מרגישה שקיבלתי סטירת התעוררות.
שמעתי את זה כבר פעם וזה לא נכנס לי לראש כמו הפעם, כי כנראה הפעם זה ממש רלוונטי אליי..
נכון מברכים את ההורים שתזכו לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים? למה מעשים טובים זה אחרי החופה? הרי כל החיים צריך..
אז העניין הוא שאדם יכול לעשות הרבה מעשים טובים. עם כל העולם.
ועדיין...רק אחרי החופה, בתוך הבית פנימה, כלפי בני ביתו -
שם הוא ייבחן במעשיו הטובים! שם מצפה לו עבודת חיים מתמשכת,
ושם יהיה ניכר מיהו באמת...
אז הגעתי למסקנה שאני על הפנים..
הפרצוף האמיתי שלי- שה' ישמור.
אני פשוט לא מצליחה לסבול את המשפחה של בעלי, כמה שיותר רחוק לי- טוב לי! וזה מרגיש מגעיל.
עוד מעט בעלי צריך לעבור ניתוח, ברור שאני מודאגת מהניתוח ודואגת לשלומו, אבל מה שמדאיג אותי יותר (לא נעים להודות..) זה איך יהיה עם ההורים שלו (אני כבר כמה זמן לא פוגשת אותם חוץ מאירועים מיוחדים.. ולא בקשר.. עם האחים פה ושם לעיתים רחוקות. )
הגעתי למסקנה שאין לי סובלנות! לסבול התנהגות של מישהו אחר (שהוא לא המשפחה שלי מהצד שלי) שלא מתנהג כמוני או כמו המשפחה שלי.
אין ספק שחמי וחמותי עשו לא מעט בשביל שארגיש שאני לא אוהבת אותם, בלשון המעטה..
אבל וואלה.. אני חושבת שאולי אם הייתי יותר בסובלנות כלפי המשפחה שלו- הייתי מצליחה להשתלב ולא כמו שאני עכשיו- עומדות לי השיערות רק מלשמוע עליהם ולדבר עליהם. נתקפת בזעם ועצבים.
מצד אחד מבינה את עצמי, באמת. אבל מצד שני, יודעת לומר לעצמי שזה לא בסדר.
אם להודות באמת, אני קצת מנצלת את זה שבעלי סבלן איתי, ולא כועס או מתעצבן מזה שלא הולכים ככ לבקר את המשפחה שלו (כמובן שזה באשמת חמותי, אבל אולי יכולתי להתעלות מעל עצמי ולסלוח לה..?)
כרגע אני גם מתלבטת האם אני מלקה את עצמי שלא שאשמתי או שכל זה באמת נכון..?
אתן לכן דוגמא להמחשה,
אתמול בעלי ארגן את אחותו לבייביסיטר אצלנו,
הבית היה הפוך- ולא רציתי שהיא תבוא כי כל מה שקורה אצלנו היא מספרת לכולם
אין לה רסן.. אז אמרתי לו שאני מעדיפה שתבוא אחותי, שאלתי אותה והיא לא יכלה. אז נאלצתי לבוא הביתה ועל חשבון הזמן שלי עם הילד אני מנקה ומסדרת מהר מהר כדי להספיק שהבית יראה נורמלי לפני שהיא תגיע..
הספקתי בערך, הייתי ממש עצבנית.. רציתי לוותר על היציאה, לא באלי.
בעלי ניסה להרגיע אותי- ללא הצלחה. ביקשתי שיצא מהחדר וייתן לי להרגע.
מפריעה לי הנוכחות שלה, היא מעצבנת! ומצד שני אני אומרת לעצמי בראש- היא בסה"כ עושה לי טובה שהיא באה.. אבל- היא התפרסה על כל הספה, הוציאה את כל תכולת התיק שלה, הורידה נעליים, באמצע הסלון, פתחה אוכל קנוי שומני- על הספה(!!) וכבר לא מבקשת- ברור לה היא מקבלת את המחשב (שלי ד"א). לא אומרת שלום ולא כלום.. 0 ביחסי אנוש (מה אני מצפה? ממי יש לה ללמוד כשאמא שלה שכל יומיים עושה ברוגז עם הילדים שלה?! )
אז יצאנו, לא עברו שעתיים.. היא מתקשרת לבעלי- 'איפה אתם?' (מה זה עניינך??!!!!) מתי תבואו? (באת לבייביסיטר, לא? מז"א מתי תבואו...? ידעת לאן את מגיעה..) התעצבנתי אבל לא אמרתי כלום, לא רציתי להרוס את הרגע..
באנו הביתה- כל המקלדת עם הידיים השומניות שלה (אוף!) פתאום היא רוצה להכנס להתקלח- מה אני יכולה לומר? (היא באה מהבית. יכלה להתארגן לפני.. אבל לא. חייבים לנצל את כולם ואת הכל כמו אמא שלה.. ואני יודעת שאני נשמעת לא טוב!) תליתי כביסה בחדר שבו היא אמורה לישון.. אז היא נכנסת ואומרת לי- מה זה? למה החלון פתוח??! (את לא רואה למה? כי אני תולה כביסה! אני צריכה לספק תשובות בבית שלי?! )
עשיתי את הדברים שלי והלכתי לישון בעצבים.. נהרס ערב שבעלי התאמץ וארגן בייביסיטר ותכנן יציאה (שזה לא קורה הרבה..)
ועד עכשיו אנחנו לא מדברים רגיל.
למה זה בעצם עצבן אותי? אסביר. כי אני זוכרת את עצמי עושה בייביסיטר לאחיינים שלי- אם הייתי צריכה מחשב או משהו הייתי מבקשת בעדינות ובחוסר נעימות כי זה המחשב שלהם ואולי יש להם שם דברים שהם לא רוצים שבטעות אראה?
הייתי יושבת במקום אחד מרכזת את הדברים שלי ולא מבלגנת להם את הבית או מורידה נעליים!!
מקלחת??!!! לעולם לא! הייתי מתארגנת לפני אם היה מתאפשר ואם לא- הולכת לישון ככה!
נכון, מסכימה אולי אני קיצונית.. גם אחותי כשהיא באה אליי- בקיץ- לא מדליקה מזגן כדי לחסוך לי כסף, לא מקלחת ולא נעליים! כמה שיותר לשמור על פרטיות של הזוג ולא לגרום לאי נעימות.. כי הרי אם לא מתאים לגיסתי שאני מתקלחת אצלה יש 2 אופציות- או שהיא תתעצבן ולא תגיד לאחי ואז זה יצא איכשהו וזה לא נעים לה.. או שהיא תגיד לאחי ואז יש סיכוי גדול לריב.. אני מבינה שזה לא הכי נכון והכל בראש שלי- זה הסובלנות שאני מדברת עליה- להבין שלא כולם כמוני/כמו המשפחה שלי וזה בסדר. לקבל את זה ולא להתעצבן.
לסיום, הבנתי שאני נכשלת במבחן האמיתי.
לפני החתונה הייתי מסתדרת עם כולם, לא ראיתי אף אחד בעין רעה.. אף פעם לא רבתי עם אף אחד.. השתדלתי לדון לכף זכות.. כולם אמרו עליי שיש לי אופי שמסתדר עם כולם, יודעת לוותר, להבליג..
ועכשיו 'חופה..אבל מעשים טובים.. כבר אין פה...
אז סליחה על האורך ועל הפריקה..
תודה למי שקראה עד כאן..
הייתי צריכה להוציא את זה לעצמי..
והשמות בול מדוייקים להם כל אחד לאופי 
(אם כי ככל שהם מתבגרים אנחנו מגלים יותר הבדלים ביניהם...)