זאת תיאוריה מאוד מבוססת כי בוסף הדעה הזו באה מהנצרות והנצרות כידוע רצחה המון בשם האהבה הרבה הרבה יותר מ"חרב אללה" של האסלאם

אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה.

אם מחפשים מוסר מערבי "נאור" אז אתה צודק זה מאכזב מאוד.

אבל לטעון שהתורה אינה מוסרית, גם זה אינו, נא לקרוא רש"ר הירש על התורה.

לפי הבנתי חסדי הים תקן אותי אם לא הבנתי אותך כראוי

הוא פשוט אמר שחמישה חומשי תורה אינם רק "מוסר"

יש כמובן הרבה ספרי מוסר שנכתבו במהלך השנים חמישה חומשי תורה אינם חלק מזה

יש כמובן בתורה הדרכות מוסריות וסיפורים שמהם לומדים מוסר אבל זה לא מה שהתורה מתמקדת בו

פשוט מוסר תורני להבדיל ממוסר גויי.

נראה לי ששנינו מכוונים לאותו דבר 

קרבנות זה מוסרי כי זה מוסר אלוקי כמובן

אבל אי אפשר להסיק מזה שרצח סתמי של בעלי חיים נובע מהעבודה שאדם חטא או שיחת את דרכיו באופן כזה שהוא חייב להקריב קרבן והקרבן עצמו הוא התיקון המוסרי

ברור שהקרבן בא כדי לזעזע את האדם וסוג של להגיד אני הייתי אמור להיות שם ע"ג המזבח אם מתוך רצון לקרבת אלוקים קרבן (נדבה, עולה) אם ככפרה על חטא (חטאת)

ויותר מזה שעטנז הינה מצווה מוסרית שלא לרדות בשני מינים יחדיו כי זה באמת צער אבל להגיד שהתורה היא ספר "מוסר" זאת טעות 

וכמו שאמרתי לומדים הרבה מאוד מוסר מהתורה התורה היא פשוט לא ספר מוסר אלא חלק מלהיות עובד אלוקים פירושו להיות מוסרי ומוסר אפשרי רק ממקור אלוקי ולא ממקום אנושי שבתרבויות מסוימות קניבליזם נחשב מוסרי ובאחרות זה פשע בל יעבור

אחי, כמדומני שדיברת פה ממש לא יפה על הרש"ר הירש. גם אם אתה מסתייג מדבריו, לא צריך לטפול אליו חוררבן מעשי וכדו'....הרש"ר הירש לא דמיין שזה מה שיקרה, וחשב להיפך, שמעשי הציונות הם מביאים לש"ד של יהודים, ושהוא מציל יהודים בדבריו. אז להגיד דברים כאלו עליו, ח"ו.

רק להזכירך, נפש החיים סבר שהאדם גדול מהמלאכים, כל המקובלים, החסידות, מסבירים כך וכו'....(וגם אם יש את הצד של היראה וההתבטלות, וודאי שיש שם גם את הצד השני, של חשיבות האדם ועמידתו במרכז, לאו דווקא רק ככלי שמתבטל לה' יתברך, שזו מידת היראה, אלא גם מידת האהבה, היצירה והשותפות של האדם וכו'.....).

2. להביא את דעת הרמב"ם לדעתך זה נראה לי מופרך מאוד. הרמב"ם טרח בח"ג במו"נ להביא טעמים למצוות וסבר שכל המצוות הן בתחום התבונה האנושית, ודייק זאת מהפסוק: "לטוב לנו כל הימים לחיותינו כהיום הזה", שמטרת המצוות הן להשלמת האדם. (אם תרצה את המקור המדוייק לדברים בלנ"ד אביא....). אני לא מכיר את מה שאתה מביא בשם משנה תורה, אבל בדיוק הפוך, הרמב"ם סובר שלהכל יש טעמים, ולא גזירות. אלא שהוא אומר שבפרטי המצוות אין טעם. זאת אומרת, לכל פרט יש טעם ומשמעות, אלא שפרט אחר גם היה מועיל. ובעניין הזה הוא אמר שהמצוות הן לא עם טעמים אלא גזירות, כיוון שראה שאי אפשר להסביר שיש טעם לכל פרט ופרט במצווה, שהרי יש פרטים אחרים שמועילים. אך שיטתו היא ממש נגד מה שאתה אומר. הגדלות של התורה נמדדת בכך שהיא יורדת לעולם ולבני-אדם, תורה ניתנה לבני-אדם ולא למלאכי השרת. אכן ה' עצמו גדול מכל האנושיות, אבל לאו דווקא שהתורה כזאת.

3. הגמרא שהבאת ממש לא קשורה. יש גמרא הפוכה שאומרת שאדם שקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, זה לא טוב (לא זוכר את הביטוי המדוייק, נדמה לי סוף מכות), והתורה נקראת שירה וכו'....שמעתי הסבר ששירה זה משהו כללי ואחדותי, שמראה את היופי בהכל, לעומת זמרה שזה משהו קצוב, ולקצוב ולחשוב שרק מה שהבנתי הוא נכון, זה לא טוב. אבל אם אתה מבין שיש עוד טעמים, כמו שהרמב"ם בעצמו אמר שיש עוד טעמים, והוא הביא רק חלק, ועם זאת סבר שכל הטעמים הם רציונאליים, אין בזה סתירה לגמרא.

נו ברור שזה כך כי אלוקים ברא את האדם הוא לא יכול לחיות בלי שהא-ל מחייה אותו כל רגע זה ממש לא סותר את הבחירה החופשית ואת זה שביהדות הדיאלוג האלוקי-ישראלי(ומתוכו הכלל קוסמוסי) הוא במרכז

דברי אמת. (וכלשונו של הרב שרקי בסגנון חופשי שלי, הדיון היותר קטנוני הוא עצם קיומו של א-לוקים, הדיון המשמעותי הוא האם א-לוקים מדבר עם האדם. לא זוכר את המילה הגבוהה הזאת שהוא משתמש בה כל פעם בהקשר לזה....😅)

נו מה חשבת אני עושה פה מסע הדתה לתורת הרב שרקי

כיף לך שאתה יכול לדבוק בו.....(אם תרצה אמחק את זה....)

סתם לא אבל באמת לא משנה ל

אחרי התגובה שראיתי שום דבר לא משנה....

ככה לא הייתי צריך לשבת ולספר לך 

כן...

אתה יודע, אתה יכול גם לכתוב לי עוד דברים בש"א, ככה תינצל מלגלות לי הכל פנים מול פנים....

אגב, אל תשכח, עדיין חייב לך ביקור....(לצערי עדיין לא בישיבה, מחר בעז"ה אם אצא שלילי פעם נוספת אחזור, ואז אם יתחשק לי להאריך את הדרך אעבור אצלך, הכל כדי לפגוש את @מאן דאמר....)

דבר איתי כי מחר אני הולך הביתה אז אני אהיה במרכזית בסביבות הערב משהו כזה

בעצםם אם ממש מתחשק לך להאריך את נפשך יש שיעור של הרב שרקי פה שלוש שעות ברצף משהו מבהיל על הרעיון דבר איתי כבר בפרטי

כן, שמעתי על השיעור באורות הקודש והשו"ת הידועים, אבל אף פעם לא יצא לי להיות בזה....לא יודע, מסתפק...קיצר, נדבר בפרטי....

יהיה חזק לראות את הרב בלייב זה יותר מגניב תאמין לי

הרמב"ם כתב שכל מה שצריך ללכת לפי ההלכה זה רק במצוות מעשיות, אך בענייני אמונה כל אחד יכול ללכת לפי מה שמסתבר לו, ואין כזה דבר הכרעה ברוב לגבי אמונה. (אא"כ זה משליך למעשה, אבל גם אז, ההכרעה היא רק לגבי הנפק"מ ולא לגבי עצם העקרון האמוני.....). זה די מוגחך להגיד שהולכים אמונית ע"פ הלכה, האם התורה מחייבת אותנו מה לחשוב? לא. יש הכרעה לגבי המעשה, כי אם לא כן, תיעשה התורה כשתי תורות וכו'....אבל אם אדם חושב משהו בסוגייה למשל, גם אם זו דעת יחיד שלא נפסקה ואפילו אם רק הוא חושב ככה, מותר לו להמשיך לחשוב ככה, ורק הוא צריך להתבטל הלכתית ולעשות כפי ההכרעה ההלכתית. (וגם שאם הוא היחיד שסובר ככה אז לחשוד בסברתו שאולי היא לא נכונה, אבל לא שהאדם מצווה לחשוב כך וכך....).

גם המהר"ל לא מסכים איתך. המהר"ל מביא בהרבה מקומות טעמים למצוות, וכל מה שהוא אומר גזירות, זה שהטעם העיקרי של המצוות הוא לעשות את רצון ה' ולעשות מלכותו, גם אם לא תהיה תועלת לאדם מזה בכלל, ואפילו יינזק. העיקר זה להמליך את ה'. אבל מכיוון שה' הוא כ"כ טוב, אז ממילא בתכל'ס המהר"ל מודה שיש לכל מצווה טעם. אמנם, אצלו זה לאו דווקא בתחום התבוני, ויכול להיות גם השפעות רוחניות וכו'....אבל בוודאי שגם למהר"ל יש טעמי מצוות.

מניין לך שבמו"נ הוא נותן טעמים בעיקר ללב? הוא בעצמו אומר במפורש שכל הטעמים הם שכליים, גם אם הוא סובר שיש הרבה טעמים ומה שהוא כותב זה קצת מכל החכמה והטעמים שיש למצוות, אבל אצלו כל הטעמים יהיו שכליים.

ובאמת מה שהשו"ע פוסק זה ע"פ הגמרא שאומרת שאסור להגיד "על קן ציפור יגיעו רחמיך": "מתני' האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו:

גמ' בשלמא מודים מודים משתקין אותו משום דמיחזי כשתי רשויות ועל טוב יזכר שמך נמי משמע על הטובה ולא על הרעה ותנן חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה אלא על קן צפור יגיעו רחמיך מ"ט פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות" (ברכות ל"ג עמ' ב').

כולם אמרו את דבריהם על הגמרא, אז להביא את השו"ע בתור ראיה זה קצת מצחיק, אם אתה חושב שלא ראו את הגמרא הזאת/התעלמו ממנה. בכל מקרה, ההסבר לגמרא הוא, שמי שבאמת אונס את מחשבתו להגיד שזה הטעם היחיד של המצווה, בעוד שיכולים להיות טעמים אחרים למצווה, זה לא נכון, כי לא הכל יש בו טעמים מוסריים דווקא. והרמב"ם אכן אומר בטעם מצוות שילוח הקן שזה כדי לפתח בנו את הרחמנות, למרות הגמרא הזאת, משום שסבר שזה טעם המצווה, אלא שההבדל הוא שהוא לא אנס ואמר שזה הטעם היחיד למצווה, ויכולים להיות עוד טעמים, אבל וודאי שזה אחד הטעמים של המצווה, ולפי הרמב"ם אפילו הטעם העיקרי. עיין במהר"ל תפארת שמאריך בדברים האלו ומצטט את השיטות השונות. (אני חושב שזה בסביבות פרק ו'-י', משהו כזה, לא זוכר בדיוק...).

3. טוב, זה לטענתך, לא ראיתי פה אף טענה. הוא יכול להגיד עליך שאתה אווירון שחושב שהתורה היא שמיימית ובלתי מושגת, אך "לא בשמים היא". אפשר להתווכח בססמאות האלו, אבל זה נראה לי די מצחיק. (את האמת שגם אני לא מספיק מכיר את הפירוש של הרש"ר הירש, יכול להיות שאסכים איתך, אבל זו לא טענה אמיתית, אני חושב....).

שכוייח, חזק וברוך.

הרמב"ם בהלכות דעות הביא את דעתו בנושאים כאלו כי זה חשוב לפסוק בנושאים כאלו, ורצה שלהמון העם יהיה הנושא מסודר וברור, אבל לא בא לפסוק בכך פסיקה מחייבת.

איפה זה מופיע במו"נ? נו, גם אם הוא מעמיד את הדעות האלו במחלוקת, הרבה פעמים הרמב"ם פוסק כשיטה אחת בגמרא ולא כשיטה השנייה, וגם כאן הוא פסק כשיטה שיש טעם למצוות. לא שייך להגיד שבמשנה תורה הוא מכריע, כיוון שמורה נבוכים זה הספר האחרון שכתב בחייו, ולכן דווקא מה שכתב במורה נבוכים הוא המכריע ולא מה שכתב במשנה תורה, וגם לא מה שכתב בפירוש המשניות.

אני חושב שהספר האחרון שהרמב"ם מכריע, כי שם הוא כותב את דעתו הסופית, ואמרתי לך כבר שלפי הרמב"ם אין משמעות לספר הלכה על פני ספר אמונה בענייני אמונה, אז להוכיח בדעתו שיש יותר חשיבות לספר הלכה זה נראה לי לא נכון. וודאי שהרמב"ם חזר בו ממשנה תורה וכתב את דעתו האמיתית והסופית במו"נ.

רק לא הבנתי מה אתה רוצה,

מטרת האשכול להביא את דעת הרמב"ם נגד כל־מיני ראשונים / אחרונים שנקטו אחרת?

אז מה בדיוק "מצחיק" שיש כאלה שנוקטים אחרת???

אם הבעיה שלך היא עם הטענה שהתורה היא מוסר אנושי גרידא, לא נראה לי שיש מי שחולק עליך שאינו משכיל רעפארמער לא עלינו,

אם הבעיה שלך היא עם הטענה שהתורה היא מוסר, רק מוסר אלוקי, ותורה מלשון הוראה, והוכחותיך מהרמב"ם שהתורה היא גזירות משוללות הבנה, אז אשריך רק רבו החולקים ראשונים ואחרונים וטעמם ונימוקם עמם.

לפי הרמב"ם תכלית המצוות זה להגיע לידיעת ה', ולכן אין במצוות משהו שהאדם ממליך את ה' או משנה משהו בעולמות, אלא כל התועלת היא תועלת לאדם. ההשלמה של האדם היא לאו דווקא גשמית, אלא רוחנית, שהרי העונג השלם והטוב האמיתי הוא להיות קשור לנצח, והרבה ממצוות התורה מקבעות את האמונות והדעות שעל ידן האדם זוכה לחלק נצחי. אז נכון שלהגיד שתועלת גשמית זה נמוך, אבל עצם זה שזה לתועלת האדם ושזה מובן בשכל איך זה מביא לתועלת האדם, ובין היתר גם סידור החברה שזה כלי שדרכו אפשר להגיע יותר לדביקות בה', זה ממש לא מופרך ולפי דעתי מאוד הגיוני. (אם כי אני יותר נוטה לצד ריה"ל והמהר"ל, אבל לפי דעתי זו שיטה מאוד הגיונית....).

א. אין מישהו שחושב שמקיימים מצוות לא כי זה בראש ובראשונה ציווי ה', אלא מטעמי תועלת אישית / גופנית / אחרת.

אז מהבחינה הזאת אתה צודק השאלה האם אנחנו נעצרים שם,

ב. להגיד שהתורה ריקה מ"רוח" ושהיא לא מנסה לייצר איזה משהו בסופו־של־דבר... בסדר אני מבין את הרעיון אבל זה לא מוסכם, גם אם זאת דעת הרמב"ם בנושא,

כשכתוב "זכור את יום השבת לקדשו כי ששת ימים עשה", נכון המצווה לא מסתיימת ומסתכמת בטעם שלה הגם שהוא מפורש במקרא. והכוונה הזאת אינה מעכבת. רק לומר שזה לא חלק מהמצווה עצמה (או יותר נכון: מהשכל שלה) זה לא נכון, על־כל־פנים זאת הטענה של הרש"ר, באמת ממליץ בחום לפתוח אגרות צפון י"ח, אני לא רוצה להעתיק לכאן כי זה ארוך ותוקפני.

אני לא אומר שזה כל השכל שלה, אבל להתייחס לזה בתור תועלת או משהו בסגנון זה גם לא מדויק.

ג. אתה הולך לסוד אבל כל רבדי התורה הם תורה. פשט רמז דרש וסוד.

עומק הוא עניין סובייקטיבי, ואם מדובר בעומק אובייקטיבי קרי לא ניתן להשגה כלל בשכל אז היינו מיסטיפיקציה של המצוות, ואין לי בעיה עם הרובד המיסטי של המצוות, בוודאי שהוא ישנו, פשוט מדוע הוא צריך לשלול את כל שאר הרבדים של המצוות ולרוקן אותם ממשמעותם,

עכשיו שוב אם תבחר ללכת בדרך הזאת אז אשריך פשוט רבו החולקים שלומי אמוני ישראל.

מחילה על המספרים, אין לי כוח לעבור ולמחוק אותם.

"יש בבני אדם אנשים שקשה בעיניהם מתן טעם למצווה מן המצוות, ויותר חביב עליהם שאין להשכיל לציווי ולאזהרה עניין כלל ¹.
ואשר הביא אותם לידי כך, הוא חולי שמצאוהו בנפשם, ואינם יכולים לבטא אותו, ² ואינם מצליחים להסבירו, והוא: שהם חושבים כי אילו היו המצוות הללו מועילות במציאות הזו, ומשום כך וכך נצטווינו בהן, הרי כאילו באו ממחשבה ומרעיון בעל דעה. אבל אם היה דבר שאין להשכיל לו עניין כלל, ואינו מביא לתועלת, הרי הוא בלי ספק מאת ה', שהרי אין בינת אדם מביאה לידי דבר מזה ³.
וכאלו אלה חלושי הדעת, האדם בעיניהם יותר שלם מעושהו: כי האדם הוא אשר יאמר ויעשה מה שמביא לתכלית מסוימת, והא-לוה אינו עושה כן, אלא יצווה אותנו לעשות מה שלא תועילנו, ויזהירנו מלעשות מה שלא תזיקנו עשייתו, יתעלה ויתרומם.
[מטרת המצוות תועלת לאדם]

אלא הדבר הוא בהפך זה, וכל המטרה היא תועלתנו כמו שביארנו ⁴, ממה שנאמר 'לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה' ⁵, ואמר 'אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה' ⁶.
הרי ביאר כי אפילו החוקים כולם מורים אצל כל העמים שהם בחכמה ותבונה. ואם היה ציווי שאין לדעת לו סיבה, ואינו מביא תועלת ואינו דוחה נזק, מדוע ייאמר על הסוברו או העושהו שהוא חכם ונבון ורם מעלה, ויהיה זה מופלא בעמים? ⁷
אלא הדבר כפי שאמרנו בלי ספק, והוא שכל מצווה מאלו השש מאות ושלש עשרה מצוות, ⁸ היא:

או למתן השקפה נכונה,
או לסלוק השקפה רעה,
או למתן חוק צדק
או לסילוק עוול,
או להדריך במידה נעלה
או להזהיר ממידה רעה.

האמת אני לא בקי בכתבי הרמב"ם מעבר ליד החזקה,

מה שכן, לדעתי זה הדיון הקלאסי של מטרת הבריאה לעומת מטרת האדם, לכן אכמ"ל

רמב"ם הלכות תשובה פ"י:

העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת.

כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה ועוד אמרו חכמים במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו [...] אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב וכו' אלא מפני שהוא הרב ראוי לשמשו כלומר עבדו מאהבה.

אכן זה קשור לזה.

הבאת את הרמב"ם בתור סתירה? אם כן, כבר אמרתי שמו"נ זה הספר האחרון שהרמב"ם כתב ולכן שם זו דעתו הסופית. אבל גם אין פה סתירה, לפי הרמב"ם האדם לא צריך לעשות את המצוות מפני התועלות הגשמיות, אלא מפני הטוב הרוחני, הדבקות בה', שזו האמת.

והרמב"ם גם לא חולק על המשנה שצריך לעבוד את ה' מאהבה ולא על־מנת לקבל פרס,

הטוב הרוחני הוא עוה"ב וגם לזה לא מכוון הרמב"ם, אלא "מפני שהרב ראוי לשמשו" = מתוך ציווי ה' כשורש העניין

ואה"נ שהמצוות מטרתן להביא את האדם להשתלמות רוחנית ודבקות בה' (אליבא דהמו"נ שציטטת)

הרמב"ם במפורש כתב במורה-נבוכים שמטרת המצוות היא לתועלת האדם. ומה שהבאת מהמשנה תורה הסברתי שהכוונה היא שהאדם צריך לכוון לתועלת הרוחנית ולא לתועלת הגשמית, אבל לפי הרמב"ם וודאי שהמצוות הן לתועלת האדם, ולא ציווי ה'.

היינו לא "מפני שהרב ראוי לשמשו"

אבל שום אין סתירה כי זה כמו שהרמח"ל אומר שהעולם נברא כדי להיטיב לאדם אבל זה לא שהאדם צריך לחשוב כל הזמן על הטובה האישית שלו

אבל עכשיו ראיתי, הוא לא מדבר בהלכות תשובה על עשיית המצוות, אלא רק עסק בתורה ובמצוות, דהיינו, הלימוד. כשהאדם עושה, הוא עושה בשביל התועלת, אבל כשהוא לומד, זה וודאי כי האדם רוצה להתחבר לדבר ה' ולעשות רצונו בלב שלם, ולכן שם זה בשביל אהבה, אבל לא בהכרח שזה משפיע על עשיית המצוות.

כי לכאורה אם באמת המטרה היא טובת האדם אז מה הבעיה לכוון את המטרה הזאת, מה, צריך "להתעלם" מהאמת במודע, אלא שכבר מספיק קולמוסים נשברו על זה ויש כבר תירוצים יפים ביותר לכן אני לא חושב שאוכל לתרום לנושא,

"במצוותיו חפץ מאוד ולא בשכר מצוותיו" משמע שהכוונה היא גם לעצם קיום המצוות,

בספר יסוד העבודה של ר' אברהם מסלאנים הוא מתייחס לכל הנושא הזה של עבודה מאהבה באריכות רבה ביותר (בעצם כל הספר נסוב סביב הגדרת האהבה והיראה), ומה אומר לך, ככל שמתעמקים בזה זה נעשה יותר ויותר מבלבל ולי אישית פחות מועיל אז אני נמנע מזה,

אבל אם כבר הזכרנו, קצת שאלות לפתוח את המחשבה,

האם אהבה זה רצון להידבק או רצון לתת?

האם אהבה היא ביטול ה"אני" או צעידה יד ביד?

האם ההשתלמות הרוחנית היא תכלית או אמצעי בעבודת ה'?

האם הרצון להשתלם מבחינה רוחנית הוא גם אהבה?

לא הבנתי מה סותר. יש את מה שמצידנו ומה שמצידו. כמו שכתוב שמשה אומר: "לתת נקמת ה' במדיין", וה' אומר: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים....", כל אחד חושב על השני, כמו שני אוהבים, כך גם, מה שמצופה מאיתנו זה לחשוב על ה', וה' חושב עלינו, כמו בזוגיות, כל אחד מקדיש את עצמו לנתינה לשני, ולא שכל אחד חושב על עצמו.

הפסוק לא מדבר על ה', הוא מדבר על האדם, שחפץ לקיים את מצוות ה'.

יפה, שאלות מעניינות. אני לא נרתע יותר מדי מהנושא הזה, רק פשוט אין לי די פנאי לעסוק בו כמו שצריך.

לגבי השאלה השנייה, אהבה זה צעידה יד ביד ולא ביטול האני, כמו שהמהר"ל מגדיר, שהיראה זה להתבטל כלפי ה', העיקר זה ה', יש פה רק אחד (ונראה לי גם השתמש בלשון דבקות, אבל לא בטוח), ואילו במידת האהבה, יש שני אוהבים, יש פה שותפות, או כמו שאמרת, צעידה יד ביד.

לכאורה אמצעי, שהרי בשביל לעשות את רצון ה' מצופה מהאדם לוותר על הרוחניות שלו. (בכללי בירידת נשמה לעולם זה ככה, הנשמה סובלת מכך שהיא יורדת לעולם, בעל כרחך וכו'...אבל זה בשביל לעשות רצון ה'...וכן בתפקיד האדם בעולם, שתפקידו לא רק ללמוד, אלא ללמד, להפיץ את התורה ואור ה' בעולם, זה התפקיד, כי העיקר זה להופיע את ה', ולא את עצמינו. יש גם איזה סיפור חסידי כזה על רב'ה שבשביל ליטול ארבעת המינים (או רק אתרוג, לא זוכר....) הביא לבעל האתרוג חצי מהעולם הבא שלו או משהו כזה...אבל זה קצת מצחיק, כי בטוח אחרי שהוא עשה את זה רק נוסף לו חלק יותר גדול על עצם הוויתור. אבל זה חלק מהעניין, שהאדם יהיה מוכן להקריב, ובאותו זמן לא לחשוב על השכר, ואז ממילא יכול להיות שיבוא שכר....).

הרצון להשתלם מבחינה רוחנית יכול לנבוע גם מאהבה וגם מיראה לכאורה....

שכוייח!

אני מתאר לעצמי שיש עוד תירוצים בנושא פשוט כאמור הנושא די מפורסם,

בכל אחת מהשאלות לגבי אהבה נתקלתי בגישות שונות:

להידבק זה תניא ויסוד העבודה וחסידות בכללי ולתת זה הרב דסלר

ביטול ה"אני" זה חסידות ויד ביד זה כמו שאמרת המהר"ל

(בשני אלה הרש"ר עושה סוג־של סינתזה)

תכלית זה אצל הרמב"ם (המהר"ל גם בכיוון דומה אבל לא זהה) ואמצעי אצל הרש"ר

ובאחרון יסוד העבודה יטען שזה לא שיא המעלה

בכל־מקרה זה מאוד נחמד להעלות את השאלות האלה ולשאול את עצמי איפה אני נמצא ביחס לכל זה, או איפה אני נמצא ביחס לתורה, ואיזו דרך ישרה אני יכול לברור לעצמי על־פי תכונת נפשי

גם לך תודה על הדיון באמת מחכים מאוד

וואלה, ממש מעניין....

תודה רבה לך על הדיון, היה ממש מחכים ופורה....

א. טעות שלי, השתמשתי במונח מתוך הרגל ובלי קונטקסט, נלך בכיוון אחר: התורה נקראה שירה. מדוע לדעתך?

ב. אני לא רואה מה הבעיה לשמור שבת (בין היתר) בשביל התועלת של חיזוק האמונה במעשה בראשית וביציאת מצרים

ג. אין הכי נמי

ברגע שמסתכלים על כל המצוות בתור פרטים בודדים שהמשותף היחיד ביניהם הוא גזירת ה' בלא שום היגיון, אולי יש להן קצת תועלות גשמיות / רוחניות בדרך "מקרה", על־כל־פנים קשה מאוד להפיק כלל, כללות התורה, היינו שירת התורה ורוח התורה, הרוח המנחה של "ועשית הישר והטוב" (הלא אין היגיון במצוות -> לפחות לא בר השגה בשכל)

בסופו־של־דבר קיום המצוות הוא לא מוגבל רק לקיום רצון ה' ושום דבר מעבר - מבלי להמעיט במדרגת קיום רצון השם, והוא לא מוגבל למשמעויות נשגבת בלבד - מבלי להמעיט במדרגתן,

"ואתם המחזיקים עוד בברית היהדות והחפצים ביקרה אשר הנחלתם לכם כל דבר מההרגל ואשר על ידי ההרגל תחשבו להנחילה ג"כ לבניכם אחריכם, מי יתן ותפקחנה עיניכם ותכירו לדעת, כי רק על ידי הרוח תוכלו להנחילה, וכי עליכם למצער להושיט לבניכם ולבנותיכם את הספרים, ספר התורה, הנביאים והכתובים, עד כי הרוח האצור בהם יהיה להם מאיר נתיב ומטה עוז בחיים;

[הפסקה הבאה נמצאת לפני]

וכאשר תגיעו אל המעלה הזאת אז תשיגו ותבינו את מנת ישראל ותורתו ואת החיים בתור חותם תכנית תורה כזאת המלא רוח על כל גדותיה! רוח אחד בכל! מבנין הלשון והשפה עד בנין פעולות החיים — רוח אחד — שפע רוח אלהי ממעל!"

כלומר האם התורה היא משהו שנכנס ממש בכל רבדי החיים, מחשבה, דיבור, מעשה, שכל, רגש, גוף, אהבה, יצר, או רק אוסף פרטי מצוות, ואדם לאחר שעשה אותם נשאר בדיוק אותו דבר, והחברה אותה חברה, והכל אותו דבר,

לא ניתן לייסד חינוך על גזירת הכתוב או קבלה,

וזה לא להגביל את התורה לטעמי מצוות ספציפיים אלא להציג את התורה בתור לא רק גזירה אלוקית שאין לך רשות להרהר אחריה, בוודאי שכך הוא, אלא שלא רק גזירה היא, אלא שכל עליון, רוח קדושה שצריכה להופיע בעולם ולסחוף אותו לטובה, לא להצטמצם לרובד הכי פשוט של רק רצון ה', ולא לרובד הכי עמוק של חכמת האמת, אלא לזרוח בכל המדרגות והרמות, לא כסיבה לקיום התורה, אלא כהופעת התורה בכל המדרגות האלה, הבנת את הרעיון.

כתבתי תשובה ארוכה ועד שבאתי לשלוח היא פשוט נמחקה כליל אז אסתפק בזה

אמנם לא קראתי את ספרו של הרש"ר אבל עדיין אני חולק עליך:

1 זה לא ממש נכון מה שאתה כותב היהדות איננה הנצרות שאומרת שהאדם במרכז אך איננה האיסלאם שאומר שאלוקים במרכז והאדם בטל ומבוטל כלפיו היהות אומרת שהדיאלות בין שמים וארץ האפשרות הלא הגיונית הזו שהאלו-ה ידבר עם בשר ודם כמונו היא במרכז הפגישה המדהימה הזו בין שמים לארץ בין נצח לבין הנשלט תחת הזמן בין הסוף לאין סוף היא במרכז בית המקדש המקום שבו שמים וארץ נפגשים הוא מקום פיזי לחלוטין!! לכאורה הכי הגשמה מצידנו, כביכול הא-ל צריך מקום בעולם?? אלא וודאי שלא הא-ל לא "צריך מקום בעולם" אלא החידוש הוא שיש אפשרות כזו ששמים וארץ יפגשו וזה בית המקדש נקודת החיבור הכי גדולה לקב"ה

אתה אמנם צודק בזה שאיננו הומאניסטים כי ההומאניזם בנוי בעיקר על רצון הפרט וכידוע הרצון איננו שלנו אלא הוא מופיע דרכנו ולנו יש אל הבחירה מה לעשות איתו ומתי. ולכן איננו הומאניסטים

2אתה צריך ממש ממש לדייק כי י שפה פתח להסתימת פה לשאלות וכידוע לא לכל שאלה בכל מדרגת ידיעה יש תשובה אבל כל שאלה בהחלט כל שאלה היא שאלה טובה וצריך לתת עליה את הדעת מצד השכל (חוץ משאלות שלא נשאלו בצורה נכונה ואז יש מקום שהתשובה תבוא ממקום שאיננו השכל אלא בחיבור מסוים עם הרגש או דיוק נקודת המוצא ממנה נשאלת השאלה) כמובן שלא את כל מצוות אנו מבינים עכשיו אבל זה עניין של זמן עד שנהיה כל עם ה נביאים ואז כל אחד לפום דרגה דיליה יחדד יותר את הבנתו בעניין. אבל כרגע בטח ובטח היהדות באופן כללי ולא מצווה מסוימת צריך להסביר גם באופן שכלי

3אינני מכיר את פרידיריך שילר ולכן אין לי מושג מה הרש"ר חשב או לא חשב עליו ועל רעיונותיו אבל להגיד שחרבן יהדות גרמניה קרה בגלל רב או מאמר כל שהוא הוא חטא לאמת. יש מצווה בתורה או לפי הרמב"ן מרוב שהיא גדולה היא מצווה כללית והיא לא נכללת בכלל המצוות המצווה היא לעלות לארץ. שום רב ושום ספר או מאמר לא יכולים לבטל או לחלוק על מצווה זו ולכן זאת קושיא גדולה על הרש"ר איך יכול להיות שכתב כך. ועוד יותר קושיא על יהודי גרמניה למה הקשבתם לרב? יש תורה לא למדתם? ואם לא למה לא עליתם עם היהדות החילונית לארץ הרוב המוחלט היו עונים כי בארץ יותר קשה כי יש שם בריטים וערבים וכי הגלות לא חדשה לנו ומשוגע בא ומשוגע הולך. בקיצור לא חסרים בכלל תירוצים לא לעלות לארץ. וחוץ מזה שרוב המסה העיקרית של חכמי הדור דאז לא היתה חיובית ביחס לציונות שהיתה אז ברובה חילונית חוץ מהרב אברהם יצחק ועוד כמה בודדים

יפה מאוד על הדברים!

אני חושב שניתן להגדיר שיש לאדם רצון פרטי, אלא שפשוט אין סתירה בין רצונו הפרטי לבין רצון הכלל אלא סתירה סובייקטיבית ולא אובייקטיבית. אבל אני לא בטוח בעניין הזה, אשמח אם תחדד את הדברים...

2. אזכיר את רס"ג שכל דבר נתן לו הוכחה מהמסורת, מהמקרא, ומהשכל. וכל הראשונים טרחו לבסס את האמונה שכלית.

3. לגבי מה שאמרת בשם הרמב"ן, הרמב"ם לא כתב את מצוות א"י, הרמב"ן מנה אותה במניין שלו והשיג על הרמב"ם ששכח למנות אותה, והייתה לו קושייה על הרמב"ם. בדורות לאחר מכן תירצו שהרמב"ם לא מנה לא כי שכח או שחשב שאין מצווה כזאת (המגילת אסתר), אלא משום שסבר שזו מצווה כללית שכוללת את כל המצוות, שכן יש הרבה מאוד מצוות התלויות בארץ, ירושלים וכו'....ויש לזה מקורות על חשיבות המצווה הזאת שהיא שקולה כנגד כל המצוות, וזה ע"פ השורש הרביעי של הרמב"ם כמדומני (יש לו שורשים שבהם הוא אומר מה המדד של המניין, אלו מצוות הוא מכניס ואלו לא....), שהוא לא מונה מצוות כלליות. בקיצור, זו לא סברה בעלמא, אלא תירוץ שמבוסס על דברי הרמב"ם עצמו, והרב יששכר טייכטאל בספרו "אם הבנים שמחה" מביא את הרמב"ם על קידוש החודש שאומר שישראל שבא"י הם מוגדרים כקהל והם נותנים את האפשרות לקדש חודשים וכו'...וחלילה לא-ל שימחה אותות האומה, רואים משם שהרמב"ם ראה חשיבות גדולה בא"י, ומזה מוכיח הרב יששכר שהרמב"ם לא סבר שאין מצוות א"י (אגב, אין כזה דבר לא לסבור שאין כזה דבר מצוות א"י, אלא הדבר היחיד שאפשר לסבור זה שזו מצווה שנהגה לשעה והתבטלה, זו הייתה כוונתי לעיל....), אלא שסבר שזו מצווה כללית.

לגבי דברך, אכן יש סברה לומר שזו מצווה לשעה שהתבטלה, כמו מצוות אחרות כגון שבעת עממים וכו'....או מצוות הסבת נחלה שהייתה לשעה, כמו שהגמרא אומרת, ויש בזה סברה, אך נראה שלא סברו כך גדולי הראשונים, אך מצד הטענה עצמה יש לזה מקום וזה לא מופרך מעיקרא. ועוד, שמשמע ממש מהגמרא בכתובות שבדיוק הפוך, רצון ה' שנישאר בגלות ומי שעולה לארץ עובר בעשה. אז יש הוכחות ויש תשובות (אם תרצה סיכמתי את עיקר הוכחות הרב יששכר לגבי הציונות, וביניהן יש גם את ההתייחסות לשלוש השבועות, רק עד אמצע פרק שלישי, לא עד הסוף.....), אבל בוודאי שיש להם על מה לסמוך, ואכן בגלות רצון ה' היה שלא נעלה, כמו חטא המעפילים, חטא בני אפרים. (ולעומת זה, יש גם את חטא המרגלים, אבל יש את שני החטאים. ותמיד צריך לעשות את רצון ה' לשני הצדדים, ולא ללכת לקיצוניות אחת....).

אכן יש קפידא על הרבנים שלא השכילו להבין שרצון ה' לעלות לארץ, אך מנגד צריך לזכור שהרבנים הרבה פעמים מייצגים את העם, הצדיק כולל את הכלל, ומצד אחד אם יחיד מאשים את הרב, זה הרבה פעמים כי הוא בעצמו לא טוב, מצד שני, הרב אמור להעלות את הכלל, ולא להישאר רק ה"נציג" שלהם, ולכן כן יש עליו קפידא. בקיצור, שני צדדים. בכללי, ח"ו להגיד ולטפול על רבנים שגרמו לחורבן ולהרס, הם מבחינתם רצו להוסיף טוב, וטעו ושגו, אבל לא העלו על דעתם שכך יקרה.

אני אתעסק יותר בתחילת מה שכתבת (כי ככה באלי תתמודד) את כל השאר נשלים כבר בפרטי דבר איתי.

לאדם אין רצון זה ברור אדם יכול לרצות בורקס כי היה טריגר שהפעיל דרכו את הרצון האלוקי הקיים בבריאה אדם לא יכול להחליט לרצות בורקס הוא יכול לאכול בורקס בלי לרצות והוא יכול לרצות בורקס ולא לאכול אבל לגבי הרצון זה משהו שמופיע דרך האדם לא משהו שיש לאדם שליטה עליו

אבל לפי דעתך, מה זה כל מסילת ישרים? האדם עובד על הרצון שלו ומשנה אותו, ותפקיד האדם זה לשנות את הרצון עד שירצה דברים טובים, "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו". אמנם זה ע"י שפע א-לוקי, אבל זה ע"י עבודת האדם, שהאדם ע"י עיונו בדברים מסויימים שהם אמת והחדרתם לתודעתו, ע"י זה הוא משנה גם את הרצון שלו, כך לכאורה....

באמת בעניין הזה לא ברור לי....

אחלה, נדבר בפרטי, שכוייח....!

לא זכרתי מי מהם לא מנה את המצווה בספרו תודה

פשוט אני לומד בצהרים חברותא ב"אם הבנים שמחה", וגם עשיתי על זה סיכום, אז אני זוכר ב"ה.

אני זוכר איך פעם בישיבה שלמדתי בה ראש הישיבה דיבר על מצוות יישוב ארץ ישראל ועם קצת ראיות פה ושם "הוכיח" את צדקת הציונות, ואחר־כך דיברתי עם אחד הרבנים בישיבה על כמה שהנושא לא עד־כדי־כך פשוט...

כן הרש"ר התנגד לציונות אבל צריך לראות מהיכן הדברים נובעים אם תרצה אשמח לדון בנושא, בכל־מקרה כל הנושא של ציונות וגאולה הוא לא רק "איך יכול להיות שכל גדולי הדור באירופה שכחו מצווה מן־התורה", זה נוגע בסוגיות מאוד יסודיות, גאולה ניסית לעומת גאולה טבעית, חטא המעפילים, האם ארץ ישראל היא אמצעי לקיום המצוות או מדרגה בפני עצמה, כו' כו' כו' הדברים עמוקים ביותר,

(בטח נוצר הרושם שאני אנטי־ציוני, אני לא, פשוט חשוב להבין את שני הצדדים כדי להפיק מתוך כך השקפה תורנית אמיתית)

כן אי־אפשר לומר שהרש"ר צדק בכל, למשל ביחס לאמנציפציה ולגויים, זאת הייתה אחת מנקודות התורפה מה שנקרא, אם כי טמון בה יסוד עצום, כנראה פשוט הקדים את זמנו.

ובהתאם לזה יגידו רק גוי חכם ונבון הגוי הגדול הזה?

חכמה זה לא לכתוב ג'יבריש ולהחליט שזה גאוני כי אף־אחד לא מבין, חכמה אמיתית זה כמו סיפורי מעשיות של ר' נחמן, כשהתוכן הוא עמוק מני־ים רובד תחת רובד, וכמובן אינסוף מונים התורה גופה.

יצא לי ללמוד קצת רש"ר ומה שאני שם לב אליו זה שיש פער בין איך שמציגים אותו לבין השיטה שלו, בדרך־כלל הוא נתפס בתור המקביל של "מורה נבוכים" ביחס למודרנה ולהשכלה, כלומר מנסה ליישב בכוח את התורה עם ערכים הומניסטיים כו' לטובת הצלת שמירת התורה בקרב הדור, אבל זה קצת מעבר לזה,

1. לא יודע אם כוונתך לרש"ר הירש, אם כן אז זה רחוק מאוד המשנה שלו,

אצל הרש"ר האדם תפקידו היחיד הינו לעבוד את ה' ולהופיע את שמו בעולם, ודווקא על־ידי־זה שהוא חלק א־לוה ממעל, אפשר לראות את הדברים באופן נוקב באגרות צפון ובאופן עוד יותר נוקב ב"חורב",

אלא שכאן ההבדל, האם זה מתבצע על־ידי התבטלות, הקטנת האדם, הקטנת החומריות, "מלחמת היצר", כמו שמודגש בהרבה חיבורים חסידיים, או דווקא על־ידי העצמת כוחות האדם ושימושם באופן בלעדי לעבודת ה' (במובן רחב), אלה שני צדי המחלוקת אבל אין איזו בעיה עם אף־אחד מהם.

2. כן ולא, רציונלית "גשמית" היא לא, כי אין מדובר בשכל גשמי, אלא בשכל אלוקי, אבל מדובר בשכל ולא היעדר שכל, האדם שהוא מורכב מחומר ומשכל יכול במידה מסוימת להשיג את מצוות התורה כמו שהאבות קיימו אותן מסברא (או, לפי מדרגתם הייתה ראויה להם, בערך אותו רעיון) וכמו שמבואר באריכות רבה בתפארת ישראל למהר"ל,

אם כוונתך להביא הוכחה מהרמב"ם אז זאת אחת הנקודות בהן הרש"ר חולק על הרמב"ם באופן תקיף, ודווקא לא על עצם הרעיון שיש שכל נסתר למצוות אלא בעיקר ביחס לשאלה מה אמור להיות היחס שלנו כלפי המצוות - ביתר אריכות באגרות צפון י"ז-י"ח (הדברים קשים ואין מקומם כאן),

תחילה אצטט קצת מ"חורב" (מזון / מאכלות אסורות):

והנה אם תשאל: מה חפץ ה' בזה, ומה מגמתו באלה החקים?! אבל התשובה הלא היא: ראשונה: מה ימריצך לדעת את זאת? האם לא דבר ה, הוא זה ופקודתו, האם לא רצון ה' לבדו הוא, ועליך הלא לעבדו בכל? [...] אמנם הביטה וראה, הן האיסור הזה איננו בגלל ״מחלת הגוף״, רק עליך לחדול מהם מפני דברים נשגבים מאלה, ואשר ביחוד בגללם עליך למנוע עצמך ממאכל טומאה ותועבה, הלא היא מפני מחלת הקדושה של ״הנפש והרוח״, אף בגלל אשר יסבבו חלישות ואי — כשרון עוד לתעודת איש ישראל. [...]

הן אמנם עליך לקיים את מצות ה׳ ולשמור את החקים האלה ונדריהם, בעבור זה, בעבור כי הם "מצות ה'", בעבור, כי חוקי ה' המה, והוא נתן אותם לך, להיות חוק ולא יעבור, יען את הגדרים האלה ה' גדר בעדך, ועליך הלא להיות סר למשמעתו — ולא רק בגלל זה, בגלל, כי גם אתה הנך מוצא אותם נכונים וישרים לפי דעתך, ומתאימים עם תבונתך ושכלך. הן גם את אלה המצות, אשר תוכל בנקל יותר לשער, כי כוננת אל חקר היסוד והטעם שלהם ותבין לרעם, בכל זאת חלילה לך למלאות אותן רק בעבור זה, בעבור, כי ברור לך טעמן ונמוקן, להיות צדקו יחדו, יען כי באופן כזה הנך "סר למשמעת עצמך" ולא למשמעת ה׳ ואתה הלא צוית, רק לשמוע בקול ה׳ ולשמור ולעשות את דבר קדשו מפני הטעם האחד "כי כה צוך ה'" וכי כמוך ככל היצורים עליך להיות ״עבד ה׳״ עם כלם יחד — וזאת היא תעודתך!! —

3. אני לא מבין בפילוסופיה, לכן איני מכיר את ההשפעות הפילוסופיות על הרש"ר או הקבלות כלשהן בין משנתו לפילוסופים מערביים אחרים,

מה שאני כן יכול להגיד לך, זה נכון שהרש"ר פעל הרבה כדי להציג את התורה באור המתקבל על דעת התקופה, אלא שהוא עושה את זה לא בדרך יישוב דוחקים אלא בכינון מחשבת ישראל יסודית מתוך התורה עצמה (יש עוד הרבה מה לדון בנושא), וממש לא על־ידי ריקון מתוכן,

אני מבין מהיכן ההבנה הזאת נובעת, כשקוראים את הפירוש לתורה מבלי מספיק קונטקסט ומבלי להתעמק בשיטה בשאר הספרים, מה שרואים זה איך הרש"ר מנסה להסביר איך "גם המצווה הזאת מוסרית איכשהו", ואיך אפשר, עדיף שיסביר כמה היא נשגבה ואלוקית, לא?

אבל צריך להבין כמה דברים, דבר ראשון מחשבת ישראל דתית־לאומית קלאסית של דורנו מבוססת הרבה על חסידות וקבלה, הרש"ר הוא לא זה ולא זה בהגדרה, אם אתה מחפש חסידות / פנימיות התורה אז אתה יכול למצוא אותה אצל רבני פולין / הרא"יה, מה שהוא מציג זה יהדות מערב אירופה שהיא משהו אחר, אפשר לאהוב את זה ואפשר שלא, אבל זה מה שזה,

הראי"ה בהחלט מבקר את הרש"ר הירש על הדבקות שלו בפשטנות אבל:

- הוא אף־פעם לא התיימר להיות מקובל

- מה שעובד במזרח אירופה אין לו סיכוי לעבוד בגרמניה המשכילה

- הסוד הוא רובד אחד בתורה ואפשר ללמוד תורה גם בפשט שלה

האם הסוד חיוני למחשבת ישראל ובכן זאת עיקר המחלוקת ואין כאן מה להכריע,

הבה נראה פסקה מאגרות צפון [י"ז]:

— אי דעת! איה עתה היהודי היודע ומכיר את עצמותו, המכיר היטב את תכן וחין ערך מנת גורלו — תכן וערך שם תעודתו? [...] ואת שידעו דבר מה בחיצוניותו, מה מעטה היא הכרתם, בפנימיות הדבר, מצד אחד, יודעים המה את חובות "העדות" אך לפעמים ישיגו אותם רק בתור "מצות אנשים מלומדה" או כמו קמיעות ולחשים, להרחיק את הרעות הגופניות ולבנות עולמות מיסטיים! מצד אחר, יחשבו את חובות הצדק והאהבה, כי הנם נטפלים אל היהדות ומקומם לא בתוך היהדות!

אז יש פה כמה עניינים, א' ביקורת כלפי המשכילים שהופכים את התורה ל"morality" גשמיי, ב' ביקורת כלפי ה"פסאודו־מקובלים" שמסתכלים על מצוות כקמיעות - אגב המונח שבו הוא השתמש במהדורה הגרמנית הוא opus operatum,

ההגדרה:

The spiritual effect in the performance of a religious rite which accrues from the virtue inherent in it, or by grace imparted to it, irrespective of the performer.

ובאגרת י"ח:

"- היהדות הנוסדה על חלק המעשה, אשר לוא השיגו אותה בעצם טהרתה, כי אז אולי יכול הרוח לחדור בה עוד הפעם; — אך יען לא הבינו אותה כהוגן, נהיתה רק מכונה לחזיוני הדמיון, פעולה או מחסה בעד עולמות ושברי עולמות בחכמת אצילות אלהות:"

אז גם להסתכל על המצוות בתור מיסטיקה, ובכן, מה בדיוק עדיף על הקצה השני במהות? גם הראי"ה מלים על זה אני פשוט לא זוכר איפה.

4. מילים קשות למגן, כל רב לא־ציוני הוא איזה חוטא ומחטיא בעיניך? לא הייתה כל־כך ציונות דתית באירופה באותו זמן, היחס שלו לציונות לא שונה מהיחס של כל רבני גרמניה, הונגריה, פולין, חסידים, ליטאים, הראי"ה זצ"ל היה מיוחד בנוף של אז,

המשנה עליה נשענים כל ה"אנטי־ציוניים" היא לא עניין של מה בכך, מדובר בהשקפה מבוססת מאוד ועובדתית הציבור החרדי־אשכנזי עדיין ממשיך ברמה כזאת או אחרת את אותה השקפה (אין כאן המקום לדיון בציונות לדעתי).

בכל־מקרה, הגם שהם טעו, איני יודע אם בכוונה ההשגחה סיבבה כך שעיני העדה לא ראו את זה, אבל הרש"ר לא יוצא־מן־הכלל בנושא הזה אלא ממשיך את אותו קו שהיה הקונצנזוס פחות או יותר באותו זמן - במיוחד לאור האמנציפציה, לנוכח האופי של התנועה הציונית, שוב אין כאן המקום לנושא הזה.

לשפוט האם הרש"ר הירש טועה או צודק זה לא בדיוק דרכה של תורה, הרשב"א חלק על הרמב"ם ביחס למורה נבוכים באופן נחרץ מאין כמותו, מה, אחד מהם צודק והשני טועה? ואם כן אז אנחנו אלה שנכריע? זה בעיקר מה שחרה לי, לכן כתבתי קצת אפולוגטיקה, גם נצמדתי אליו כי הוא דיבר על הנושא באופן יסודי ביותר,

על־כל־פנים הרעיון שהתורה היא מוסר, רק מוסר אלוקי ולא גשמי או "אנושי" (המונח "אנושי" - בעייתי - האדם הוא גם נפש אלוקית וגם נפש בהמית. אז תלוי איזה צד תופסים), תקרא לזה "סדר אלוקי" כמו שהמהר"ל קורא לזה אם תרצה, על־כל־פנים זאת חכמה אלוקית שמלובשת במצוות גשמיות, מעצם כך שהיא מלובשת זה אומר שיש לנו התייחסות אליה גם בפן השכלי שלה, נכון שההבנה שלנו היא מוגבלת ולא תצליח לתפוס את המהות אבל לומר שהכל זה גזירות מוזרות חסרות היגיון, ובכן לא,

"והיה לכם לציצת [...] למען תזכרו" - לא, זה לא באמת בשביל שתזכרו, זה בעצם סוד עצום שנשגב מבינתנו, עזוב אל תיכנס לזה? זאת הכוונה?

שוב אין לי משהו נגד סוד פשוט לא ניתן לקחת ולהפוך את התורה לאיזה טקסט מיסטי, אני לא מתיימר לומר מה זה תוכן התורה, אם תרצה תסכים עם הרש"ר לגבי ההגדרות שלו על "רוח התורה", או לחילופין עם הראי"ה, או עם רבי נחמן, או עם המקובלים האמיתיים, לטרוח להציג "סתירה" או "ניגוד" שאינם קיימים ושוללים מהתורה את חכמתה וכבודה, נא ונא.

עריכה: שגיאת כתיב

בכל־מקרה ביחס לפני כל קושיה שמקשים על סמך נפש החיים אני ממליץ לקרוא את יסוד העבודה של ר' אברהם מסלאנים הוא מתייחס יפה מאוד ובארוכה לכל העניינים שם.

רק נעיר את דברי הרמב"ם שלפיו רוח הקודש זה לא איזה משהו ערטילאי לא ברור, אלא חיבור לחכמה הא-לוקית, והשגת שפע שכלי שנח על האדם ומאפשר לו להשיג את האמת, לכן גם אם האבות השיגו ברוח הקודש את מצוות התורה, הכוונה היא שהם הבינו את התועלת שבהן וכך הגיעו לקיים את המצוות.

בכל מקרה, נפש החיים מסביר לא כך, לפי שיטתו מטרת המצוות היא שהאדם משפיע על העולמות, וכל משיכה בחבל למטה מזיזה את החבל למעלה, איזה מן חוק רוחני כזה, שמתבסס על כך שהאדם במובן מסויים גדול מהמלאכים. ולכן האבות ששיטטו בעולמות העליונים, ידעו את החוקים האלו וידעו אילו מעשים יזיזו וישפיעו למעלה בעולמות. לפי ההסבר שלו ניתן להסביר כך את הפסוקים, שהגויים יבינו איך המעשים משפיעים על העולמות העליונים, ולא סתם חוקים בלתי מוסברים שלא מועילים בכלל.

ועוד נעיר ששיטת הרמב"ם כפי שידוע לי שזה לא הפשט שהאבות שמרו כל התורה כולה...(וכן הרמב"ן אומר שמפשט הפסוקים לא מוכרח שהאבות שמרו כל התורה כולה, ונראה מפשט הפסוקים שמדובר על מצוות ספציפיות ששמרו, ואומר שפירוש חז"ל הוא על דרך הדרש, וטורח ליישב אותו בפשט הפסוקים כמדומני....).

התעלות על השכל במדרגה שהשכל כמובן השיג מה שיכל ע"פ הנתונים הקיימים לו אחרי השלמה של המדרגה והשלמת מדרגת הרגש (התפילה) רק אז יש לאדם מדרגה כזה שהוא מזכך את השכך והרגש להוביל אותו אל הטבעיות האמיתית שהיא קיום המצוות שהאבות קיימו לפני שקיבלנו תורה

לא הבנתי מה הוכחתך מהספרא.

אני הבנתי את זה שלעומת החוקים של הגויים שהם חוקים בלי טעם בכלל, ורק מביאים לדברים לא טובים, החוקים שאצלנו מביאים לדברים טובים. אבל לא במשמעות של דברים ללא טעם, אלא משהו חקוק בחוק, והמצוות הן החוקים שאנחנו שומרים עליהם. לא שייך להגיד שללכת לקרקס זה לא שכלי, הכוונה היא למשהו שקבוע בחוק, ואצלם קבוע בחוק בנייה של קרקס וכו'.....

התורה באה להביא את המוסר הא-לוקי לעולם. נכון, לא תמיד זה תואם את המוסר האנושי, אך ברוב המקרים זה אמור להיות תואם, והמטרה היא להפוך את המוסר האנושי למוסר א-לוקי, "עשה רצונו כרצונך". הרב זצ"ל באורות ישראל ותחייתו פרק ב' פסקה א' אומר: ""כנסת ישראל מיוסדת היא כולה על בסיס של המוסר הא-לקי העליון". כל העניין של עם ישראל זה להביא את הרעיון של המוסר לעולם. (שמעתי על זה שיעור מרב שהסביר את הפסקאות האלו ממש טוב, אם אתה רוצה אשלח לך סיכום של השיעור....).

אמנם, יש פעמים שהמציאות לא תואמת את המוסר האידיאלי, ולכן שם נאלצים לוותר על אותו מוסר כדי לשמור על המוסר הבסיסי, "לשמר את הקיים", ולא לקפוץ מדרגות, אך ידוע חזון הצמחונות, שלעתיד לבוא לא נשחט בהמות בלא רצונן.

לגבי העקידה, אכן בסופו של דבר אברהם לא שחט את בנו, כי  המוסר הא-לוקי מתאים למוסר האנושי, ואותה הו"א היא כדי להטביע שאכן לפעמים מה שאנחנו מרגישים למוסרי לא באמת מוסרי, אך באמת המוסר הוא המנחה. למחות את שבעת העממים ועמלק, כשמסתכלים על העולם כולו, וודאי שלהכרית את אותם עמים רק תרם לפיתוח העולם מכל הבחינות, ושלא אותם עמים ידרדרו את העולם ויגררו אותו לשאול ברשעותם ובחטאיהם הגדולים, וכן עמלק שהיה אנטישמי אידיאולוגית, ולא כי הוא מחפש תאוות ורוצח במקרה, למרות שזה הדבר הכי לא נוח לו, הוא מעתיק ממקומו כ"כ הרבה מרחק, הכל בשביל לפגוע בישראל, כשכל שאר העמים פחדו מעם ישראל. זה וודאי מראה על רשעות גדולה, והוא האנטיתזה לעם ישראל, עם ישראל מופיע את המוסר והצדק בעולם, ועמלק אומר שהכל מקרה, ואפשר לעשות הכל. (ולאחר מכן המן שניסה להשמיד את עם ישראל.....).

להרוג כל זכר במלחמת רשות. יש על זה הסבר שאני מאוד אוהב (אני חושב שהוא של הרב זצ"ל אבל לא בטוח....), שפעם האומות היו ברבריות ולא היו מתורבתים, ומבחינתם רק מי שבעל כוח ועוצמה היה נחשב בעיניהם. ולכן, בשביל לחנך את העולם היה חייב לדבר בשפה שלו, ולכבוש ולהילחם, זו הייתה המציאות אז, ולולי כן היינו נחשבים לשפלים והעולם לא היה מקבל את הערכים מאיתנו ולא היה שומע מה יש לנו לומר לעולם.

להקריב הרבה בהמות. כידוע, יש לאדם יצר של דם ומלחמות, ועדיף שזה יבוא בצורה כשרה בבית המקדש, מאשר שירצחו אחד את השני. אך וודאי שזה לא אידיאלי, עיין חזון הצמחונות. (וזה שאדם הראשון לא אכל בשר מוכיח את זה....).

להפלות בעלי מומים שלא יהיו כהנים. לרמב"ם יש הסבר לזה, שזה בשביל המון העם, שמבחינתם מי שלא יפה חיצוני לא יקבלו ממנו, והכהנים חלק מתפקידם זה להאדיר את עולם הקודש והתורה בעיני העם, ולהביא את התורה בצורה יפה, "תורת חיים". (הרעיון שלו בסגנון חופשי שלי.....). ובעלי מומים פשוט לא ייתפסו בעיני העם כאנשים גדולים, וזה יגרום לבוז בעיני העם לקודש.

יש גם עוד הסברים לעניין, שבבית המקדש יש איחוד של החול והקודש, ועניינו הוא להופיע את השלימות הפנימית שמתגלה גם כלפי חוץ. (עינו של עולם ואורו של עולם, ב"ב ד'. הרב שרקי מסביר, אורו זה הרוחניות, ועינו זה היופי החיצוני שמעיד על שלימות פנימית, עינו במשמעות צבעו כמדומני, דעה צלולה על יופי כמדומני). וכן רבי יוחנן שהיה יפה חיצונית, ובכה הוא ועוד אמורא על יופיו, כיוון שזה היופי של ירושלים, שמעיד על שלימות פנימית. לכן, רק מי שמופיע את אותה שלימות, מי שלא, יכול להיות שהוא מאוד רוחני ומאוד מפותח רוחנית, אבל אין לו את האיחוד הזה בין החול לקודש, וכמו שלא מתקבל לבית מדרשו של משיח מי שלא יודע להפוך מר למתוק ומתוק למר.

ציווי ה' איננו משהו חסר משמעות, כבני-אדם תפקידנו לברר את רצון ה' ולדעת את משמעויותיו. אמנם, "נעשה ונשמע", וודאי שיש פה חיבור למימד אינסופי שלא תמיד אנחנו מבינים אותו, וקודם כל צריך לעשות כי אנחנו מאמינים שזה הכי טוב ושלם, ואח"כ רואים איך בפועל זה טוב ושלם, או משתדלים לפחות כמה שניתן, אבל אסור להתעלם מהצד הזה של הבנת הדברים, והמוסר זה דבר מאוד חשוב ומשמעותי של חיבור שמים וארץ, חיבור התורה והאדם והקירוב ביניהם, ולראות איך המוסר האנושי מסתדר עם התורה והולך איתה יד ביד.

חבל מאוד. אני אישית חושב שהרב זצ"ל צודק. אם תרצה להביא טענות נגדיות ולהביא מדוע אינך מסכים, מוזמן.

נכון שלפעמים המוסר האנושי צריך להתעלות, אבל הרב זצ"ל נותן הרבה מקום למוסר האנושי ורואה בזה משהו א-לוקי שה' טמן ולא סתם דבר שלילי ולא טוב, ולדעתו זה העיקר, לפתח את המוסר, וזה מה שעם ישראל קורא ומתייחד. המקום של המוסר אצל הרב זצ"ל מאוד גדול....

אמנם הבאתי כאן הרבה רש"ר אבל נביא קצת תניא הפעם,

להפוך מר למתוק וחושך לאור שהיא עבודת הצדיקים היא לא כזאת פשוטה במהותה, בסופו־של־דבר כמו שהתניא הסביר ההפיכה של עצם הנפש הבהמית לטובה (= מוסר אנושי למוסר אלוקי טהור למרות שהמונח מוסר אנושי הוא קצת מורכב מעצם כך שיש בו גם נפש אלוקית) אינה תלויה כל־כך בבחירת האדם,

זאת אומרת, ביד האדם להשכיל שהוא רוצה לקיים את רצון ה', להבין שכל מה שרצון ה' הוא מוסרי ולפעול בהתאם, אבל להפוך את הפנימיות שלו "להתיישר" עם עצם המצוות, זה כבר משהו אחר,

זאת אומרת, אני משוכנע שלהניח תפילין זה מוסרי כי זה רצון ה', אבל בפנימיות שלי אני לא כזה מבין מה זה תפילין וקשה לומר שיש לי רצון פנימי להניח דווקא תפילין מתוך אותו רצון,

או, יש אנשים שמאוד רוצים להתחתן כדי להקים בית נאמן בישראל וממש מחוברים במהותם למהות המצווה, ויש כאלה שמצד עצמם מבחינתם להתעסק בקריירה ויש קצת "אתכפיא", לפעמים הפער הזה פשוט לא ניתן לגישור כי האדם הוא מוגבל ולא יכול לתפוס את השכל האלוקי בשלמותו,

אז זה כן מצוין להתקדם בכיוון הזה, לא יודע אם זאת ה־מטרה וכמו שניסחת חיבור שמיים וארץ, או שזה כלי עזר (לדעתי זה קשור לחסידים מול מתנגדים וביתר ביאור בספר שערי עבודה של ר' אהרן מסטרשילוב), בכל־מקרה נושא מעניין.

זה שזה בעיקר עבודת הצדיקים לא סותר שלכל אחד יש נגיעה בזה וזה עיקר העבודה. אם האדם מתקדם מנקודה איקס לנקודה וויי, אע"פ שלא עשה פה שינוי דרמטי, זו העבודה שלו. הצדיקים גם עושים עבודה יותר גדולה, ומקדשים מציאויות שאחרים לא יכולים לקדש ולחבר, אבל כל אחד יש לו ברמה שלו, וזו העבודה של האדם, להתחבר עם הרצון שלו.

לגבי הדוגמאות שלך, אכן העבודה של האדם היא לא רק לקיים את המצווה, אלא לרצות להתחבר לה', ולהגיע ע"י זה לדבקות בה'. והמעשה מביא הרבה פעמים לרצון. (אם כי וודאי לפי דעתי שיש גם משמעות לעצם המעשה שהוא משפיע, אבל זה רק לשיטת המקובלים, נפש החיים וכו'...שהאדם יכול להשפיע על העליונים....).

וודאי שלא תמיד האדם מושלם ולגמרי נמצא עם הרצון שלו, אבל האתכפיא היא גורמת את ההתחברות שתהיה בסוף, "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה".

לפי המהר"ל זה התפקיד של האדם בעולם, ויש עוד הרבה מקורות לזה בחסידות, במקובלים וכו'....

מעניין אותי מה דעת המתנגדים לפי מה שאמרת בסוף....

אכן נושא מעניין....

שכוייח

כמו שאמרתי התניא בפירוש נוקט שהפיכת מר למתוק אצל הבינונים זה מתנה ולא השגה. ייתכן שהבינוני לא יצליח לזוז מילימטר אחד באתהפכא וכל החיים שלו זה איתכפיא בלבד.

(האמת לא כזה מצוי לדעתי... אבל התניא מביא את זה בתור אפשרות)

דווקא התניא הוא קצת ייחודי בעניין הזה, עד כמה שיצא לי ללמוד חסידות דווקא הרבה מאוד מדברים על עניין של הפיכת עצם הנפש הבהמית כמו שאתה אומר, בעוד התניא לא מתמקד בזה.

כידוע שורש המחלוקת בין החסידים למתנגדים היא ביחס לסוד הצמצום האם הוא מוחלט או לא מוחלט. גם נפש החיים שאומר מוחלט היינו רק ביחס לאדם ולא באופן מהותי כי לית אתר פנוי מיניה ממש. אלא שהחסידים אומרים שהצמצום אינו מוחלט גם ביחס לאדם.

ועכשיו לנפק"מ, כיצד על האדם להתייחס למציאות ה"מצומצמת", לכאורה בכל יש ניצוצות קדושה.

אז בתורה בוודאי הקדושה היא גלויה.

ובאיסורים בוודאי שאין לאדם מה לחפש להעלות משם ניצוצות (למרות שבדורות הראשונים של החסידות עלו כל־מיני עיונים מעניינים לגבי "עבירה לשמה").

עכשיו מה עושים עם קלי' נוגה קרי החול הנייטרלי, לנפש החיים שהצמצום הוא מוחלט ביחס לאדם, אין לאדם מה לחפש שם, אין מה "לקדש את החול", אין מה "להעלות ניצוצות" מתוך דברים גשמיים כמו אוכל, עבודה, דיבור.

ואצל החסידים כמובן יש דגש עצום על עבודת ה' בגשמיות והעלאת ניצוצות.

ולענייננו, כנודע נפש הבהמית של האדם היא קלי' נוגה.

אז למתנגדים אין מה להתעסק איתה בכלל, אין עניין להפוך אותה לטובה או להפיק ממנה ניצוצות קדושה וכיו"ב, העיקר שהיא לא תפריע להתמקדות בקדושה האמיתית הלא היא התורה.

ולחסידים אדרבה ואדרבה היא עיקר העבודה והבירור לקדש את הנפש הבהמית של האדם עד שהיא תהפוך קודש כי שוב מחמת שלשיטתם מבחינת האדם הצמצום אינו מוחלט אזי ביכולתו ובחובתו לעשות זאת ושערי עבודה מאריך בנושא הזה מאוד ושופך הרבה אור על ההשקפה הזאת.

לכן תנועת המוסר שהם ממשיכי הדרך של הגישה הליטאית מתמקדים בעיקר בשאלה "מה יעשה האדם ולא יחטא", מדברים הרבה על גיהנם ועונש, כי אין הרבה מה לעשות עם הנפש הבהמית, העיקר לא לחטוא, ואצל החסידים מדברים הרבה על דבקות ורגש כי זה ההפיכה של נפש הבהמית (המידות) לקדושה.

מקווה שלא הזכרתי את הרש"ר יותר מדי היום אבל דווקא לו יש שיטה מעניינת, מצד אחד הוא מאוד אוהב את הלב והתקדשות האדם אבל מצד שני הוא מאוד מתנגד לרעיון שהתכלית היא השתלמות האדם אף הרוחנית, בין אם זאת דבקות שכלית כמו שהרמב"ם מתאר או דבקות רגשית שהיא עניין יסודי בחסידות, אלא העיקר הוא עבודת ה' בכל הכוח מבלי לייחס חשיבות מהותית לקניינים שכליים או רגשיים, ארוך אבל מעניין.

איזה כיף, אני מת על הנושא הזה...

ובכללי השרשור הזה כ"כ טוב, אשריכם ישראל.

אתה יכול להסביר מה הכוונה לצמצום המוחלט ביחס לאדם או לא מוחלט? כי לא הבנתי את זה וזה די תקע לי את ההבנה של כל הדברים פה...

שכוייח!

כידוע טרם בריאת העולם היה אור א"ס מוחלט ללא שום קיום מלבד ה' כלל כולל.

כשהקב"ה רצה לברוא את העולם הגשמי, כל־עוד הוא מתגלה בו במידת אינסוף לא יכול להיות שום קיום והכל בטל במציאות, לא יכול להיות מושג של קיום נבדל וכל שכן לא יכולות להיות מודעות ולא בחירה.

וזה משל השמש, בתוך השמש עצמה אין קיום כלל לעצמים אחרים והכל בטל לה לגמרי.

לכן הקב"ה צמצם את ההתגלות שלו באופן שבו כן יתאפשר קיום נפרד.

אבל העניין הוא שהמקובלים מסבירים שאף אחר הצמצום למעשה מבחינת הקב"ה לא השתנה כלום: "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם".

וכבר עמדו על זה שזה סוד שאין ביכולת האדם להשיג, לא כי הוא לא חכם, אלא זה פרדוקס מהותי, שרק ה' יכול לעמוד עליו.

על־כל־פנים אמרנו שהצמצום הוא הסתרת התגלות ה', הקב"ה מחייה את כל מה שנמצא בעולם, את הטוב ואת הרע, כך שבכל נמצאת חיות או ניצוצות שיונקים מחכמת התורה היא חכמת הקב"ה (איסתכל באורייתא וברא עלמא).

עכשיו למעשה האדם באופן שבו יש לו בחירה, ויש לו מודעות, כמה שלא תשכנע את האדם שאין לו מודעות זה לא ישנה כלום, הגם שמבחינת הקב"ה אין צמצום כלל.

פועל יוצא מזה, מבחינת האדם ההסתר הוא קיים, כלומר יש טוב ויש רע, אפשר הקב"ה מחייה כל מקום אבל לא מתגלה בכל מקום (זאת הפשטה והמונחים לא מדויקים).

אם ההסתר הוא מוחלט מבחינתנו = מבחינת איך שהאדם מסוגל לתפוס את המציאות ולתקשר איתה, אז למעשה אין שום דרך לגלות את הקב"ה בעולם הגשמי, אין שום קדושה בעולם מבחינתנו, הכל חול לחלוטין, הסופי לא יכול לעלות לאינסופי, אבל האינסופי יכול "לרדת" לסופי, רק הקב"ה בחסדו נתן את התורה, בה יש גילוי אלוקות בפועל ממש אף שאיננו רואים זאת בחוש, לכן אנחנו יכולים להופיע את קדושת השי"ת על־ידי התורה, ועל־ידה בלבד.

אם ההסתר אינו מוחלט = אנחנו יכולים לגלות את קדושת השי"ת גם דרך הגשמי, הוא אמנם הגביל אותנו שלא להתעסק עם האיסורים (הגם שבהם ניצוצות קדושה שיכולים לעלות בדיעבד על־ידי תשובה), אבל כל מה שנוגע לחול הנייטרלי, ברגע שעושים את זה לשם קדושה או לשם מצווה אנחנו מגלים את השי"ת דרך הגשמי ממש, דרך חוטי הציצית ודרך עור התפילין ודרך המזון שאכלנו בשביל עבודת ה' / העלאת ניצוצות, זה בקצרה ובפשטות בלי לדייק כל־כך בהגדרות כמובן הדברים עמוקים מאוד והחקירות היותר עמוקות בזה שייכות רק למקובלים.

ועכשיו שוב הנפק"מ, אם אני לא יכול להשפיע על החול, אז עדיף לא לעבוד ולשבת וללמוד תורה, ואם אני כן יכול, אז עדיף גם וגם, ואפשר לראות את ההבדל הליטאים לחסידים, ההבדל לא נובע מתוך אדיקות אלא מתוך השקפת עולם שונה, זאת הסתכלות שונה באופן מהותי.

חזק....

אבל נראה לי שהאתכפיא של הבינוני זה אתכפיא מאוד קטנה, שהרי לפי דעתו הבינוני לא חוטא בכלל ואף פעם לא חושב לעבור עבירה בפועל, אלא רק יש לו איזה הרהור ומיד הוא מבטל אותו, ועצם זה שיש לו הרהורים והרע לא הומתק והפך לטוב, את זה הוא מגדיר כאתכפיא. לכן, כן הייתי מגדיר שיש פה עבודה של הפיכת המר למתוק, כי עצם זה שהאדם חי ובמקומות גשמיים הוא מכוון לשם שמים, נגיד לדוגמא באכילה וכו'...בזה הוא הופך מר למתוק, שאלו דברים שבעיקר יש לאדם צורך בהם, לעומת הצדיקים שהם יכולים ממש לגשת מיוזמה שלהם ולברר ניצוצות גם בלי צורך וכדו'....כי הם יודעים שהם יוכלו לקדש את אותו דבר.

אבל אני לא סגור על זה....(תניא למדתי רק ליקוטי אמרים א'-י"ז וקצת אגרת התשובה....)

התניא מגדיר צדיק בתור מי שגם הנפש הבהמית שלו היא בקדושה לכן אין בו מאבק,

ובינוני בתור מי שהנפש הבהמית שלו במלוא תוקפה אלא שמתגבר עליה,

ובהמשך לזה ה"בינוני" המושלם הוא זה שלא חוטא כלל וכלל אבל לא מתוך כך שאין לו יצה"ר כמו הצדיק (שהפך את הנפש הבהמית לקדושה) אלא מתוך הבחירה שלו לכוף את יצה"ר,

ביתר ביאור בפרק כ"ז:

הרי זאת היא מדת הבינונים ועבודתם לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח ולהסיח דעתו לגמרי ממנו ולדחותו בשתי ידים כנ"ל ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו אתכפיא ס"א לתתא ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא ואתכפיא ס"א דלעילא [...]

ולכן אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו לאכפיא לס"א תמיד. ועל זה אמר איוב בראת רשעים ולא שיהיו רשעים באמת ח"ו אלא שיגיע אליהם כמעשה הרשעים במחשבתם והרהורם לבד והם יהיו נלחמים תמיד להסיח דעתם מהם כדי לאכפי' לס"א ולא יוכלו לבטלה מכל וכל כי זה נעשה ע"י צדיקים. ושני מיני נחת רוח לפניו ית' למעלה. א' מביטול הס"א לגמרי ואתהפכא ממרירו למתקא ומחשוכא לנהורא ע"י הצדיקים. והשנית כד אתכפיא הס"א בעודה בתקפה וגבורתה ומגביה עצמה כנשר ומשם מורידה ה' באתערותא דלתתא ע"י הבינונים.

התניא כן אומר שיש קצת בחינה של הפיכת מר למתוק אצל הבינונים אבל אין זאת עיקר עבודתם,

לכן זה די בלתי־רגיל בנוף של ההגות החסידית שדווקא מדברת הרבה על אתהפכא ועבודת המידות,

אני לא יודע מה ההגדרה של העלאת הניצוצות בחומר על־ידי המצוות, אם זה מר למתוק או מה זה בדיוק,

אבל ביחס לדיון כלפי נפש האדם, האם האדם יכול להגיע (וצריך) להגיע למדרגה כזאת שבה עצמותו נהפכת לקדושה כמו שאמרת שפנימית רצון האדם תהיה לקיים את מצוות ה' ולא רק בבחי' אתכפיא, יש בזה כמה שיטות, י"א שאין טעם לעמול לשווא, י"א שיש עניין לעבוד על זה אבל תחום הפעולה שלנו מוגבל, י"א שזאת עבודה גדולה ונעלה וחשובה, י"א שזה כלי עזר אבל לא תכלית, י"א שעצם הבירור הזה הוא חלק מהותי מעבודת ה' כמו קיום כל המצוות להן הוא גם תכלית

יפה מאוד, ייש"כ!

בכל מקרה, גם אם לא נגדיר שזה הפיכת מר למתוק, הכוונה שלי בכהנים פסולי המום שלא חיברו בין קודש לחול, וחיו בצורה אידיאלית אך לא ידעו להופיע את זה בצורה מעשית, שזה התפקיד של בית המקדש, להופיע את הקדושה בעולם ובחיי המעשה, ואפילו באכילה ("כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים"), בעבודות מלוכלכות שכוללות שחיטת בעלי חיים וכו'....ובשביל זה צריך לדעת לשלב בין הדברים, אני אישית חושב שקוראים לזה הפיכת מר למתוק.

@תות"ח! @חסדי הים האמת שבסופו של דבר אפשר לסכם את שלושת השיטות לאחת יש מוסר אלוקי. הוא מופיע אצלינו בין השאר דרך התורה אבל חמישה חומשי תורה עצמם אינם באים ללמדינו מוסר לכך יש את ספרי המוסר, המצוות הם אלוקיות ולא לתמיד מוסברות בצורה שכלית אבל יש מקום מאוד גדול לשכל בפירוש אותם המצוות והתורה

ממש מעניין אותי האם על זה אכן שלושתנו מסכימים או שלא הבנתי מישהו כראוי

יש מוסר א-לוקי, והוא טבוע בנו. חמישה חומשי תורה באים ללמד אותנו את המוסר הא-לוקי, וע"י ההליכה בדרכיו והשמיעה למצוותיו ניתן לקנות כמה שיותר את המוסר הא-לוקי ולהפוך את עצמך לאחד שרוצה בעצמו את מה שה' רוצה ולא צריך מצוות, וזה מה שכתוב שמצוות בטלות לעתיד לבוא שלפי הרב זצ"ל הכוונה שהציווי בטל, כי האדם יעשה מעצמו, "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו". המצוות הן א-לוקיות והטעם השכלי הוא לא הטעם היחיד, בוודאי, יש עוד טעמים ורבדים יותר עליונים (לא לדעת הרמב"ם, אני אומר את דעתי שהיא כפי ראשונים אחרים כמו הכוזרי....), אך אני חושב שניתן להסביר כל מצווה בטעם שכלי והגיוני, ופשוט יש עוד רבדים ועוד עומקים על גבי זה, ולא ניתן להגיד שעיקר המצווה זה הטעם השכלי אפילו, אבל אני חושב שאכן יש צד שכלי בכל מצווה. (אם כי לא יודע עד כמה זה מוכרח....).

כלומר הכל טוב ויפה אנו באמת צריכים ללמוד מהתורה מוסר אבל וזה אבל גדול חמישה חומשי תורה אינם ספר מוסר יש בתוכו כמובן מוסר אבל הם לכשלעצמם לא ספר מוסר 

אני חושב שהמצוות לא באות רק שהאדם יעשה אותן בלי משמעות, הן באות להביא את האדם למצב אחר, ולפעמים גם יעשה בלי להבין, אך זה יחבר אותו יותר לציווי ה' עד שהוא יתחבר גם למצוות, אבל בכללי המטרה היא להביא את האדם לדביקות בה'. וזה גם נראה לי פשט מה שכתוב, וכי אפשר לדבוק בו? אלא הידבק במידותיו. אנחנו לומדים את המידות של הקב"ה, קרי, ההתגלות של ה' בעולם וההופעה שלו אלינו, מהתורה, היא הלבוש של המלך שדרכו אנחנו יכולים לחבק את המלך. ולפי מה שכתוב שע"י דיבוק בת"ח נדבקים בו, זה אותו דבר, ת"ח הם ספר תורה מהלך שדרכו אפשר לדבוק בה'. בסופו של דבר המטרה היא לא רק לעשות, המטרה היא דעת ה', כמו שהרב זצ"ל כותב במפורש בעין אי"ה ברכות א' דף ג' בגמרא (נראה לי פסקה י' או משהו כזה, לגבי ארבע משמרות, שהרב זצ"ל מקשר את זה לארבע פני המרכבה, והכי עליונה זו פני אדם שהכוונה היא לפי הרב זצ"ל לדעת ה' שזו תכלית הכל.....).

לכן, נראה לי שאכן התורה היא ספר מוסר א-לוקי, שבא להביא את האדם לשנות את המקום בו הוא נמצא, ובמקום שיהיה בעולם תחתון שמנותק מהבורא, הוא יתעלה למקום אחר, לעולם אחר, ויוכל להתחבר לבורא ולרצונו, אדם נמצא איפה שהרצון שלו נמצא, זה העיקר. יש לרב זצ"ל מלא אריכות על הרצון שהוא שורש הכל ואכמ"ל.

זה ממש לא המטרה היחדיה שלהם

פרט, הסבר, נמק, הדגם, הצג, הרחב, העמק ובאר דבריך, החבר.

פשוט מאוד מלך כוזר (עלאק מלך אתה סתם כוזרי) חמישה חומשי תורה כספר הם לא ספר כלכלי לא ספר מוסרי ולא ספר שו"ע עובדה שכל מה שהזכרתי נכתבו בתוך פרטיהם עשרות ומאות ספרים בספריה היהודית שאכן כן מתעסקים בזה (סדר הדורות במבט הסטורי מסל"ש חובת הלבבות בצורה מוסרית ועו"ע טור רמב"ם בצורה הלכתית) אם כל אלו היו רק דרך חמישה חומשי תורה אזי כולם היו כותבים את פירושיהם על חמישה חומשי תורה. כי חמישה חומשי תורה הם היסטוריה מאוד מגמתית על האבות על עם ישראל על יציאת מצרים על המסעות במדבר והיה אמור להיות על הכניסה לארץ אלא שגרם החטא ומשה לא זכה להכנס ברור ופשוט שבתוך התורה ישנם גם הדרכות מוסריות ועובדות הסטוריות והלכות. אבל זאת המטרה של חמישה חומשי תורה.

למה אסור לרצוח? כי כתוב בתורה ברור שלא. אסור לרצוח כי הגיוני מאוד שאסור לרצוח כי מוסרי מאוד לא לרצוח (ועל גבי זה באה התורה ואומרת יש פעמים שצריך להרוג אדם מסוים יש פעמים שהוא צריך לגלות ממקומו על שהרג אחד אחר זה כבר פרטי המוסר האלוקי אבל הבסיס הוא הדרך ארץ הוא להיות בן אדם נרמאלי לרצות את הטוב בשביל כולם ועל גבי זה בא המוסר האלוקי שמדריך את האדם בדרך הנכונה והישרה לילך בה

מה, זה כי אני אשכנזי? לכן אני כוזר? גזענות....

בכל אופן, וודאי שלא התכוונתי לספר מוסר כמו מסילת ישרים, המסילת ישרים בא ונותן לך כל מיני התבוננויות של למה טוב לך לשמור את התורה ולמה לא טוב לא לשמור את התורה והמצוות, הוא בא לחזק אותך בעיקר בעבודת הרגש והמידות, ולא עוסק נגיד בפרטיים הלכתיים וכו'...מנגד, גם לא ספר הלכה, כמו שהרב שרקי מאריך, אתה בטח מכיר את זה....(כל התורה מנוסחת בצורה של סיפור, "וידבר ה' אל משה לאמר", תיאורים היסתוריים, אי אפשר ללמוד הלכה ישר מהתורה בלי תורה שבע"פ וכו'......).

למה התורה כן באה? להגיד לי הלכות? אם זה להגיד לי הלכות, אז תקרא שו"ע. האם היא באה לספר לי סיפורים, כמו המיתולוגיות? גם כן לא. היא באה להראות לך משהו א-לוקי, הסתכלות א-לוקית, איך ה' מתגלה. היא לבוש של ה', אנכ"י- "אנא נפשי כתבית יהבית", ובעזרתה אנחנו מתרוממים למבט הא-לוקי ושנסתכל ונחיה בצורה יותר א-לוקית. אנחנו רואים איך ה' לא נשאר בגבהי מרומים אלא איך הוא מדבר עם האבות, מדריך אותם, מתנהג בענווה, "במקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו", מתנהג ברחמים כלפי עם ישראל וכו'....וכו'....אם אפשר לומר, ההבדל בין מסל"ש לתורה שהתורה באה להראות לך את המוסר מנק' המבט הא-לוקית, ומסל"ש הוא ספר מוסר אנושי שמתבסס ונעזר במקורות, אבל בסוף מדובר על שינוי האדם ע"י עבודה, או אפילו פנימה אל תוך האדם, אבל לא מדבר על ה'. מסל"ש אומר לך איך אתה צריך להתנהג והתורה אומרת לך איך ה' מתנהג, וממילא תבין איך אתה צריך להתנהג. זה נראה לי ההבדל.

לגבי הדוגמא שלך בסוף. קודם כל, יפה מאוד, אהבתי מאוד את הדוגמא. אבל נראה לי גם להגיד, מלא תרצח אתה לא לומד את האיסור ההלכתי, שהרי אתה לא יודע אם זה נוגע גם לגויים וכו'....(), ואתה לא יודע את כל הפרטים ההלכתיים של זה, את זה אתה לומד מהתורה שבע"פ. (שאחרי זה נכתבה ג"כ, התורה שבע"פ היא המסורת שירדה מהר סיני שעברה מדור לדור, עיין הרב שרקי מבוא לתורה שבע"פ ובטח עוד שיעורים.....). מה אתה לומד מלא תרצח? את החשיבות שה' יתברך נותן לחיים, איך אכפת לו מבני-אדם, מאדם לחבירו, ומחיי האדם הפרטי, ומזה אנחנו לומדים על המוסר הא-לוקי והחשיבות של החיים וממילא זה יגרום לנו  להעריך את החיים, ובין היתר גם לא לרצוח. אבל זה מעלה אותנו לנק' מבט א-לוקית.

חזק וברוך על הדברים, ממש חידדת לי....(אגב, רק עכשיו אני יוצא לצערי ....)

אכן כן דבריך מבוארים וכתובים כראוי זאת בדיוק נקודת דברי ואכן הרב אורי מרבה לומר את מה שכתבת פה.

התורה איננה הסטוריה במובן הפשוט של המילה כמו שאיננה ספר הלכה במובן הפשוט של המילה אלא איך צריך לראות את המציאות האלוקית דרך עיני בשר ודם

וכמובן התורה שבע"פ איננה חלק נפרד כמו שטוענים הקראים אלא היא חלק אינטגרלי בלתי נפרד מהתורה שבכתב.

היא נכתבה במהלך הדורות כי יש הסתר פנים ואין לנו לצערינו כבר כמעט2500 שנה נבואה וקשר ישיר עם הקב"ה וזה גם שייך להתפתחות התפיסות האתאיסטיות כי כאשר יש נבואה בעולם אי אפשר שיהיה אתאיזם כי ה נמצא בעולם באופן שלא משאיר מקום לספק (הוא יצא אז על עבודה זה) וכידוע שכאשר אברהם אבינו שבר את הפסלים צעקו עליו כולם איך הוא מעז לכפור באלוקים איך אפשר להיות כל כך אתאיסט ולשבור את האלוקים.

אלא שאברהם אבינו אמר להם אני בונה פה קומה יותר רחבה של אמונה טהורה בה' שאיננה עבודה זרה אלא מנותבת בדרך נכונה לעבודת ה

אבל ברור שהתאווה של קרבת אלוקים היא נחלשה מאוד מאז הפסקת הנבואה (ע"ע חכמי ישראל ששחטו את יצר העבודה גם העבודה הזרה וגם הנבואה ביקשו גם כל על יצר העריות אלא שהעולם היה חרב ולכן סמאו את עיניו אבל כשתחזור הנבואה יצר העבודה יהיה הרבה יותר גדול מכל יצר אחר זה ברור)

וחבל ממש שלא באת היה שיעור מטורף

מנגד, זה יכול להגיע מרבני הראי"ה, הכל שאלה של מינון....פותח השרשור גם לא מזדהה עם דעת הרב זצ"ל בנושא....

גדולי הדור הציוניים הסכימו עם דעת הרב זצ"ל בנושא, למיטב הבנתי....

זה מה שאמרתי שהשאלה היא שאלה של מינון, ואמרתי שפותח השרשור לא מסכים גם עם התפיסה של הראי"ה., ולא רק עם אותם רבנים שעוסקים בזה כל היום.

"יש לעם היהודי שלושה ערכי יסוד: עם ישראל, ארץ ישראל והמוסר היהודי"..... (עיין שם, שם).

היא לא רק אמיתית, עליונה וקדושה. היא גם ישרה, נעימה, ויפה.

הצורה שבה אתה מציג את הדברים כאילו התורה היא מנוגדת למוסר השכלי ו/או הטבעי היא לא נכונה.

רק שצריך להעמיק בתורה וליישר את הטבע בשביל להבין את זה.
 

לגבי "מטרתה" של התורה, אני חושב שהדברים מורכבים יותר מאיך שאתה מציג אותם.

לתורה יש פנים רבות.

אם אתה מתייחס לתורה עצמה (ולא למצוות) אז אני חושב שיותר משהתורה נועדה ל"לשמוע לציווי ה' ", היא נועדה להיות "ספר הברית", שזה דבר הרבה יותר גדול, וגם הרבה יותר מורכב (שבהחלט יש לו גם פנים לצד של המוסר).

ואם אתה מתייחס למצוות עצמן, אז גם בהן אני חושב שאמנם חלק מהותי בהן זה לשמוע בקול ה', אבל חלק בלתי נפרד ממהות המצוות, זה ההליכה בדרך ה'. ודרך ה' היא היא המוסר.

אני לא מאמין שה' היה מצוה אותנו על דברי שוא רק כדי שנתגבר על יצרנו ונזכה (גם לגבי העקידה אני חושב שזו מצווה שיש בה טעם ושהיא מוסרית מאד רק שהיא מכילה אבסורד וסתירה לעקרונות מוסריים אחרים, ולכן - "לעולה אמרתי ולא לזבח"). 

כמובן, חלק מהמצוות (ואולי גם יש מזה ניצוצות בכל מצוה), מהותן היא עצם הקשר עם ה' (שגם זה דבר חשוב מאד במוסר) והברית איתו (שזה משהו אולי קצת יותר עמוק ממוסר, אבל זה עדין דבר הגיוני).

ובגדול אני די מזדהה עם הגישה שמציג המהר"ל במהלך הפרקים הראשונים של 'תפארת ישראל'. (בגדול העקרונות הם: א' - המצוות הן גזירות, הסיבה לציווי היא שכך ראוי על פי הדין והיושר, ולא התועלת היוצאת מהדברים. ב'- המצוות מצרפות את האדם כיון שהן מכוונות בצורה הנכונה והישרה ביותר כך שהן מתקנות את דרכיו ואת נפשו של האדם גם בלי שהוא מודע לטעם המצוות. ג'- בכל מצווה יש היגיון מסויים, סדר מסויים. מצוות התורה בנויות להביא אותנו אל היושר, ומי שהוא ישר - הוא קרוב אל ה'.)

לגבי הטענה בסוף על אנשים שמתעסקים במוסר, הטענה שלך הגיונית מאד. וזה לדעתי בעיקר בגלל העיקרון שמביא הרב קוק בעין איה את "אינם יודעים לעשות רע" (ברכות, ג, מה), וכמו שמסביר החזו"א ב'אמונה ובטחון' פרקים ב'-ג', הרבה פעמים יכול לקרות שמי שמחפש את המוסר באופן עצמאי הוא נסמך על הדמיון והרגש שאינם דברים מדויקים. לעומת זאת היושר והתורה דורשים דיוק. וכפי שמסביר החזו"א- מי שפועל בשם המוסר וטועה (אפילו רק בחוסר דיוק קטן, וכל שכן כשחסרים אצלו דברים מהותיים יותר בהבנת המשקל של דברים, כפי שמסביר הרב קוק ב'עין איה' שם) יעשה עוולות גדולות יותר, ברוב רגש ואידאליזם.

אסכם את הדברים בכמה סעיפים מסודרים:

א'- אני לא אוהב את טענתך כביכול התורה אינה נעימה ויפה. כאילו החיצוניות שלה אינה טובה.

ב'- אני לא בטוח מה אתה מתכוון באמירה שמטרת התורה היא לשמוע בציווי ה'. אני בכל מקרה מאמין שהתורה היא ברית עם ה'. חלק מזה הוא שמיעה בציווי ה', וחלק מזה הוא ללכת בדרך ה'- שהיא היא הטוב והישר.

ג'- אני לא מאמין שה' נתן לנו מצוות בלא היגיון. גם אם ההיגיון הוא לא מרכז המצוה (אלא הקשר עם ה' על ידי קיום המצוה), או הסיבה לקיים אותה- בהכרח יש היגיון במצוה.

ד'- אני מאמין שברוב ככל המצוות אנו כן יכולים להבין לפחות רבדים מסויימים של ההגיון שבתורה ולהתחבר אליו (ועל ידי כך גם לזכות למידת החסידות כפי שמתואר במסילת ישרים).

ה'- אני מאמין שחלק מהמצווה לעסוק בתורה זה להבין את העומק שלה והפנימיות שלה - להכיר ולהבין את טעמי המצוות. ועל ידי כך האדם מזדכך, והמצוות שלו נעשות מכוונות ומחוברות יותר לרצון ה'. וזה מתחבר עם "השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי".

ואחתום במשפט שבו פתחתי, שאני חושב שמתמצת את רוב הדיון- התורה היא לא רק אמיתית, עליונה וקדושה, אלא גם ישרה, נעימה, ויפה.

מסודר, מנומק, בהיר, חכם.

מה הכישרון הטבעי שלך? מה למדת?

הריון ולידה

פה זה פחות רלוונטי

מה שיעזור זה להחזיר כל פעם

כל פעם

אבל זה מתיש ומנסיון אישי באיזה שלב באמצע הלילה נשברים כי רוצים לישון

עם הזמן זה עובר.

ואתם כהורים.

אל תרגישו שנכשלתם אם היא בכל זאת מגיעה למיטה 

כיף להיות במיטה עם אבא ואמא!  לא נורא בכלל. אם יש מיטה רחבה מספיק

והילדונת לא בועטת נוראות תוך כדי שינה, לא נורא. חושבת שזה נותן בטחון

לילד.  אולי להתפלל על זה, אם זה מפריע? לבקש עצה טובה מהשם?

תגיד לי אלפי ספרים תורניים ב"ה שעזרו לי שנים

באיזה הקשר זה פורום? 

ותגלי מקום מעניין מאוד. זה לא 'אוצר החכמה' עצמו - ספריית הספרים הענקית, אם כי יש ביניהם קשר כמובן.

זה פורום תורני, רובו חרדי אך לא כולו. חלק מהכותבים מוכרים (הרב איתם הנקין ז"ל, יבל"א הרב יוסף בדיחי, הרב יואל קטן, ועוד מן הסתם), אם כי כולם משתמשים בשמות אנונימיים כמו כאן.

מי ששם בפורומים אלה מי שנחלשו רוחנית והתדרדרו לפורומים. אצלנו, החזקים לא משוטטים בדברים כאלה באינטרנט וממילא לא תראה מקבילה.

זו פרשנות בלבד.

כלומר, מן הסתם יש שם רבים כאלה, אבל ודאי לא כולם. יש שם אנשים גדולים, ידענים ומעניינים, יראי שמיים בהחלט.

חלקם גם רבנים מוכרים, כפי שכתבתי להפי.

בסוף השימוש בכלים כאלה מועיל לפיתוח של שיח תורני, לפתרון שאלות, ועוד.

אה, ואני מכיר חברה חזקים מאוד אצלנו שמכירים את הפורומים האלה. כל מי שמחפש באינטרנט מדי פעם תשובות לשאלות תורניות עיוניות (לא הלכתיות פשוטות), כמעט בטוח נפגש בזה. דווקא חברה ברמה גבוהה לדעתי. אז אמנם הצדיקים הנ"ל אינם משוטטים יומם ולילה באינטרנט, אבל יוצא לפעמים להיכנס.

לעצם העניין. כנראה בעולם הדתי לאומי יש לא מעט פעילות כאן (פחות משהייתי רוצה) ולא מעט גדולי תורה צעירים כותבים דווקא בפייסבוק.

משם אפשר להתחיל. אחר כך להתקדם...

לשנות הרגלים רעים

ליצור הרגלים טובים

כשהבנתי את הקונספט של ההרגל זה הפך קל

ממליצה על ספר כוחו של הרגל

הוא מסביר את הרעיון של

טריגר- פעולה- תגמול

איך להיפטר/ ליצור הרגל

או ליצור הרגל זה תהליך מתמשך

הרבה אנשים אוהבים תוצאות של כאן ועכשיו

לא אוהבים תהליכים

וזה גורם לקושי בהשגת דברים

אני כן אוהבת תהליכים

מסוגלת לראות את התוצאה העתידית ולחכות בסבלנות

לרוב גם נהנת מהדרך

לכן בעיניי זה לא קשה

אחרים בטח יקראו לזה קשה עד בלתי ישים

ממליצה לקרא קצת טורים של הרב יצחק פנגר

ללכת בצעדים קטנים 

ולחלק את החזון הגדול למטרות קטנות ברות ביצוע

לפני כמה שבועות בעלון הידברות הרב פנגר רשם טורים בנושא שינוי התנהגות

ופירט איך לעשות את זה צעד צעד

זה עלונים לפני חודש- חודש וחצי ככה.

לגבי הצעדים הקטנים-

נגיד שאתה רוצה לרוץ מרתון שזאת המטרה הגדולה, אז

קודם אפשר כצעד ראשון להגביר מוטיבציה ובמקביל להוריד את המושג המופשט (רוצה לרוץ מרתון)

לפס מעשי (שינויים קטנים - לשים את הנעליים ליד הדלת, אפילו בלי לנעול, בשלב מאוחר יותר לקבוע זמן לריצה)

כשהייתה לי מטרה גדולה

השיטה של צעדים קטנים עזרו לי להגיע אליה....

היום אני מתמודדת עם דברים שאותה טכניקה בהחלט תשמש אותי

רק צריך לרצות

ולעשות משהו קטן בכיוון. 

ומוסיפים כמה שיכולים

בני אדם הם יצורים קטנים וחלשים

הרצון להשתנות תמיד מתבדה