שלו, או את הרגשות של האמא של החייל ההרוג ואני מתחבר אליהם כלכך חזק שהדמעות יורדות להם לבד.
למה אני מספר לכם? שתדעו שאני כבר לא איש קרח, ויש לי גם רגשות
תגובה נפלאה