וכמה ומה שלא נגיד זה לא מנחם ולא מפחית מעוצמת הכאב של ההורים הללו ושל כל מי שכואב יחד איתם.
אבל כן חשוב להזכיר
הטוב בעולם הזה הוא כ"כ כ"כ יותר מהרע. כ"כ.
והוא קיים
והוא חי ובועט ומשמח ומרפא ומרגש ומעצים.
והוא בכל מקום.
והקב"ה שהיה הווה ויהיה יודע הכל, אנחנו לא מבינים חשבונות שמים.
אבל גם בתוך הכאב מרגישים שהכל ממנו. וברוך דיין האמת. והוא דיין האמת. רק הוא.
אנחנו בני אנוש, בשר ודם, כל פעם עם דעה מתחלפת כזו או אחרת, כל פעם עם מוסר אנושי כזה או אחר שמתחלף,
אבל נצחיות הקב"ה, האלוקות, התורה הקדושה היא מעל הכל.
ותמיד תהיה.
ואישית לדיון שהתפתח כאן אני מרגישה שהאמונה היא רחבה ועמוקה מני ים.
יודעת שזכיתי, יודעת כמה זה לא מובן מאליו, יודעת שכל האנשים בחיי שהתוו לי את הדרך, בחייהם וחלקם במותם ז"ל, הם פשוט כולם חיים וקיימים בתוכי
והאמונה היא גם ידיעה
"וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד"
ואני מאמינה בטוב בעולם ובטוב ה' מאמונה, מידיעה, מהשכל, מהרגש, מהרוח, ממקרים שחוויתי על בשרי, ממשפחתי, מאבותי, מהנשמה ומהגוף, הכל יחד.
וחוזרת לכתוב גם כאן על הרב חנן פורת זצ"ל, שכתב בעלון שבת תחת הכותרת "מעט מן האור"
והוא באמת דוחה הרבה מן החושך.
והאמת היא שיש לא רק מעט אור - אלא הרבה הרבה הרבה מאוד אור!
אני הולכת בעולם ורואה אותו כ"כ חזק. באמת בכל מקום.
זה מקיף אותנו.
זה בבית שלנו פנימה, כל אחד ואיפה שהוא חווה את זה, באשתי, בבעלי, בילדים שלי, בעצמי, בהוריי, באחיי, בסבא, בסבתא, במשפחתי, בחבריי, בשכניי,
במקומות החסד האינסופיים שקיימים
באנשים הטובים שנמצאים
ביופי הבריאה והעולם
בשפע הגדול שיש
בחוויות המרגשות שקורות
בבשורות הטובות ובשמחות
וסביב סביב יש אור כזה גדול!
ורק אתמול באזכרה של סבי ז"ל אמרנו: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא, וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה: אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ, פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ, נֶגֶד בְּנֵי אָדָם: מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים, וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן: יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ, וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם: טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב, וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ: סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם: יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד, יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם..."
אז מותר לנו לכאוב.
ומותר לנו לשאול.
ומותר לנו להיות בקושי.
וחשוב שנקבל את המקום לכך.
וחשוב יחד עם זה שנזכור גם את הטוב.
ושאלה שלא איתנו - הם בעולם שכולו טוב. הם לא סובלים, לא רע להם, אלא רק טוב להם, טוב שלם.
רק שאנחנו נשארנו כאן בלעדיהם אז הגעגוע שורף. וכואב. אבל הם בעצם איתנו כל הזמן. בתוכנו. ורואים ושומעים אותנו.
ושאם קשה לנו לשמוע חדשות - אז לא לשמוע או לפחות למעט בכך. אישית אני משתדלת כבר כמעט שנתיים לא לצרוך חדשות כמה שאפשר. אפילו לקרוא כותרות עושה לי רע, ומה זה נותן לי או לעולם? כלום. ואני מאמינה שאת מה שצריך לדעת אני כבר אדע ואשמע. ואם שמעתי על מצב שצריך תפילות אז כמובן. אבל יותר להקיף את עצמנו ואת החיים שלנו גם בסביבה שיותר משדרת את הטוב.
והחדשות הרי ידוע שמשדרות רק או בעיקר את הרע. וזה יוצר הרבה מאוד מעגלי פגיעה כאן בעולם. אז כל אחד שיחשוב עם עצמו מה הכי מתאים לו.
ב"ה שיהיו רק בשורות טובות לכל עם ישראל
