אני נסתרת כאן
מגיבה מדי פעם והחלטתי לפתוח כרטיס לצורך פריקה ושאלה מה לעשות.
נשואה כמה שנים טובות + 4 ילדים מתוקים
אף פעם באמת לא היה לנו שלום בית,
תמיד ויתרתי על יחס, חום ואהבה, מתנות, פירגונים , תקשורת וכל מה שאישה למעשה צריכה.
בהתחלה למדתי עליו זכות שאולי שכח,
ואם הזמן התחלתי להבין שזה האופי שלו
הלכנו לטיפולים זוגים קשים מאוד,
וגיליתי המון דברים שזיעזעו אותי.
משהו בי כבה, אני לא אותה אחת,
לא מאושרת בכלל, לא שמחה מכלום, מטפלת בילדים בשמחה עד גבול מסוים.
אני לאט לאט מבינה שהוא ממש הרס אותי נפשית
כמובן שלהכל יש מריבות בלתי פוסקות
עד לפני כמה חודשים עוד היה לי אכפת קצת,
וניסיתי עדין להמשיך להיות אישה
לדאוג לו, לפרגן לו, לתמוך בו, לטבול בתחושה ריקה העיקר למען השלום בית, לשחרר לאן שתריך ולהתמודד בשקט
לא היה לי אפשרות שנדבר בסוף יום ואוכל לפרוק תמיד הוא עסוק
עבודה, לימודים, חברים
לא ראה אותי.
בחודשים האחרונים אני הפוכה לגמרי
משהו נפשי עובר עלי
אני רחוקה, לא מתפקדת, לא רוצה לתפקד.
אם פעם היו יחסי אישות ב״כוח״( הייתי מכריחה את עצמי שוב רק בשביל השלום בית) היום אני לא רוצה כלום.
אני כל הזמן כועסת, עצבנית, לא מתייחסת אליו
מרגישה איזשהי שנאה. משהו קשה ממש.
כל שנות הנישואים ניסיתי לעזור לו להשתנות, להתקדם, הטיפולים היו בעיקר בו והם היו קשים מאוד
אחרי כל טיפול היתי עושה למענו משהו קטן. להערכה.
אבל אף פעם לא ראה אותי,
אציין שהוא ממש השתנה בזמן האחרון
הוא משתדל, רוצה להתקדם ולהתחיל ליצור תקשורת,
להתחיל לפרגן, לתמוך, לעזור, לאהוב
אבל אני לא שם.
לא רוצה כלום. אני חנוקה
באלי אהבה אמיתית. אמיתית!!!! לא כמו בסרטים כן?
אבל משהו לא מאתגר כלכך שישאב לי את הנפש
אני בוכה כל היום. כל שניה פנויה שיש לי אני בוכה
איך הגעתי למצב הזה? למה דווקא אני?
עכשין אני כאילו הבעיתית שלא רוצה כלום,
שמבחינתי לפרק הכל כאן ועכשיו.
מהיום שהתחתנו נכנסתי למלחמה כלכך קשה
ואני מפסידה ולא אכפת לי,
אבל על הדרך מפסידה את הנפש שלי שזה כן אכפת לי.
אני מבולבלת בטוחה שתשימו לב
אבל מרגישה מותשת נפשית.
מתייחסת כלכך מזעזע ויותר קשה לי שלא אכפת לי היחס הזה
שכאילו אני נוקמת על כל מה שעברתי איתו שנים על גבי שנים.
ודווקא עכשיו שהוא מתחיל להיות באמת אחרת לגמרי, אני לא פה
לא יודעת מה לעשות,
מסתכלת על גברים אחרים( עבודה, סופר) ופשוט אומרת לעצמי איך לא הוא בעלי? איך לא הוא? ברור לי שזה לא ככה כן? וכל אחד והחבילה שלו
אבל החבילה שלי גדולה עלי.
תעזרו לי בבקשה.
מודה לכל אחת ואחת
מגיבה מדי פעם והחלטתי לפתוח כרטיס לצורך פריקה ושאלה מה לעשות.
נשואה כמה שנים טובות + 4 ילדים מתוקים
אף פעם באמת לא היה לנו שלום בית,
תמיד ויתרתי על יחס, חום ואהבה, מתנות, פירגונים , תקשורת וכל מה שאישה למעשה צריכה.
בהתחלה למדתי עליו זכות שאולי שכח,
ואם הזמן התחלתי להבין שזה האופי שלו
הלכנו לטיפולים זוגים קשים מאוד,
וגיליתי המון דברים שזיעזעו אותי.
משהו בי כבה, אני לא אותה אחת,
לא מאושרת בכלל, לא שמחה מכלום, מטפלת בילדים בשמחה עד גבול מסוים.
אני לאט לאט מבינה שהוא ממש הרס אותי נפשית
כמובן שלהכל יש מריבות בלתי פוסקות
עד לפני כמה חודשים עוד היה לי אכפת קצת,
וניסיתי עדין להמשיך להיות אישה
לדאוג לו, לפרגן לו, לתמוך בו, לטבול בתחושה ריקה העיקר למען השלום בית, לשחרר לאן שתריך ולהתמודד בשקט
לא היה לי אפשרות שנדבר בסוף יום ואוכל לפרוק תמיד הוא עסוק
עבודה, לימודים, חברים
לא ראה אותי.
בחודשים האחרונים אני הפוכה לגמרי
משהו נפשי עובר עלי
אני רחוקה, לא מתפקדת, לא רוצה לתפקד.
אם פעם היו יחסי אישות ב״כוח״( הייתי מכריחה את עצמי שוב רק בשביל השלום בית) היום אני לא רוצה כלום.
אני כל הזמן כועסת, עצבנית, לא מתייחסת אליו
מרגישה איזשהי שנאה. משהו קשה ממש.
כל שנות הנישואים ניסיתי לעזור לו להשתנות, להתקדם, הטיפולים היו בעיקר בו והם היו קשים מאוד
אחרי כל טיפול היתי עושה למענו משהו קטן. להערכה.
אבל אף פעם לא ראה אותי,
אציין שהוא ממש השתנה בזמן האחרון
הוא משתדל, רוצה להתקדם ולהתחיל ליצור תקשורת,
להתחיל לפרגן, לתמוך, לעזור, לאהוב
אבל אני לא שם.
לא רוצה כלום. אני חנוקה
באלי אהבה אמיתית. אמיתית!!!! לא כמו בסרטים כן?
אבל משהו לא מאתגר כלכך שישאב לי את הנפש
אני בוכה כל היום. כל שניה פנויה שיש לי אני בוכה
איך הגעתי למצב הזה? למה דווקא אני?
עכשין אני כאילו הבעיתית שלא רוצה כלום,
שמבחינתי לפרק הכל כאן ועכשיו.
מהיום שהתחתנו נכנסתי למלחמה כלכך קשה
ואני מפסידה ולא אכפת לי,
אבל על הדרך מפסידה את הנפש שלי שזה כן אכפת לי.
אני מבולבלת בטוחה שתשימו לב
אבל מרגישה מותשת נפשית.
מתייחסת כלכך מזעזע ויותר קשה לי שלא אכפת לי היחס הזה
שכאילו אני נוקמת על כל מה שעברתי איתו שנים על גבי שנים.
ודווקא עכשיו שהוא מתחיל להיות באמת אחרת לגמרי, אני לא פה
לא יודעת מה לעשות,
מסתכלת על גברים אחרים( עבודה, סופר) ופשוט אומרת לעצמי איך לא הוא בעלי? איך לא הוא? ברור לי שזה לא ככה כן? וכל אחד והחבילה שלו
אבל החבילה שלי גדולה עלי.
תעזרו לי בבקשה.
מודה לכל אחת ואחת
נשמע ממש קשוח!
בעלי היה אצלו עם ילדים אחרים בעבר והתרשם שהוא לא הכי-הכי. קבענו אצלו תור כי הוא קרוב אלינו יחסית)