עם שפעת רצינית.. עם חוסר דם בגוף בגלל דימומים מסיבים עם התקן לא הורמונלי.. הזנחתי את עצמי וכל הבדיקות יצאו חריגות ברמה שהייתי חייבת לעשות עירוי ברזל דחוף. לא הצלחתי לתפקד.. בעירוי הלחץ דם היה נמוך ובקושי התניידתי לשם. אז הביאו לי נוזלים והייתי שם לפחות שעתיים וחצי עם מחט בוריד.
בעלי מתפעל את הקטנים.. לוקח מחזיר וכו.. לפחות ככה זה היה ביום הראשון שלי לשפעת.. אמא שלי לקחה יום חופש מהעבודה והכינה לאכול לנו ולקטנים.. באה כבר שני ערבים לעזור עם ההרדמות ההאכלות וכל השאר..
בעלי גם לא מרגיש טוב אבל מתפקד, עובד, עושה טלפונים.. וכועס עליי שגם אני לא מתפקדת ככה. אומר לי שגם כשהוא חא מרגיש טוב הוא מתפקד. מאוד קר אליי.. חסר רגישות בצורה מפחידה. עושה הכול טכני כי זה גם הילדים שלו הוא לא יכול להפקיר.. לא מעריך את אמא שלי שבאה ואומר שלא כזה עוזרת. ולהכין שני סירים זה ךא עזרה (אמר את זה החום בכעס) כשהסירים האלה זה היה הדבר היחיד שאכלתי..
היום בבוקר היה עם הקטנים ואירגן אותם לגן. בדרך כלל אני איתם כשהוא בתפילה.. הייתי צריכה עזרה בללכת לשירותים. הקטנים כבר היו עסוקים בעניינים שלהם אז קראתי לו בקושי רב.. כמה וכמה פעמים.. חלשה ממש. והוא בא בעצבים ואוצר לי לא יכולתי עד עכשיו אני עושה דברים אני גם עם הילדים כם לא מרגיש טוב בעצמי.. בואי עכשיו אני אעזור לך. אז קמתי לבד כי מי יכול לקבל עזרה כזו בחולשתו.
ומצטערת אבל מי שלא מרגיש טוב לא מתזז לטובת הדברים שלו..
זרוקה במיטה. הוא שם את הקטנים בגן ולא חזר. נפגע כאילו מהכעס שלי.. אני בוכה כאן. רעבה ואין לי כוחות לקום לקחת משהו.. צמאה וגם אין לי כוחות לקום.. מרגישה עזובה.. אין לו טיפת חמלה כלפיי.. הוא רואה אותי ככה בקושי עם ברזל בגוף.. עם שפעת רצינית חום ורעידות.. והוא בשלו. מרחם על עצמו שהוא לא מרגיש טוב אבל עדיין קם ויוצא מהבית. אמא שלי כבר לא יכולה לקחת עוד יום חופש.. אני אומרת לה שאני בסדר ואכין לעצמי משהו כדי לא לצער אוצה אבל בינתיים מרגישה נטושה כאן.. ואני בו אדם חזק ברוב הפעמים גם כשאני לא מרגישה טוב חלקית אני מתפקדת.. אבל הפעם אחרי הזנחה פושעת של הגוף שלי אני גמורה..
ועוד יותר גומר אותי האדישות שלו.. הוא לא דואג לי אם אני שותה או אוכלת.. לא עונה לי להודעה. רק עסוק בעבודה שלו. לא מבין אחר כך למה אין ברכה בכסף..
הזנחתי את עצמי..את העבודה שלי.. את הגוף שלי ואת הנפש שלי.. אפילו אמא שלי שמה לב אתמול שהוא אדיש אליי. שמבחינתו רני אקום ואעשה דברים.
אתמול בבוקר גם לא הרגיש טוב ורצה שנכין פנקייק. ונכין הכוונה שאני אכין. לא אכלתי כלום הייתי בעצמי רעבה אבל תמיד עם האוכל אני רגישה אז אמרתי לו שנכין ביחד. כל ההכנה הוא עצבני. כאילו הוא מתפלא שהוא מכין (והוא כן מכין לפעמים אוכל לילדים).
הכנתי לי לחם וירקות ואמרתי לו שיעזור לי כי אני רוצה לאכול בעצמי והוא היה אדיש.. שיחק את עצמו הולך לחדר וכל זה כדי שאני אכין. אני מכירה אותו הוא מאוד מניפולטיבי. רבתי איתו והלכתי לאכול את הטיפת אוכל שיכולתי להכניס לפה עם דמעות בעיניים..שום רגש. חושב שאני סוס עבודה..
שהשם לא יתן לי להיות תלויה באף אחד.. הוא בסך הכןל אבא ובעל טוב אבל יש בו המון אנוכיות. תמיד ברגעים האלה מרגיש מופקרת.. והם לא קורים הרבה למזלי. יש בו כפיות טובה ומניפולטיביות..
אתמול דיברנו על גנים.. והוא אמר לי חבל שאין לך חברות שאת יכולה להתייעץ איתן. בעיר שלי יש לי הרבה חברים אם היינו גרים שם ישר הייתי מוצא.. ברוך השם שיש לי ואני עם ביטחון בנוגע לזה אס אמרתי לו נכון אני לבד אומללה ומסכנה.
ובדיוק אחרי מספר שעות חברה התקשרה ונתנה לי המלצות ואמרה לי על עוד חברות שאפשר להתייעץ איתן אז אמרתי לו אמרת לי שאין לי חברות ברוך השם יש עם מי להתייעץ.
ואז הוא אמר לי "אני אמרתי לך את זה??? בחיים לא הייתי אומר את זה איזה בעל יגיד כזה דבר לאשתו ואיזה בן אדם יגיד כזה דבר למישהו". אני באמת תוהה לעצמי אם הוא שכח שאמר או מכחיש.. ומודה שזה מערער טיפה את הביטחון אבל כתבתי לעצמי שניה אחרי שהוא אמר לי את זה בטלפון כדי לחזק את עצמי שאני טובה. אז יש לי הוכחה שזה נאמר..
בקיצור מתפללת שהשם יעזור לי.. הוא לא דואג לי ולא כלום. חושב שאם יקום לילדים בלילה אן יארגן אותם לגם זה מספיק.. ושאת כל זה יעשה בעצבים וכעס זה לא ישפיע עליי..
אני ממש צריכה חיבוק..ומילים מנחמות ומחזקות.. לא רוצה לצער את אמי אז אומרת לה שאני בסדר אבל אני לא.. וצריכה עוד מנות ברזל והגוף שלי פשוט חלש.. אפילו אחרי הלידות לא הייתי ככה..
בבקשה תחזקו אותי אתן בנות יקרות אני זקוקה לזה..
בעלי מתפעל את הקטנים.. לוקח מחזיר וכו.. לפחות ככה זה היה ביום הראשון שלי לשפעת.. אמא שלי לקחה יום חופש מהעבודה והכינה לאכול לנו ולקטנים.. באה כבר שני ערבים לעזור עם ההרדמות ההאכלות וכל השאר..
בעלי גם לא מרגיש טוב אבל מתפקד, עובד, עושה טלפונים.. וכועס עליי שגם אני לא מתפקדת ככה. אומר לי שגם כשהוא חא מרגיש טוב הוא מתפקד. מאוד קר אליי.. חסר רגישות בצורה מפחידה. עושה הכול טכני כי זה גם הילדים שלו הוא לא יכול להפקיר.. לא מעריך את אמא שלי שבאה ואומר שלא כזה עוזרת. ולהכין שני סירים זה ךא עזרה (אמר את זה החום בכעס) כשהסירים האלה זה היה הדבר היחיד שאכלתי..
היום בבוקר היה עם הקטנים ואירגן אותם לגן. בדרך כלל אני איתם כשהוא בתפילה.. הייתי צריכה עזרה בללכת לשירותים. הקטנים כבר היו עסוקים בעניינים שלהם אז קראתי לו בקושי רב.. כמה וכמה פעמים.. חלשה ממש. והוא בא בעצבים ואוצר לי לא יכולתי עד עכשיו אני עושה דברים אני גם עם הילדים כם לא מרגיש טוב בעצמי.. בואי עכשיו אני אעזור לך. אז קמתי לבד כי מי יכול לקבל עזרה כזו בחולשתו.
ומצטערת אבל מי שלא מרגיש טוב לא מתזז לטובת הדברים שלו..
זרוקה במיטה. הוא שם את הקטנים בגן ולא חזר. נפגע כאילו מהכעס שלי.. אני בוכה כאן. רעבה ואין לי כוחות לקום לקחת משהו.. צמאה וגם אין לי כוחות לקום.. מרגישה עזובה.. אין לו טיפת חמלה כלפיי.. הוא רואה אותי ככה בקושי עם ברזל בגוף.. עם שפעת רצינית חום ורעידות.. והוא בשלו. מרחם על עצמו שהוא לא מרגיש טוב אבל עדיין קם ויוצא מהבית. אמא שלי כבר לא יכולה לקחת עוד יום חופש.. אני אומרת לה שאני בסדר ואכין לעצמי משהו כדי לא לצער אוצה אבל בינתיים מרגישה נטושה כאן.. ואני בו אדם חזק ברוב הפעמים גם כשאני לא מרגישה טוב חלקית אני מתפקדת.. אבל הפעם אחרי הזנחה פושעת של הגוף שלי אני גמורה..
ועוד יותר גומר אותי האדישות שלו.. הוא לא דואג לי אם אני שותה או אוכלת.. לא עונה לי להודעה. רק עסוק בעבודה שלו. לא מבין אחר כך למה אין ברכה בכסף..
הזנחתי את עצמי..את העבודה שלי.. את הגוף שלי ואת הנפש שלי.. אפילו אמא שלי שמה לב אתמול שהוא אדיש אליי. שמבחינתו רני אקום ואעשה דברים.
אתמול בבוקר גם לא הרגיש טוב ורצה שנכין פנקייק. ונכין הכוונה שאני אכין. לא אכלתי כלום הייתי בעצמי רעבה אבל תמיד עם האוכל אני רגישה אז אמרתי לו שנכין ביחד. כל ההכנה הוא עצבני. כאילו הוא מתפלא שהוא מכין (והוא כן מכין לפעמים אוכל לילדים).
הכנתי לי לחם וירקות ואמרתי לו שיעזור לי כי אני רוצה לאכול בעצמי והוא היה אדיש.. שיחק את עצמו הולך לחדר וכל זה כדי שאני אכין. אני מכירה אותו הוא מאוד מניפולטיבי. רבתי איתו והלכתי לאכול את הטיפת אוכל שיכולתי להכניס לפה עם דמעות בעיניים..שום רגש. חושב שאני סוס עבודה..
שהשם לא יתן לי להיות תלויה באף אחד.. הוא בסך הכןל אבא ובעל טוב אבל יש בו המון אנוכיות. תמיד ברגעים האלה מרגיש מופקרת.. והם לא קורים הרבה למזלי. יש בו כפיות טובה ומניפולטיביות..
אתמול דיברנו על גנים.. והוא אמר לי חבל שאין לך חברות שאת יכולה להתייעץ איתן. בעיר שלי יש לי הרבה חברים אם היינו גרים שם ישר הייתי מוצא.. ברוך השם שיש לי ואני עם ביטחון בנוגע לזה אס אמרתי לו נכון אני לבד אומללה ומסכנה.
ובדיוק אחרי מספר שעות חברה התקשרה ונתנה לי המלצות ואמרה לי על עוד חברות שאפשר להתייעץ איתן אז אמרתי לו אמרת לי שאין לי חברות ברוך השם יש עם מי להתייעץ.
ואז הוא אמר לי "אני אמרתי לך את זה??? בחיים לא הייתי אומר את זה איזה בעל יגיד כזה דבר לאשתו ואיזה בן אדם יגיד כזה דבר למישהו". אני באמת תוהה לעצמי אם הוא שכח שאמר או מכחיש.. ומודה שזה מערער טיפה את הביטחון אבל כתבתי לעצמי שניה אחרי שהוא אמר לי את זה בטלפון כדי לחזק את עצמי שאני טובה. אז יש לי הוכחה שזה נאמר..
בקיצור מתפללת שהשם יעזור לי.. הוא לא דואג לי ולא כלום. חושב שאם יקום לילדים בלילה אן יארגן אותם לגם זה מספיק.. ושאת כל זה יעשה בעצבים וכעס זה לא ישפיע עליי..
אני ממש צריכה חיבוק..ומילים מנחמות ומחזקות.. לא רוצה לצער את אמי אז אומרת לה שאני בסדר אבל אני לא.. וצריכה עוד מנות ברזל והגוף שלי פשוט חלש.. אפילו אחרי הלידות לא הייתי ככה..
בבקשה תחזקו אותי אתן בנות יקרות אני זקוקה לזה..
