זה הזמן להגביה חומות, לשמור מרחק, למעט אפילו באמירת שלום.

ריחוק חיצוני יתרום לריחוק פנימי.

מצרפת לך תגובה ארוכה בנושא שכתבתי בעבר, בתקווה שתהיה לך לעזר ב"ה (נכתבה בלשון זכר אז פשוט לשנות זאת לנקבה):

מה עושים במצב של הידלקות/פרפרים/רגש/מחשבות על אדם אחר בנישואים:

תקציר כי בהמשך יש חפירות  :

זה לגמרי אנושי ויכול לקרות. לא להיבהל בכלל. 

רגש זה לגמרי דבר שיכול להעלות/להופיע וגם ללכת, אם לא "מאכילים" אותו או נותנים לו במה - הוא יכול גם לדעוך כלעומת שבא.

אותו רגש יכול להזכיר גם נוסטלגיה, געגוע לימים כיפיים בלי אחריות, עול, ילדים, עומס וכו', יכול להזכיר תקופה של "חופש"/"שיחרור" ואיך אתה עצמך רווק ורענן ולאו דווקא שאותה אישה היא היא חזות הכל, אלא גם כל מה שהיא מייצגת וכל התקופה ההיא והזיכרון וכו'.

בנוסף, לומר לעצמך: הייתה סיבה שאתה ואשתך דווקא עמדתם תחת החופה ולא אותה אישה. זו הייתה הבחירה שלכם ומה' אישה לאיש.

שזה לא יערער לך אפילו בקצת את הנישואין שלך ואת כל הטוב והקשר שיש לך ולאשתך היקרה.

להתעלם. לא לייחס חשיבות. להמשיך הלאה. ולהמשיך את כל הטוב שיש בין אשתך לבינך ולהעמיק את כל הטוב הזה בכל המובנים ביניכם.

והכל בסדר! לאט לאט אם תשקיע את כל האנרגיה שלך בביתך פנימה גם הרגש הזה ידעך לו והאהבה בינך לבין אשתך תעלה .

ועכשיו באריכות - 

כותבת בכללי על מה עושים במצב של הידלקות/פרפרים/התאהבות/מחשבות על גבר/אישה אחרים שהם לא אשתי/בעלי:

אני חושבת שדבר ראשון שצריך לעשות אם יכול להתחיל להיות מצב כזה -

כמובן אחרי שמנסים ככל יכולתנו ***שזה לא יקרה*** כולל הכל:

לעשות חסימות

הגנות

סביבה בטוחה גם בעבודה

לא ליצור יחוד

לא ליצור שחנשי"ם

לא ליצור יחס אישי גדול מדי

לא להביט הרבה

לא "להכניס את עצמנו בכוח" לזה (לפעמים היצר אוהב מאוווד לעשות רומנטיזציה לכל מיני "פנטזיות בפוטנציה" למיניהן, אז להילחם בו בחזרה!)

להפסיק כבר מההתחלה, כשזה קטן, ואפילו עוד לא התחיל - כי אם נכנסים לזה זה יכול לשאוב מאוד והדרך החוצה *הרבה* יותר קשה

וכן הלאה)

אז אחרי שעשינו את כל זה

ואם חלילה זה בכל זאת קרה - 

לומר לעצמנו שקודם כל כל עוד זה בגדר מחשבה שאנחנו נלחמים בה - זה עוד בסדר, ויכול לקרות כי אנחנו אנושיים!

אם זה חלילה עובר למחשבה שאנחנו אפילו לא מתאמצים להילחם בה

וחלילה למחשבה שאנחנו אפילו מעצימים אותה ונהנים מזה

וחלילה למעשים

כאן אנחנו כבר בבעיה.

אבל אם זה נשאר ברמה הראשונה - להבין שלאנשים אנושיים זה יכול לקרות!

אז הם יגדרו ויעשו הכל כדי שזה לא יקרה!

ואם קרה לא יחשבו ש:"הנה! עלתה מחשבה!

זהו

סוף העולם הגיע ובטוח נתגרש ונהיה עם ההוא/ההיא"

ממש ממש לא!

אז עלתה מחשבה, אז מה?!

להזיז אותה. ולהעביר את ה"דיסק" בראש לדיסק של אהבה בינך לבין אשתך

לדיסק של החתונה שלכם

לדיסק של כל הרגעים המאושרים שלכם יחד

ולחזור הבית הולהעמיק גם בפועל את הקשר עם אשתך

במחשבה

בדיבור

במעשה

בתיכנון

באנרגיה

בזמן

בכסף

בכיף

בהכל!

ובכל המישורים והתחומים - רגשי, נפשי, גופני, נשמתי, הכל!

לא לחשוב שמחשבה כמחשבה היא חזות הכל - כי זה שקר.

ושקר מתוחכם שיצר הרע יכול לעשות מננו ממש מטעמים!

עכשיו אני רוצה להתייחס לנקודת הבלעדיות בנישואין –  כיוון שזו נקודה מהותית וחשובה מאוד שיכולה לקרות *לכל* איש באשר הוא במהלך חייו, ו*לכל* אישה באשר היא במהלך חייה.

מה זו בעצם הנקודה הזו שיכולה לקרות לכל אחד?

אם ניתן לה שם הוא יהיה "הידלקות על מישהי/ו אחר" תוך כדי שאנחנו נשואים לבן/בת הזוג שלנו.

איך מתייחסים ל"הידלקות/התאהבות/פרפרים/רגשות" כאלה ואחרים שמוצאים אותנו בחיים שלנו?

קודם כל מנסים להבין *את השורש* של הדברים, וכדי להבין את זה צריך לעשות דרך עמוקה ומקיפה.

ראשית, להבין שאותם *הרגשות* כשמם כן הם – רגש.

ורגש בא ורגש הולך.

אם אנחנו *בראשנו* ניתן לרגש הזה מקוםפ של כבוד, מקום של "ואו! הנה! אני מרגיש אליה משהו! אני מרגיש אליו משהו! אז זהו!!! אז *זו* האמת! אז יאללה כל החיים אני חי/ה בשקר ובעלי/אשתי הם בכלל לא הנכונים לי אלא אותו "וואו" שעכשיו פגשתי...

ויאללה בלאגן אני אתגרש ואהיה עם ה"וואו" הזה כי עובדה! עובדה שאני מרגיש/ה אליו/ה בעוצמות כאלה!"

אז קודם כל לנשום.

להבין שזה רגש. זה בסך הכל רגש. שעולה.

לא לכל מחשבה שלנו, לא לכל הרגשה שלנו, צריך לתת כל כך כלכך הרבה פרשנויות, כוח, ולחשוב בראשנו שאם המחשבה הזו עלתה, או אם הרגש הזה עלה – סימן שזו האמת וסימן שאנחנו צריכים באמת להתנהל על פי אותה "אמת".

ממש ממש לא!!!

רק זה שאדם או אישה נבהלים מהמחשבה שיכולה לצוץ להם פתאום (וכאמור, היא יכולה לצוץ *לכל איש או אישה באשר הם*!!!)

או נבהלים מעוצמה של רגש/משיכה שהם פתאום מרגישים למישהו אחר – רק זה עצמו יכול להיות הרה אסון!

כי בתרבות המערב חונכנו "לך אחרי הלב שלך"

"לכי אחרי הלב שלך"

"רק הוא צודק.

בלה בלה בלה

אני ואני ואני במרכז.

בלה בלה בלה

לך אחרי התאוות שלך והחלום שלך ותגשים את עצמך ותממשי את עצמך וכו' וכו' וכו'"

ומה אנחנו מבינים מכל המסרים האלה שמחלחלים וחילחלו לנו כל כך עמוק לתת מודע וןאפילו למודע?

אנחנו מבינים ש: "אוקיי. אז גם אם אתחתן ואמצא מישהו/י יותר מבעלי/אשתי – אני צריך/ה ללכת אחרי הלב! שלא אשקר לעצמי!"

ואז כל מחשבה או רגש,

ששוב מאוד נורמליים ויכולים לקרות לכולנו כי אנחנו בני אדם!

מבהילים אותנו וגורמים לנו לחשוב שזו האמת ואין בלתה ואז אנו צריכים ללכת אחרי האמת הזו...

וזה מקום מאוד מסוכן!

צריך לשים את הרגש/המחשבה הזו במקום שלהם.

הם בסך הכל רגש או מחשבה שיכולים לעלות,

אוקיי, אנחנו אנשים, לפעמים נוכל לפגוש בחיינו מישהו מעניין/חתיך/יפייפיה/מסקרנת/אמפתית/גבר גבר – ואז יעלו לנו פרפרים וכו' – אז נביט רגע בתחושות שעולות לנו.

נחשוב עם עצמנו מה זה מעלה בנו? ולמה?

והאם חסר לנו משהו בחיינו?

עם עצמנו?

עם בן זוגנו?

אם כן – מזל טוב! אפשר לעבוד על *זה* בדיוק ולמלא את החוסר *הזה בדיוק* בטוב, בקדושה, בטהרה, בנאמנות

ואם זה לא ממלא שום חסר אלא רק "מגניב" ו"הידלקות" – אז לומר "אוקיי. שמעתי. הבנתי. אני בן אדם וזה יכול לקרות – והלאה. להתנתק מזה.

להתרחק מזה.

רחוק מהעין רחוק מהלב.

לא להשקיע ימים ושעות ושירים ולבכות במיטה ולהכניס את עצמנו לזה בכוח, והודעהות, והתכתבויות, ופגישות, ומתנות, והשקעה, השקעה של זמן, אנרגיה, כסף, מחשבה, מאמץ – לא לא לא!!!

פשוט לא להשקיע בזה אפילו שנייה!

להתרחק מזה!

ולהשקיע בבית פנימה את כל כולנו!

להשקיע בבית פנימה את המחשבה, המאמץ, הכסף, העזרה, הטיולים בפארקים, הקניות, המתנות, ההתכתבויות, הפגישות ה-הכל!

כי אם חלילה חלילה אתה תיפול בפח הזה של היצר,

ותיסחף אחרי כל הרגשה שלך,

אתה תגיע למציאות עגומה מאוד מאוד, ומהר מאוד מכפי שתוכל לחשוב!

זו תהיה מציאות מאוד עגומה בשביל אשתך היקרה

מציאות עגומה בשביל כל אחד ואחת מילדיך

וכמובן מציאות עגומה גם בשבילך 

מציאות עגומה בשביל אותה האישה הנשואה,

מציאות עגומה בשביל כל אחד מילדיה

מציאות עגומה בשביל בעלה

מציאות עגומה עבור הוריה, הורי בעלה וכל הסובבים אותם.

נקודת האור שיש כאן היא - שיש בהחלט דרך לצאת מהמחשבות הללו

הדרך הזו יכולה להיות לפעמים לא הכי קלה - אבל היא קיימת.

ואם הולכים בה - יכול להיות לה סוף, או בעצם התחלה מאוד מאוד מתוקה לנישואין שלך ושל אשתך, בית אוהב, שמח ומחובר,

זוגיות ונישואין מאושרים וקרובים מאי פעם.

עוד נקודת אור מאוד גדולה - היא שהדרך הזו תלויה בעיקר בעיקר *בך*.

יש *בך* את הכוחו לעצב את מציאות חייך.

בידיך להפוך את חייך וחי כל הקרובים והאהובים שלך לאומללים,

ובידיך להפוך את חייך וחיי כל הקרובים והאהובים שלך למאושרים.

מתייחסת כרגע לאו דווקא למקרה שתיארת שבו יש "רק" מחשבות או פרפרים שעלו מדי פעם - אלא כאמור לכל הנושא הזה של מציאות בה נדלקתי על מישהו/י אחר/ת שאינם בעלי/אשתי בכלליות:

הדבר הראשון שאתה צריך לעשות - זה לרצות.

אם יש בך את הרצון לתקן,

את הרצון שיהיה טוב, אבל טוב אמיתי, לא בכאילו,

טוב נצחי, ולא רק לרגע ואחריו באים יסורי מצפון -

אז אתה תצליח!

אחרי הרצון, וכדי להצליח אתה צריך לעבור כמה שלבים,

העיקריים שבהם הם

א. מודעות

מודעות לעצמך,

מודעות לחיי הנישואין שלך,

מודעות לחסרים אצלך בנפש, לצרכים לא ממומשים שלך,

מודעות למה הם בכלל חיי נישואין,

מודעות למי היא בכלל *אשתך*

מודעות למה זה בכלל חוסר נאמנות/חוסר בלעדיות (בגוף, מחשבה, דיבור או מעשה), מדוע היא קורית

מודעות לאיך אפשר לצאת ממצב שכזה

ומודעות כללית ועמוקה של החיים ונפש האדם בכלל ושלך בפרט.

ב. כלים ומיומנות איך להצליח את זה "בתכל'ס" - בפועל.

ג. ליווי וידיעה שזה *תהליך* וכשמו כן הוא - תהליך.

צריך לאזור את כל הכוחות ואת כל הרצון והסבלנות וההתמדה כדי שזה יצליח.

לדעת מראש שזה לא הולך להיות קל - אבל כל דבר טוב בחיים האלה מקבלים אחרי עבודה קשה, וזה שווה את זה, שווה כל שנייה של מאמץ!

כמו הריון שכואב ומתיש לאישה שנמשך 9 חודשים, ואז לידה קשה וכואבת, ואז גידול ילדים סיזיפי,

בלי לישון בלילה, שהגוף מפורק, ועוד אלף ואחת התמודדויות עם כל ילד - אבל איזה אושר זה ילד!

ואיזה עולם ומלואו זה ילד!

כך גם כאן,

אחרי שתעשה עבודה פנימית אמיתית עם עצמך - תוכל להגיע לאושר שאי אפשר לכמת אותו במילים עם אשתך ועם כל המשפחה שלך!

אתה גם בונה את עצמך

גם בונה את אשתך

גם בונה את ילדיך

גם בונה את העתיד של כולכם

ואת העתיד של הצאצאים והנכדים וכו' וכו'.

אנסה לגעת בכל אחת מהנקודות ולנסות לתת לך לפחות קצה חוט שלך עזרה ראשונית:

1. הרצון.

הדבר העיקרי כאמור שצריך להיות לך זה הרצון להפסיק.

הרצון לתקן.

הייתי מנסה לעשות תרגיל מחשבתי, שבו ממש תחשוב עם עצמך

איזה אדם אני בוחר להיות?

אילו ערכים חשובים לי בחיים?

אילו ערכים הייתי רוצה להעביר לילדיי?

האם אני נוהג על פי סולם האמונות והערכים שאני מאמין בו?

(ועוד תרגיל מחשבתי שהוא קשוח וברור לי שאתה ממש לא בכיוון, אבל רק לשם ה"זעזוע" והבחירה המוחלטת בטוב אפשר לעשות אותו אפילו שאתה ממש רחוק משם ב"ה):

לדמיין מצב של: ואם אבחר (חלילה) לעשות משהו עם הרגש שעלה פתאום וחלילה לבגוד/לפתח קשר אסור -

כיצד אשתי תרגיש אם תדע על הרגשות שלי לאותה אישה?

אבל ממש לעומק - איך היא תרגיש?

איך יראו הפנים שלה?

כמה היא תבכה?

כמה היא תהיה שבורה?

מה יקרה לנפש שלה? 

אותה הנפש שבחרה בי מבין כולם, כרתה איתי ברית נצח, נשארה נאמנה אך ורק לי כל השנים האלה ולמרות כל מה שעברנו יחד - ועכשיו הבינה שניפצתי לה בפרצוף את הברית הזו, ששברתי אותה לאט לאט ועמוק עמוק, שהרסתי לה את החלום, את המציאות, את העבר, את ההווה ואת העתיד - כמה אשתי שבורה שם?

ממש תראה אותה ותהיה שם.

וכמה כל ילד שלי יסלוד מאבא שלו אחרי שהוא יגלה (וסופו של כל שקר להתגלות)?

וכמה כל ילד כזה יפסיק להאמין בנישואין?

וכמה כל ילד כזה ירצה להתרחק מאבא שלו שפגע ככה באמא? 

או חלילה יפתח דפוס דומה לאבא ויבגוד גם הוא באשתו לעתיד?

וכמה כל ילדה, כל בת שלי תפסיק להאמין במין הגברי באשר הוא כאשר תגלה?

וכמה היא תהיה עצובה ובודדה ותרגיש שאי אפשר לסמוך על אף גבר בעולם כולו - כי הרי אבא שלה, מקור העוגן שלה - הוא פגע ובגד באמא! אז בטח כולם כאלה1

ואיך הבת שלך תכאב כל כך את הפגיעה של אמא,

ואיך תהרוס לה את המודל על המשפחה, אולי היא בכלל לא תרצה להתחתן,

או אולי היא תמצא אדם עם אופי בוגדני כמו של אבא ותחתן איתו - כי זה הדפוס שהיא מכירה - וגם בה יבגדו - וגם היא תישבר?

וחוזר חלילה

זה ממש מעגל שמשפיע על דורות שלמים! דורות!

ואיך אחרי שאשתך תגלה ותישבר היא לא תוכל להכיל את הכאב ותרצה להתגרש

ואיך כל אחד מכם מוציא 150,000 ש"ח בממוצע לכל צד לעו"ד לגירושין,

ואיך הלב של הילדים נשבר

ואיך אבא ואמא רואים את הילדים רק כל חג שני, או כל שבת שנייה, או חצי מהחיים שלהם,

ואיך הילדים בוכים "אבא אבא", "אמא אמא" כי רוצים להיות עם שניכם יחד ולא רק עם אחד מכם, אין מחזה יותר קורע לב מזה, אין! וראיתי לצערי הרב הרבה מחזות כאלה.

ואיך העול הכלכלי נהיה כפול ומכופול - כי צריך לשלם מזונות

וצריך להשכיר 2 דירות, 2 משכנתא, 2 ארנונות, 2 חשמל, מים, גז, אינטרנט, רהיטים, בגדים לילדים - הכל הכל כפול

וכמובן עלות העו"ד וההליך המשפטי קורע הלב והכיס גם יחד

ואיך אחרי כל זה אתה מנסה להתשתקם ולמצוא זוגיות שניה,

אבל אותה "מושא פנטזיה" נשואה, וגם אם לא, וגם אם כל אחת אחרת -

איך אתה מתחיל ממש ממש מ0! הכל

רק שהכל הרבה הרבה (ושוב הרבה) יותר מורכב -

כי לך יש ילדים, ולה יש ילדים

כי לך יש מטענים קודמים, ולה יש מטענים קודמים

כי לך יש חסרונות

ולה יש חסרונות

כי אין אדם מושלם בעולם! אין!

רק הקב"ה לבדו מושלם!

אז מה החלפת בעצם?

חיסרון א בחיסרון ב?

בשביל זה כל כאב הלב הזה?

והמורכבות של פרק ב, עם ילדים מכל הבתים, ואיך ההוא יסתדר עם ההיא, ואיך האחות תסתדר עם האח החדש,

ואיך הגרוש/ה שתמיד חלק מהחיים כי יש ילדים משותפים

ובקיצור -ה-כ-ל יותר מורכב!

2. אחרי בירור הרצון באה המודעות לכל הדברים.

מודעות לעצמך -

מה נותן לך הקשר האסור?

מה אולי חסר לך בחיי הנישואין שלך?

מה אולי חסר בך ובעצמך?

איך החיים בכלליות אצלך? עבודה, דימוי עצמי, זוגיות, הורות, רגשות?

מתי התחיל השינוי? מה היה הטריגר לשינוי?

אילו צרכים שלך אתה מרגיש שלא ממומשים?

מה יש בקשר האסור שנותן לך סיפוק? מה בדיוק יש שם?

אחרי שתבין עם עצמך את כל אלה,

תוכל יותר להבין את המקום בנפש שאתה פועל ממנו - וממילא יהיה קל יותר לעבוד על המקום הזה בדיוק.

אם לצורך הדוגמא, הרגשת שלא מספיק מכילים או מבינים אותך בזוגיות - ואתה מוצא אוזן קשבת והכלה אצל אותה אישה -

אתה צריך להגיע למצב שבו אתה מכניס את ההכלה וההבנה לתוך ביתך פנימה - עם אשתך שלך.

וזה לגמרי לגמרי אפשרי!

או אם לצורך הדוגמא היה חסר לך ריגוש ו"פרפרים" בנישואין שלך - ומצאת את הריגוש, הסוחף הזה, החדש הזה אצל אותה אישה - תוכל חלעבוד גם על הנקודה הזו ולפתח אותה עוד ועוד גם בתוך חיי הנישואין שלך ועם אשתך היקרה *בטוב*

ושוב - זה לגמרי לגמרי אפשרי! גם אחרי 30 שנות נישואין!

מודעות למה הם בכלל חיי נישואין- הנישואין מעצם הווייתם מספקים לכל אדם התמודדויות ומורכבויות אינספור.

זה לא שלך זה קרה כי משהו בך ובאשתך דפוק חלילה,

זה פשוט שעצם המהות של נישואין - היא שהם לצד כל הטוב שמביאים - מביאים עמם גם שחיקה, עייפות, עומס ועוד הרבה דברים.

אם מבינים את זה - ומשכילים להתמודד עם זה בחוכמה - להמשיך ולהשקיע כל יום מחדש אחד בשנייה,

להמשיך לראות כל יום מחדש אחד את השנייה כלא מובנים מאליהם, משקיעים את הזמן, הכסף, הכוחות, האנרגיה והמאמת אחד בשני,

נתינה ועוד נתינה - זה מייצר אהבה וקירבה.

אהבה היא אקטיבית לגמרי. לא פסיבית.

וכמו כל דבר בטבע שצריך אנרגיה כדי להתקיים, ומשלא מקבל את האנרגיה הוא מת (אפילו צמח, אוטו, הכל!) - כך גם האהבה.

נתינה מולידה אהבה, השקעה מולידה אהבה,

תשקיע את הזמן שלך

את המחשבות שלך

את התיכנונים לכיף שלך

את הכסף והכוח שלך

באשתך!

תוסיפו עומק לחיי הנישואין - תעמיקו את מה שכבר קיים

ובד בבד תוסיפו ריגושים וחידושים לחיי הנישואין בטוב, בקדושה ובטהרה

תשתף את אשתך בעולם הפנימי שלך,

בהצלחות שלך, בכשלונות שלך,

בשמחות שלך, ברגעי השבר שלך

ותשמע את העולם הפנימי של אשתך - מה מרגיע אותה, מה מעציב אותה, מה כואב לה, מה משמח אותה

תכיר אותה עד הסוף,

בעומקים ורבדים שאפילו לא חלמת שקיימים!

תכיר אותה כך בגוף, בנפש, ברגש - והיא אותך כנ"ל.

ואז אתה תראה עד כמה תאהב את אשתך!

מודעות למה זו בכלל בגידה וחוסר נאמנות (בגוף, מחשבה, דיבור או מעשה), מדוע היא קורית -

בד"כ בגידה או חוסר נאמנות על כל צורותיה ודרכי ביטואיה מגיעה מחוסר שיש לאדם.

זה יכול להיות חוסר בזוגיות, או אפילו עם עצמו ודימוי עצמי לא בשמים -

ואז מושא הפנטזיה/הבגידה ממלא אצל האדם את הצורך הזה.

לכל בני האדם יש צורך להרגיש שהם שווים,

שהם אהובים,

שהם בעלי ערך ומיוחדים בעולם הזה, ולא סתם "עוד מישהו/י".

כאשר איש או אישה נישאים - הם בעצם מספקים לעצמם את הצורך הזה אך ורק ע"י בן/בת הזוג בצורה היותר כוללת ורחבה של הדברים.

אמנם, לעיתים הצורך הזה מרים ראשו ורוצה להרגיש עוד יותר אהוב!

עוד יותר שווה!

עוד יותר מוערך!

עוד יותר מיוחד!

לעיתים הוא גם רוצה *שעוד מישהו* חוץ מבעלי/אשתי יתנו לי את ההרגשה הכ"כ נעימה הזו שאני מיוחד!

ובמיוחד כאשר האדם במקום קצת קטן עם עצמו,

אולי תקופה בה הוא לא כ"כ אוהב את עצמו, או לא כ"כ שלם עם עצמו,

או תקופה של שינויים, של חששות או פחדים,

או תקופה שהזוגיות עם קשיים, אפילו קצת,

או תקופה שהשיגרה שוחקת -

בכל אחד מן המקרים הללו - הצורך הזה יכול ממש לבעוט עצמו החוצה!

להיות מאוד מאוד חזק ולגרום לאדם לרצות לממש אותו בכל דרך אפשרית.

וכאשר הצורך הזה פוגש עוד צורך מאוד דומה אצל מישהו אחר,

למעשה - צורך שפוגש ב*הזדמנות* למימוש - מכאן הדרך ליפול הרבה יותר קצרה.

ומרגע בנוצר קשר עם אדם אחר - מאותה השנייה - זה כבר קשה עד לפעמים נראה שבלתי אפשרי להפסיק.

כי הנפש מרגישה שנותנים לה מענה על הצורך,

כי כבר נוצרה קירבה,

כי כבר נוצרה תלות לפעמים

לכן לפעמים רק כאשר אדם מתרסק ומגיע לתחתית הוא נזכר "להתעורר" ולנסות לצעוק הצילו ולצאת מן הבור.

חשוב גם לזכור שאותה אישה נשואה ומה שאתה מייחס לה - זה לא אמיתי.

זו פנטזיה.

והמציאות לעולם לא יכולה להילחם עם הפנטזיה - כי האחרונה תמיד תנצח.

אתה בעצם משווה אולי בתת מודע בין אשתך לבין אותה אישה נשואה - אבל זה לא פייר,

כי אתה משתמש באותם כלים להשוואה וזה ממש לא נכון

אותה אישה חייה כך וכך שנים עם בעלה

היא לא מושלמת.

כמה שאתה חושב שהיא כן - היא לא!

למה?

שוב - כי היא בת אדם! בשר ודם!

לכ-ל אישה יש חסרונות ויש יתרונות

כמו שלכל איש יש יתרונות ויש חסרונות.

לא חוכמה שאתה רואה אישה אחרת רק כשהיא מתוקתקת, יפה, מאופרת, רעננה,

בלי ילדים שצורחים לה באוזן ובראש,

בלי לילה לבן וחסר שינה,

בלי עייפות תהומית,

עצבים וצרחות שיוצאים על הבעל/הילדים/אחר

בלי מצבי תסכול שבו יוצאים הצדדים הפחות יפים שלה

בלי השגרה השוחקת

בלי המובן מאליו שאתה מרגיש לאשתך

בלי לחיות יום יום, שעה שעה, 24/7 רק רק איתה - בלי חידוש, בלי שינוי, בלי גיוון,

ובלי כל שאר החסרונות שיש לה.

אז מה זה שווה?

גם אם היית לצורך הדוגמא נשוי לאותה אישה,

ומתרגל אליה,

וכל מה שכתבתי למעלה -

ואז היית מכיר "במקריות" את אשתך הנוכחית - שלא הייתה אז אשתך אלא אישה נחמדה מהעבודה/לךימודים/אחר -

אז גם *בה* היית מתאהב!

ואם היא הייתה מחזירה לך אהבה - אז עוד יותר!

כי ה"אני המשוקף" שלך (החלק בנו שרוצה אישור וחיזוק מהסביבה שהוא שווה ומוערך וטוב ומיוחד) היה מקבל *ממנה* פידבקים כ"כ חיוביים!

אז תבין שזה לא *האישה עצמה*

אלא זה עצם הריגוש,

החידוש,

האסור,

המגוון.

וזה שקר.

אין שקר יותר גדול מזה.

אתה חושב באותו רגע שאתה מאושר - אבל זה לא אושר!

בהגדרה, אושר הוא הנאה עכשווית + משמעות ותחושת שביעות רצון מהנעשה גם לטווח הרחוק ובעתיד.
כאשר אנו עושים משהו שמסב לנו הנאה, ובד בבד אותו המשהו הזה הוא משהו שמשמעותי עבורנו, שהוא חלק מסולם הערכים הפנימיים-אישיים שלנו, שהוא משהו שגם אחרי שנגמור לעשותו נרגיש טוב ושלמות – זה אושר אמיתי.

בשונה לגמרי מאושר, הנאה רגעית כשמה כן היא – רגעית. הנאה שאדם נהנה ממנה בהווה, בזמן עצמו שהוא עושה אותה, אבל מיד לאחר מכן, כאשר הוא סיים את אותה הפעולה, הוא מרגיש רע עם עצמו, לעיתים אפילו עוד יותר מתוסכל ולעיתים אפילו ריק, עצוב או חלול.
הנאה רגעית לא תביא את האדם לעולם לאושר.
היא נעימה לשעתה ומתוקה לשעתה בהווה עצמו, אבל בעתיד היא רעה וגורמת סבל לאדם.

הנאה רגעית יכולה לבוא בצורה של תאוות למיניהן.
כל אדם שתאב למשהו, בין אם זה אישה זרה/גבר זר, בין אם זה אוכל לא בריא/משמין, בין אם זה תחושה של רוגע ובריחה מהמציאות כדוגמת שימוש בסמים/אלכוהול – כל אלו יכולים להביא לאדם הנאה רגעית.
אבל מן הרגע שהן יסתיימו – האדם לא יהיה מאושר, אלא להיפך מזה – ירגיש עוד יותר רע עם עצמו.
וחשוב לשים לב לנקודה הזו ולהבין את ההבדל בין הנאה רגעית לבין אושר.

התאוות וההנאות הרגעיות האלה יוצרות לאדם מצג שווא שהן טובות לו. וזה שקר.

כי הן אולי טובות ונעימות לו לאותו רגע, אבל בזה זה מסתכם. ברגע. לאחר שהן חולפות - הריקנות, הגועל והרע שהאדם מרגיש גדולות מאוד. לכן הן בעצם לא טובות לו. כי מה שטוב לאדם - הוא שמח בו גם בהווה וגם בעתיד, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך. כך יודעים שאנחנו במקום הנכון.

עכשיו, כל פעם שבאה לך, או לכל אדם התאווה ואומרת לך "וואי, איזה כיף ונעים יהיה לך אם תממש אותי!" אז אוקיי - אתה יכול לדמיין באמת איזה כיף ונעים יהיה לך אם תממש אותה, אבל גם לזכור את ההרגשה שתגיע *אחרי*. ואתה יכול ממש בדמיון מודרך ללכת להרגשה הזו, של הריקנות והגועל של אחרי ולהגדיל אותה, ולתת לה אפילו אולי צורה מוחשית עם צבע וכל פעם להצמיד אותה בהקשר שלך במוח לרצון לחטוא ולבצע תאווה אסורה כלשהי. ממש לחבר את זה עם הרע שבזה.

בנוסף לכך, לדמיין איך התאווה הזו תיפגע בצורה מאוד מוחשית ומאוד ממשית ביקרים לך מכל - אשתך, ילדיך, אתה, מי שאתה חוטא איתו, ובעצם כולם. אין אף מרוויח בסיפור הזה, רק מפסידים.

אחרי שתחבר, אבל באמת תבחר, נסה ללכת בלב שלם עם הבחירה שלך.

ואחרי שבחרת נסה לראות איפה אתה כן ממלא את החוסר ואת הצורך ברגעי הנאה וכיך במסגרת המותרת והטובה.

זה אפשרי.

אתה יכול להוסיף לחייך ולחייכם הזוגיים הרבה מאוד דברים שיכולים לגרום לך להנאה רבה, והכל מותר וטוב ורצוי ולא פוגע ולא מזיק לאף אחד.

בצורה הזו - גם יהיה לך נעים וטוב לאותו רגע - וגם בעתיד ולטווח הארוך.

כאשר אתה עם אשתך *בטוב* - או אז אתה באמת מאושר!

כי אתה מאושר ושמח גם מאותו הרגע

ושמח ומאושר גם בטווח הרחוק, בכל פעם שאתה נזכר בזה.

3. כלים ומיומנות איך להצליח את זה "בתכל'ס" - בפועל.

אז חוץ מהמגילה שכתבתי למעלה, שיש בתוכה המון כלים,

צריך גם "סור מרע"

וגם "עשה טוב" -

כאשר מנתנתקים ממשהו - צריך להכניס ישר משהו אחר טוב במקומו,

אין ואקום בעולם.

אם יהיה ואקום - הרע יעצים ויהיה יותר גדול וימשוך יותר

לכן אחרי שתתנתק מאותה אישה - אתה חייב להכניס מקור *טוב* לצורך הזה אצלך של יחס, הרגשה של בעל ערך, הבנה, קבלה, הכלה ואהבה.

זה יכול להיות מחברים, מבני משפחה, מהילדים, כמובן כמובן שמאשתך מקום ראשון! ממש לנקז את כל האנרגיה הזו *במודע* וב*מכוון* אליה

וכמובן גם מעצמך!

זה יכול להתחיל בזה שתשאל את עצמך איך הכרת את אשתך?

מה אהבת בה כשיצאתם והכרתם?

מה עשיתם יחד?

איך הייתה ההחלטה להתחתן?

איך הרגשת מתחת לחופה?

ממש תהיה שם בדמיון, איך הרגשת, איך הפנים שלך היו נראות, מה היה שם וכו' וכו'

אילו תכונות בה אתה מעריך ואוהב?

מה אתה מקבל מאשתך?

על מה אתה יכול להוקיר לאשתך תודה?

אח"כ כדאי להוסיף הרבה אור וטוב לזוגיות בכל התחומים, 

במחמאות, פתקים, הפתעות,

זמן זוגי יחד בלי הילדים, ועם הילדים,

חופשות מהנות, שיחות, צחוקים, בילויים, השקעה הכי גדולה בחיי האישות ועוד אינספור דרכים ודברים שאפשר לעשות יחד כדי לעורר ולהעצים את האהבה והקירבה בינך לבין אשתך האהובה.

4. לצאת מהדימיונות על ה"פנטזיה" ולראות את המציאות האמיתית:

בכל פנטזיה, ובמיוחד בפנטזיה אסורה כזו - יש גם בסיכון, גם באסור, גם בלא ממומש איזשהו מימד של התרגשות בפני עצמה.

ז"א, אתה לא חפץ דווקא במושא התשוקה, אלא אתה חפש בתשוקה עצמה.

כמו שאומרים "מאוהב באהבה" - אז נכסף לתשוקה.

וכאמור - אתה לגמרי יכול להעמיק את התשוקה בכל כך הרבה רבדים ועומקים עם אשתך ובטוב, עד שלא תרגיש צורך באסור הזה.

ואם האסור הזה "עושה לך את זה", אתה יכול גם אותו להכניס לחיים המשותפים שלך עם אשתך בכל מיני דרכים יצירתיות שכולן טובות ובמסגרת המוסר וההלכה כמובן.

טיפ טוב שאומרים שכדאי לתת לכל אדם שמפנטז על משהו אסור, כמו אישה אחרת/אוכל אסור וכו' - זה להשחיר בדמיון ובראש לפרטי פרטים את מושא התשוקה.

למשל, לדמיין איך אותו בחור/אישה זר נראה כאשר הוא בשירותים (במחילה כן...), איך הוא נראה כשהוא צורח ועצבני, איזה משהו גועלי כלשהו שצומח לו בגוף, איך הוא יראה אחרי שהות יומיומית וסיזיפית של החיים האלה במשך 20 שנים -

כי זה לא פייר להשוות מושא פנטזיה למציאות.

המושא הזה רק שעה בחודש כשהוא במטבו נפגש איתך. והמציאות היומיומית של אשתך וכו כשמה כן היא - יומיומית. 24/7.

אי אפשר להתחרות בזה - אז תצטרף לזה בדמיון - תהפוך את המושא הזה בדמיון למציאותי 24/7, איך הוא גם בחולשותיו ובדברים הכי מכוערים ודוחים שלו,

ואיך אחרי איזה 30 ימים הוא כבר גם מאוס עליך,

ואחרי שנה עוד יותר

ואחרי 20 שנה עוד יותר מאוס

ואז אתה תמיד תחפש את החדש, המרגש...

ואז אשתך, שלא תהיה אשתך , ואולי אפילו תהיה אשתו של גבר אחר בר מזל שיזכה בה - איך *היא* פתאום תהיה הפנטזיה שלך - כי היא לא מושגת ולא "בכיס הקטן שלך" ולא מובנית מאליה.

ואיך אתה רואה אותה רק שעה בחודש, ומדמיין עליה וכו' וכו'.

זה לא תסריט כ"כ דמיוני לצערי במקרה הזה, כי היא באמת ובתמים יכולה להיות בעתיד אשתו של גבר אחר בר מזל, או לכל הפחות לא איתך.

אז כבר עכשיו תעשה את העבודה הזו בראש אפילו לפני שתאבד אותה.

היא לא באמת מובנית מאליה. אפילו ההיפך הגמור מזה.

עד כאן

ב"הצלחה רבה וחיי נישואין מתוקים לאורך שנים רבות וטובות ב"ה יחד עם אשתך/אישך האהוב/ה 

(אז אם לא מספיקה החפירה בהודעה קודם, יש כאן עוד אחת )

במצב אותו תיארת (ולא רק, אלא בכלל) כדאי גם לחשוב איך לחזק את הקשר שלנו, שלי ושל בעלי.

כמה כיוונים לכך:

א. נסי לבחון מהו הדבר העיקרי / הדברים העיקריים שהמפגש עם אותו בחור X העלו בך - ואת הדברים הללו נסי לחזק בקשר עם בעלך.

הכוונה - שאיפה שאת מרגישה שאתם צריכים "אקסטרה מאמץ", או יותר עבודה ממוקדת - שם להשקיע יותר.

לדוגמא, אם הרגשת שחסר לך יותר שיח עמוק עם בעלך, ובמפגש עם אותו בחור ראית שיכולה להיות הזדמנות לשיח העמוק הזה - נסו לחזק ביניכם את השיח העמוק,

אם הרגשת שחסרות לך מחמאות או חיזור מבעלך, ובמפגש עם אותו בחור ראית שיש מחמאות וחיזור - נסו לחזק ביניכם את המחמאות והחיזור

וכן על זאת הדרך...

ב. מיקוד והעצמה של הביחד שלכם בפן של האינטימיות ביניכם - אינטימיות במובן של שיתוף בעולם הפנימי שלכם האחד את השנייה.

שיתוף בשמחות

שיתוף בחלומות

שיתוף בכאב

שיתוף בקושי

שיתוף בטוב

שיתוף ברע

שיתוף במחשבות, בתהיות, במשאלות,

ובכל העולם הפנימי.

זה יכול מאוד לקרב.

ג. מיקוד, לימוד והעצמה גם בפן של חיי האישות - שזהו עולם שלם והכי משמח, קדוש ומבורך כאשר זה בין איש לאשתו בקדושה ובטהרה.

ובעולם השלם הזה אפשר לגדול ולצמוח ולהינות ולחוות ביחד עצום ובאמת שהשמים הם הגבול.

וככל שתשקיעו שםם - ביניכם, בקודש הקודשים שלכם - זה יחזק גם אתכם, ביחד ולחוד וגם את הקשר שלכם כמובן.

אין כאן המקום להאריך, אך לימוד ממקורות טובים וראויים, והעצמה של כל הנושא הזה ביניכם בטוב, בשמחה, בקדושה ובאהבה - יכול להקפיץ את הקשר עוד ועוד.

ד. העצמת כל הטוב שכבר קיים ביניכם - ראייה שלו, והגדלה שלו, ואי-לקיחתו כמובן מאליו!

מיקוד עליו

שימה של זכוכית מגדלת עליו

לא לקחת אותו כמובן מאליו!

המובן מאליו הזה הוא המחבל הכי גדול בנישואים וצריך להילחם בו הכי חזק שיש!

(להרחבה על כך אפשר לקרוא בתגובה שכתבתי כאן: האם אפשר להגיע לאהבה גדולה גם אחרי החתונה? - נשואים טריים)

ה. לפעמים יכול להיות מצב בו עיקר הקושי מופיע דווקא בתקופה שאתם אסורים.

וצריך לבחון לעומק את העניין הזה, של הזמנים האסורים בין בני הזוג.

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (ואולי כולן?) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבההה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!!!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- מממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

אז מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

אבל זה רק מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

זה לא שבעלך לא אוהב אותך פתאום

זה לא שהוא רוצה להתרחק ממך

וברור שגם לא את ממנו

זה בדיוק בדיוק להיפך!

שהוא כל כך אוהב אותך לכן זה כל כך קשה לו!!!

שאת כ"כ אוהבת אותו לכן כ"כ קשה לך!

וזה לא פחות ממדהים!

מדהים מדהים מדהים!

תראי את הקירבה הזו

הרצון הזה

האהבה הזו

איזה כיף ואיזו זכות שיש ביניכם את זה גם אחרי שנים של נישואין!

זה כ"כ לא מובן מאליו וממש לא כולם זוכים לכך!!!

המקום הזה שכתבת,

שדווקא כשאסורים את רוצה קירבה נפשית ומילולית וכו' - זה כ"כ טבעי ונורמלי ושמעתי את זה מכ"כ הרבה נשים (כולל אני עצמי 

העניין הוא שלפעמים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!!!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!!!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!!!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!!!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיךלהבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרותאולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו 

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה 

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל 

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!!!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יוםפ.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!!!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!!!

יכולים להיות כמובן עוד כיוונים, אבל צריך אולי להכיר אתכם ספציפית כדי להציע ולהעמיק.

ב"הצלחה רבה רבה יקרה

מכירה את זה שאומרים לאדם אל תחשוב על חתול

ומאז הוא לא מסוגל אלא לחשוב על חתול…

שחררי את החרדה סביב זה, תאמיני לי שזה יכול לקרות לכל אחד, לא צריך לתת במה רק לחסום אינטראקציות איתו 

יש גברים שזה יכול ממש להפחיד אותם ולהכניס אותם לסרטים, זה לא מתאים לכל אחד

אצלנו בכל מקרה כמעט אין ממתקים אז זה יותר קל, אבל מאמינה שילדה יכולה להתרגל ולשמוח בזה

כשאני אומרת ממתקים אני מתכוונת לשלוק בייגלה בסקוויט, זה המקסימום שיש אצלינו אני לא מכניסה ממתקים הביתה.

הכי קשה זה בשבת אצל המשפחה, אבל גם אצלינו בבית, עם עוגיות שאנ מכינה וכו 

אני מבינה על מה את מדברת, יש ילדים להוטים למתוק.

לדעתי יש שתי אפשרויות, אפשרות אחת להוציא את הממתקים מסל האופציות. פשוט אין בבית / יש רק בשבת / רק בימי הולדת.

אפשרות שניה, אם מבחינתך זה כן לגיטימי לקבל קצת מתוק, להחליט על עיתוי וכמות קבועה, ולהינעל רק על זה. עדיף לא אחרי האוכל. למשל, בשעה 4 מקבלים 2 עוגיות, או כשחוזרים מהגן מקבלים איגלו, או אחרי אמבטיה מקבלים קובית שוקולד או בבוקר אוכלים עוגה... מה שמקובל עליך. עדיף לא אחרי האוכל כדי שתאכל טוב ולא תמהר להכריז שסיימה בשביל הממתק.

שתי האפשרויות האלו מונעות דיונים בנושא, כי זה משפט קצר ברור, עם זמנים ומשמעות שהיא מסוגלת להבין.

לגבי הדיבור, האמת אני שמתי לב שכמה שפחות מתייחסים זה עובר להם וזהו. דווקא אם מתייחסים ועושים עניין, גם אם בחומרה, זה נראה להם מגניב לבדוק שוב את הסיטואציה. כמה שיותר להגיב ביובש, אפשר כמובן לומר 'זו מילה לא נעימה, אנחנו לא רוצים ללכלך את הפה שלנו במילים לא יפות' אבל זהו. לכי תדעי, אולי היא נורא מסתקרנת איך מרגיש פה מלוכלך אז היא צריכה לנסות את זה כדי לבדוק? כמה שפחות עושים מזה עסק, זה יפסיק מעצמו.

אם תכעסי ותעשי סיפור ממילה לא נקיה- היא תמשיך ותנסה כי ככה זכתה ליחס שלך

אם תביאי לה יחס מינימלי להתנהגות שלילית , ובמקביל את תרימי ותעצימי כשהיא מדברת יפה ובנועם או בכללי כל התנהגות טובה- הטוב ימשיך

קל לדבר וקשה ליישם, עבורי לפחות. אני צורחת כשהם מגזימים 🙈

הצחקת אותי 

אני בדיוק קוראת אותך וחושבת לעצמי על כמות הפעמים שאני משננת שילד מחפש תשומת לב גם אם היא שלילית

אבל ברגע האמת??? המוח ריק פירהההה

הממתקים אני ממש מבינה אותך, יש לי גם בן כזה. רמה חריגה של התמכרות למתוק.. למדתי שצריך להחליט על מספר הפעמים המדויק והקבוע בשבוע שהוא מקבל, וכל פעם שמבקש להגיד לו אתה מקבל מתוק בx, y, z. כשיהיה x, בשמחה. ככל שנכנסים לדיונים זה מחרפן אותו יותר

אני משתדלת לא לענות שבבית שלו ככה(אולי גם עליו כועסים? מאיפה לי לדעת? אולי הוא סתם חרטטן.. )

בדכ עונה משהו כמו "אני לא אמא שלו אני אמא רק שלך ויש לי אחריות רק עלייך ועל הבית שלנו. מה שאחרים עושים- שההורים שלהם יחליטו מה להגיד" במילים כאלה ואחרות.

ארתי לה "אוי ואבוי לו אני כועסת עליו1ף

ופתאום שאני כותבת את זה אני מבינה שזה ממש לא קשור ולא מאיים

איזה מאתגר זה חינוך ילדים כמה שתלמדי בסוף תצא טעות

יודעת שהרבה מהסביבה שלנו שונה מאיתנו ושהילדים שלי נמשכים לחלק מהדברים שהם רואים בחוץ ולא מתאימים לנו.

אני לא רוצה לתת להם תחושה שיש גבולות אוניברסליים וזה סבבה לפעול מחוץ להם או שאין לי מושג אם יש מישהו שמתנהג אחרת מאיתנו וזו אפשרות רחוקה. ההיפך, אני יודעת שיש אחרים שמתנהגים אחרת, אולי זה קורה הרבה גם, וזה שהם עושים כך וכך לא הופך את זה לטוב. אנחנו אחרים ומתנהגים אחרת.

כמובן לגבי הדבר הספציפי אין לי מושג אם בבית שלהם זה בסדר, אבל לא ממש אכפת לי, אני משתמשת בזה כדי להעביר מסר 

אז זה המסר שחשוב לי להעביר לילדים שלי- את הילד הזה ההורים שלו יחנכו, בבית שלנו עושים ככה נקודה. מה קורה בבתים אחרים- לא אכפת לי.

החישוב שלי הוא כזה (לא יודעת האם נכון הלכתית)

מה אישה עשתה לפני 200 שנה?

הלכה לסופר פראם כדי לקנות את הדבר הספציפי להוריד עור קשה מכף הרגל? הקפידה להשתמש בליפה הכי ממרקת בבית? הקפידה לקנות את המקל הארוך לגב?

התקלחה. במקרה הטוב. הלכה לנהר (לא מקנא בה), חזרה הביתה.

היום אני עושה מקלחת טובה. עוברת כדי לראות שהכל בסדר. לוקח לי 30-40 דקות בד''כ. מהרגע שאני נכנסת למקווה עד שאני בחוץ 10-15 דקות כתלות בעומס במקווה

(יש ארגונים שאפשר יום קודם, ציפורניים, לק וכו').

מורידה שיערות וגוזרת ציפורניים

אמבטיה של רבע שעה בערך

משפשת את העור של הרגליים שבישיבה של כמה דקות במים מתרכך ויורד בקלות

מקלחת טובה

מסרקת את השיער תוך כדי שלא יהיו קשרים.

צחצוח שיניים וחוט דנטלי

עיון בכל הגוף וזהו

גג 40 דקות

ובמקוה ציק צאק אם אין תור תוך רבע שעה אני בחוץ

גזיזת ציפורניים, גבות, שפם, הסרת שיער - יום לפני

ביום המקווה מקלחת טובה, ניקוי טבור ואזניים במקלחת עצמה, צחצוח שיניים, עיון

אולי קיבלת בהדרכת כלות מנהגים וחומרות שונות?

שווה לבדוק את זה

ולהבין את ההלכה כמו שצריך..

אני אישית קיבלתי הדרכה מהכלה של הרב דוב ליאור והיא נירמלה ואיפסה אותי ואת ההתארגנות ממש.

היום )טוב גם נשואה כמה דקות..( מתארגנת בארבעים דקות גג

תלכי ותשאלי

זה לא אמור להיות מורכב בכלל.

דף A4 עם רשימה ארוכה של כל מה שצריך לעשות… אני עוד לא זוכרת הכל בעצמי.

בסוף זה לא באמת לוקח כל כך הרבה זמן, פשוט לראות את כל הרשימה ההיא, זה מלחיץ…

מי הרב שלכם?

אולי בעלך יכול לתת לו את הרשימה שיסמן מדרג-מה חובה, מה רצוי, מה רק אם נשאר זמן וכח?

כי באמת לא הכל זהה וזה חשוב לדעת.

אותי מדריכת הכלות לימדה שצריך פשוט לעבור על כל הגוף מלמעלה למטה מכל הכיוונים

לא צריך שום רשימה בשביל זה

רק לעבור

ראש- לחפוף, לסרק

פנים-מה שאת מקפידה(בגדןל לרוב הדעות שיערות מחוברות הן לא חציצה). לקנח אף, לצחצח שיניים, לבדוק אוזניים ולהוריד עגילים

חזה, בטן(טבור לפעמים צריך לנקות) גב, ידיים ישבן וכו- לסבן, לשטוף, לעשות עיון שאין חציצות..

וזהו פשוט לעבור על הגוף שלך, בעצמך.

אם עברת על כל הגוף את בע"ה מוכנה לטבילה.

וזה מצטמצם פלאים.

אני הייתי גם כמוך בשנים הראשונות, ואחרי שלמדתי הבנתי שזה לגמרי סתם.

יום לפני מורידה שערות וצפרוניים, נשאר רק להתקלח ולעסור על הגוף שאין כלום.

מקלות אוזניים ושפם קצת זה גם יום לפני.

אין באמת הרבה עשיה.

אבל באמת זה מבהיל בהתחלה. לאט לאט ❣️

כמו שכתבו פה זה לא אמור לקחת יותר מדי זמן

ולא משהו חריג

בגדול להוריד שערות איפה שאת רגילה, ציפורניים ומקלחת טובה.

אפשר לפצל ליומיים וזה מאד מקל.

לי עוזר אחרי המקלחת לעבור על הגוף מלמעלה עד למטה לוודא שעשיתי הכל- שיער אוזניים עיניים שיניים וכן הלאה.

אם אישה שנפלה לנהר נחשב שטבלה או לא. הדיון הוא לגבי האם צריך כוונה בטבילה או לא.

אבל תחשבי שאם יש מקום להגיד שאשה שנפלה, עפ כל הבגדים שלה, בלי לעשות שום הכנה לפני- יכול להיות שנחשב שטבלה אז זה כבר מרגיע קצת.

עכשיו באופן פרקטי- קודם כל ללמוד מחדש את דיני הכנה לטבילה והלכות חציצה. כשלומדים את זה בהדרכת כלות הראש שלנו עסוק בעוד מליון דברים ואנחנו לא עד הסוף קולטות. כשלומדים מחדש פתאום מגלים מה באמת עיקר הדין, מה התווסף וזה מסדר את הראש.

ומצטרפת למה ש @טארקו כתבה.

שימי את הרשימה בצד. תעברי על הגוף מלמעלה למטה.

חפיפה, אוזניים (לנקות את החורים של העגילים אם ככה את נוהגת), פנים נקיות מאיפור. רחיצה של הגוף, הורדת שיערות (אפשר ומומלץ יום לפני.) ציפורניים בידיים וברגליים (גזוזות או נקיות אם את מאריכה).

זהו. לא להשתגע. לא צריך לקחת יותר משעה כולל הכל. רובינו מתקלחות כל יום או כל יומיים. זו לא המציאות שהתקלחו פעם בשבוע אז הצטברו על הגוף לכלוכים שצריך להתאמץ כדי להוריד.

ומציעה גם- לשנות כיוון. אם מתאים לך, אם לא מתחברת- תדפדפי.

את מתכוננת למפגש מחודש עפ בעלך, זמן קצת להשקיע בעצמך.. (אני נגיד בתקופות בלי מקווה מגיעה להורדת שיערות פעם באפעם.. ), אפשר להתפנק באמבטיה כיפית וטובה, אפשר למרוח *אחרי הטבילה* קרמים מפנקים.

במקום צ'ק ליסט מלחיץ- השקעה בעצמי.

במקום לחץ מהיום הזה- ציפייה אליו, ליום שהוא שלי ואני חושבת בו על עצמי ומה עושה לי טוב.

בהצלחה!

מבינה אותך ממש!

חוץ מעל העצות שנתנו פה לפני,

אני רוצה להגיד לך לנשום אוויר ולדעת שזה הולך ומשתפר.

הניסיון הופך את זה ליותר קל.

זה נהיה יותר מוכר.

ואם הזמן עובר ואת בלחצים גדולים וחרדות, אחרי שהתייעצת עם דמות שתעשה לך סדר מה הכרחי, שתדעי שיש לנשמת תכנית ליווי למי שיש לה חרדות סביב ההלכות...

אבל זה ממש לא חייב להיות המקרה שלך.

זה פשוט סיטואציה שחדשה לך וזה בסדר שלוקח זמן להתרגל.

מזכירה את כל זה גם לעצמי 😅

יש דברים שהם לא עיקר הדין ובעקרון כל ההכנות לא אמורות לקחת כולל הכל שעה....

יש היום מקוואות שיש שם גם רשימה לי זה עושה סדר...   אני חושבת שהגן עדן מגיע על הרצוא ושוב, על המרחק , הקושי, פחות על המקווה עצמו😄תנצלי את הימים האלו , שאת עדיין נשואה טריה. תהני מהמקווה, תקחי לשם איפור ,תתפארי אחרי , תפתיעי את עצמך, תני לעצמך להתפנק ביום כזה ...

בהתחלה זה ממש כמו הר.

אחר כך זה נהיה הרבה יותר פשוט.

מה שאת רגילה ביום יום זה מה שאת צריכה להקפיד עליו+ כמה דברים כמו גזיזת ציפרניים.

השאר זה לא חובה,עור קשה ברגל זה לא חציצה לא חייבים להוריד,שערות הם לא חציצה לא חייב להוריד,

ראוי להוריד אם את מקפידה להוריד אבל לכתחילה זה לא חציצה.לצחצח צריך אבל לא לחפור מעבר זה ראוי ומהודר אך זה לא חציצה.

וענו לך נכון הכוונה לעבור על כל הגוף ולראות שבעצם הכל נקי,שזה בעצם עיון ולהתכוון שזה עיון.

אפשר לפצל את ההכנות ליום יומיים לפני.

העיקר שזה יהיה בנחת ברוגע.

אחד - היחס של הילדים שלך למשפחות ברוכות ילדים,

השני - היחס של הסביבה למשפחות ברוכות ילדים.

בקשר לעניין השני אין הרבה מה לעשות... אולי רק אם משנים מקום מגורים. (אנחנו גרים בשכונה שבה רוב המשפחות ברוכות ילדים. אנחנו ספציפית גרים בבניין שבו שאר המשפחות מבוגרות יותר ועם פחות ילדים, ובכל זאת אף פעם אין תלונות על הילדים שלנו, פשוט כי זה המקובל פה בסביבה... וגם כי הם שכנים טובים ומתחשבים ב"ה. היו להם רק בקשות ספציפיות וצודקות).

בקשר לעניין הראשון - האם כל הילדים שלך חושבים כך?

יכולה לומר שאני גדלתי במשפחה ברוכה, ותמיד רציתי גם שיהיה לי כך, ואילו האחות שאחריי לא אהבה את זה ותמיד אמרה שלה לא יהיו הרבה ילדים... אז זה לגמרי תלוי באופי, לא ביכולת החינוך של ההורים.

(הילדים שלי בגדול עוד לא לגמרי הביעו רצון ספציפי. כן נראה שטבעי להם שגם להם יהיו משפחות גדולות - שוב, כנראה מכיוון שזה מה שהם מכירים. אמנם יש קרובי משפחה בסגנונות אחרים, אבל עדיין סביבת המגורים משפיעה יותר, כך נראה לי. וכמובן, יש לי עדיין גם ילדים צעירים, אין לדעת מה יחשבו בהמשך)

לא כל הילדים שלי חושבים ככה. וגם כאלה שכן , יחס שלהם משתנה כל הזמן. לפעמים זו דרך שלהם למרוד . או לסחוט משהו. הם טובים בסחיטה רגשית.

לי אישית לא משנה אם יהיה להם ארבעה ילדים או עשרה , העיקר שיהיו בריאים. 

אולי תנסי להראות להם שזה לא מפעיל אותך - תאמרי להם בדיוק מה שכתבת פה, שאת מתפללת לנכדים בריאים ולא משנה מה יהיה מספרם.

ומן הסתם הם עוד יגיעו לדעתם האמיתית כשיהיו מבוגרים...

כשתגדלו תעשו מה שתרצו/ בבית שלכם תעשו מה שתרצו..

זאת אומרת שיש להם בחירה חופשית וזה בסדר לא לרצות משפחה גדולה, לא לכל אחד זה מתאים.

אמא שלי הגיעה ממשפחה ברוכה וממש לא רצתה את זה ואנחנו מעט אחים, אני לא אהבתי שאנחנו קצת ורציתי יותר, גם אם לא משפחה גדולה.

מה הנקודה? כל אחד ומה שמתאים לו! אין מה להתרגש. מותר להם לחשוב אחרת. 

לגבי היחס של הילדים למשפחה הגדולה שלהם-

כותבת מהחוויה שלי:

בסוף, כל אחד צריך להרגיש שיש לו מקום.

כל אחד צריך להרגיש שרואים אותו.

ואצל כל אחד הצורך הזה בא לידי ביטוי בצורה אחרת.

אני באמת מאמינה שכשילד מקבל את המקום הזה לפי הצורך שלו,

זה יהיה רפואה ללב שלו.

וצריך חכמת הלב לעניין.

לדוג'-

נניח משפחה שהבנות רגילות להיות בשותף בבגדים, להחליף ולקחת אחת מהשניה,

ויש בת אחת שזה לא מתאים לה.

היחס יכול להיות: צריך לחנך אותה לחלוק, היא צריכה לעבוד על המידות (ואז להכריח/ לעשות מצפון/ לשכנע וכו')

והיחס יכול להיות: צריך לכבד את הצורך שלה ברכוש אישי משלה, בנפרדות (ואז לתת לה את המקום הזה ולאפשר לה בגדים רק שלה).

מאמינה שכאשר ילד מקבל את המקום,

שהוא מרגיש שרואים אותו (גם את הטוב והמיוחד שבו וגם את הצרכים שלו)

הוא לא יהיה בעמדה מתריסה מול המציאות.

זו אמת שנכונה לכל ילד בכל גיל ובכל משפחה.

במשפחה גדולה, יש התכנות קצת יותר גדולה שהמקום האישי יכול לפעמים להתפספס (בגלל גודל, בגלל אחים אחרים שדורשים יותר תשומת לב)

ויכול להיות שילד יוציא תסכול בצורת קיטורים על המשפחה כשבעצם זו דרך שלו לומר שהוא מחפש שיראו אותו בתוך המרחב המשפחתי.

וכשהצורך הזה יתמלא, גם בתוך משפחה קטנטנה וגם בתוך משפחה ענקית-יהיה לו טוב.

אנחנו גם מעל הממוצע ב"ה
גם מרגישה עיניים כזה בגינה, בבניין...
כל דבר משליכים על זה שאנחנו הרבה ואין תשומת לב לכל ילד.

עם בגדים זה הכי בולט, גם בקרב המשפחה שלי המורחבת.
והאמת? שיחשבו, לא אתחיל לחשוב מה כל אחד חושב.
נכון אני לא יכולה לקחת את הבת ב א' לחוג כי יש לי עוד ילדים, אז היא הולכת לבד ורק עוברת חנייה
ולא יכולה ללכת לסדנאת אימהות של הבן הגדול, כי יש במקביל אסיפת הורים אז אבא הולך לבד וכו...
זה המצב.
 

שאם את תהיי בביטחון מול הנושא הזה זה לא כ"כ יפעיל אותך,

את אשכרה הבאת הרבה חיים לעולם, מעל הממוצע,

עברת הריונות, לידות, את מגדלת אותם מוסרת את גופך ונפשך עליהם, תעופי על עצמך! זה סימן לגדלות, לא סימן לקטנות!

אם את בינך לבין עצמך תהיי עם מצפון שמסכנים שאיםמלי מספיק זמן לכל אחד , אוי מסכנים שהבגדים שלהם תמיד משומשים מאח אחר, אוי מסכנים ש... ווטאבר, אז המשפטים האלו מערערים אותך.

פעם ילדה מתבגרת אמרה לאבא שלה- למה להביא כ"כ הרבה ילדים? מה הקטע? ובא שלה אמר לה - תסתכלי פה על כולם, היה אפשר לוותר על מישהו? וזהו, השתתקה. 

בחיים לא שאלתי אותם דבר כזה, כי הם גם ככה אומרים ביוזמתם שכמה מהאחים שלהם צריכים לעבור דירה

(לפעמים הם שואלים אותי בקול רם למה הייתי חייבת לאמץ את אחד האחים)

משתפת מהמקום שלי כבכורה למשפחה בה מספר דו ספרתי של ילדים-

באמת עזרתי בבית הרבה. מאוד מאוד. ברמה בעיני שהיא לא פרופורציונלית לבת בבית.

ואיכשהו, באיזה קטע מוזר, ההורים שלי לא כ''כ הודו על עזרה בבית.

פעם, ברגע של גילוי לב, אמא שלי שיתפה אותי, שאם היא אומרת לנו תודה היא מודה שעזרתי והיא כאילו לא רוצה להיות בעמדה של מוקירת תודה אלא בעמדה שככה זה צריך להיות וזו החובה שלנו לעזור.  (לא יודעת אם הצלחתי להסביר- היא לא רצתה בגדול להרגיש מצפון כלפי העזרה שלנו ואמירת תודה, מבחינתה, נותנת פתח לתחושה שעשינו לה טובה). וזה מוזר כי גם מי שעושה את תפקידו המוצהר-בעיני צריך להודות לו.

עם השנים עלתה בי תחושה קשה של ניצול בהקשרים מסוימים (תוסיפו אופי מרצה, קושי בשימת גבולות.. היו לי אחים שהצליחו להציב גבול. אני לא.

היו גם מניפולציות רגשיות למיניהן- כמו אחרי שטענתי על עומס למול אחיות אחרות אז ה'עונש' שקיבלתי זה שלא הרשו לי לעזור בבית. בכעס. בהטחה. זה היה לא נעים וכמובן שבתגובה התחננתי לעזור..)

לא אפרט פה דוגמאות מחשש לאאוטינג אבל באמת-

המינון לא היה נכון.

ובעיקר היחס לא היה נכון- ילד (בעיני) צריך להיות *שותף* בבית. ילד לא צריך להחזיק אחריות של ניהול הבית.

עוד דברים קשורים- הרבה אמירות של אמא שלי שבשביל גידול הילדים היא פספסה הזדמנויות בקריירה (והיא עובדת הרבה מאוד בחוץ. והגיינה להישגים ותפקידים.. היא ממש לא עקרת בית). אמירות של ייסורי מצפון כמו שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה על ההורות שלה. אבל, היי! את בחרת ללדת וללדת!!

(צריכה להיות הכרת הטוב של ילד להורה אבל לא מצפון ולא תחושות שבגללו פספסו)

האמת שבתורה נערה היה נחמד ה'שבט' שהיינו. אחרי שנישאנו נהיה קשה- כמעט לא היתה שבת שאפשר היה להגיע להורים ולהרגיש בית. תמיד זה היה עם עוד אחים והרגיש 'סניף' ענק.

כשבקשנו להגיע לבד (כלומר להיות בשבת עם עוד שישה אחים רווקים, כן? זה לא לבד לבד) ההורים לא הסכימו כי חשוב להם הגיבוש המשפחתי. ולכן שנגיע עם עוד זוגות. (ומה עם הרצון שלנו? מה עם להרגיש "ילד"?)

זה ב''ה השתנה.

בגדול הרבה פעמים שהאינדבדואל במשפחה הלך לאיבוד.

כמובן היו גם מלא רגעים יפים וכיף וגיבוש ותחושת עוצמה של משפחה גדולה. וכל מיני מצבים שהשקיעו בי כשהייתי צריכה..

אבל מה שפירטתי פה (ואמאלה מרגישה חשופה) זה כדי לתת איזושהי תמונה של מציאות שעלולה לגרום לתסכול ומרמור של הילדים.

גם אצלי בבית- הילדים עוזרים. ברור. גם אני חושבת שילד הוא חלק מהמערך המשפחתי ולכן שותף בזכויות ובחובות.

אבל הגישה שלי לזה שונה.

אני אומרת הרבה תודה. הרבה משבחת. גם גוערת כמובן כשצריך..(;

משתדלת לזכור שזה שהם הילדים ואנחנו המבוגרים זה משליך גם על הדרישה מאיתנו ועל האחריות שלנו (ולא רק על הזכות שלנו לקבוע ולהחליט).

בעיקר בעיקר משמעותי לי לזכור שהבחירה להוליד אותם היתה שלי בלבד (ושל בעלי)

ואם כמות מסוימת של ילדים או מציאות מסוימת (אצלי אין הרבה ילדים אבל אלו שיש צפופים מאוד) יוצרת איזשהו עומס או קושי או מחיר- זה שלי..

עוד משהו בעניין- ההורים שלי היו הרבה עושים לעצמם דברים. שזה נהדר זוגית. אבל כילדים הרבה הרגשנו בתחום ה''חובה'' בלי ההנאה.

היתה נפרדות לחלוטין. וזה יצר תסכול.

(תחשבי, לדוגמא- הם היו יוצאים מלא לנופש. המוו. ואני, גם לא בנופש וגם *תמיד מחוייבת*  לעשות בייביסיטר על כולם ועוד לחטוף על הראש שאני לא עושה את זה בלב שלם.)

אנחנו בבית שבנינו משתדלים שהילדים יקבלו מאיתנו הרגשה שגם הם בחלקים של ההנאה.

אתן דוגמא-

יום נישואין של ההורים שלי היה יום שהיינו צריכים להרים להם.

יום נישואין שלנו- הוא "יום הולדת של המשפחה". המסר לילדים הוא: בזכות שהתחתנו- יש לנו אתכם! זה לא סותר שהילדים גם מכינים לנו הפתעה (לרוב בעלי נותן להם סכום כסף שיקנו מתנה ומחנכים אותם גם לנתינה) אבל זה בא אצלם בשמחה ואהבה *ותחושת חיבור*. כי האירוע הזה שייך גם להם..

אני מרגישה שיש לי עוד המון מה לכתוב ועוד מיליון דוגמאות

(גילוי נאות הייתי בטיפול על הנושא הזה, ב'ה עזר אבל כמובן שמצריך עבודה תמידית)

השורה התחתונה שאני באה לכתוב-

ילדים יכולים להיות מתוסכלים גם במשפחה של שני ילדים.

[ובאמת חלק מהדוגמאות שנתתי יכלו להתרחש גם במשפחה קטנה.

אבל אין ספק שהגודל של המשפחה שלי הוסיף משמעותית לעומס.

(למשל- אם היו אחרי 2 אחים והיה מצופה ממני להיות בייביסיטר שלהם, זה היה מסתיים אחרי תקופה יחסית קצרה, כשגדלו.

אבל לי היו שנים שנים שנים של מחוייבות לבייביסיטר על עוד ועוד אחים שנולדו)]

ואולי באמת הם נתלים בטענה של "משפחה גדולה" סתם כמשהו להיאחז בו (כמו שכתבת בכל מיני דוגמאות שאפשר לתת כותרות שונות לאותו מקרה)

ורוב התגובות פה היו לא להתייחס ולדעת שילדים לפעמים באנטי וכו..

ויכול להיות שזה סתם ושזה פינוק או עין קשה על המציאות

אבל

בשביל הסיכוי שזה לא סתם

חשפתי כאן מעט מהחוויה שלי (אני מעל 40. תראי כמה שנים זה מלווה אותי. וככל שאני יותר שנים אמא יש דברים שיותר כואבים לי ביחס לילדה שהייתי)

כדי לומר- שווה לעשות בדק בית.

לראות אם המינון של העזרה שלהם בבית הוא תקין,

לראות את החוויה הילדית מהעיניים שלהם,

ובעיקר לראות מה השדר הסמוי שהם מקבלים (ביחס לתפקיד שלהם, ביחס לאחריות שלהם, ביחס לשמחה *שלכם* במשפחה הגדולה למול אולי שדר של "עול",

האם הם מרגישים שהבחירה שלכם במשפחה גדולה היא זכות גם עבורם או בעיקר עול עומס *עליהם*)

את נשמעת אמא קשובה ורגישה

חיבוק וברכת השם עליך!

נתת לי הרבה נקודות לחשוב עליהן, על המינון הנכון בין בקשת עזרה לבין אי ניצול.

(האמת שאת העניין של לא לומר תודה אני מכירה מחמותי - מהכיוון ההפוך. היא לא אוהבת שאנחנו מודים לה על מה שהיא עושה בשבילנו, כי מבחינתה היא "מחויבת" לעשות זאת בשבילנו. אנחנו לעומת זאת מחנכים לומר תודה גם כי זה חשוב לנפש. וכמובן, גם אנחנו משתדלים להודות לילדים שלנו על מה שהם עושים...)

כתבת ממש יפה

אני רק חייבת להגיד שהמון ממה שתיארת אני גם חוויתי

לא הכל, אבל הרבה מאוד

ולא באתי ממשפחה מרובת ילדים

משפחה ממוצעת לגמרי

זה תלוי המון בגישה ובאופי של ההורים

חיבוק גדול

והתחברתי מאוד לגישה שלך, במיוחד על היום נישואין שהוא יומולדת של המשפחה...

לא יודעת אם זה מעודד אבל נשמע שהילדים שלך הרוויחו אמא מיוחדת מהחוויה הקשוחה הזו

נקודה כל כך חשובה.

אני גם ממשפחה ממוצעת לגמרי,6 אחים, ובכל זאת חוויתי לפעמים תחושה כזו.

גם היה אמירה של אמא שלי שהיא לא צריכה לומר לנו תודה ובכלל היא לא צריכה לבקש כי אנחנו שותפים.

רבתי איתה על זה שנים.

בעיני משפחה זה לא קיבוץ.

יש הורים שמנהלים. ילדים עוזרים.

וגם בין בני זוג שכן יש שיתוף מלא אנחנו ממש מקפידים לומר תודה.

והילדים לומדים. גם על דברים שמובנים מאליהם.

חשוב ממש הנקודה שהעלת פה,

וחיבוק על התחושות ❣️

ובעקבות מה שכתבת אני בהחלט אעשה עם עצמי בדק-בית.
כי אני בגישה שהילדים שותפים ולא מחליפים אותנו
אני לפעמים מתביישת לבקש מהגדולות עזרה, כדי לא להכביד עליהן.
באמת צריך למצוא את הגבול של במה לעזור ובמה לא.
וזה ממש נשמע ששנים היית בייביסיטר, כי כל שנה- שנתיים נולד עוד אח, ועוד ועוד...
וואו כנערה היה לך זמן לחברות? לעצמך? לתחביבים? (כן את מתארת שהשקיעו בך...)
תודה על מה שכתבת.
וממש אהבתי את הרעיון ליום - נישואין.

לא הייתי חלילה שפחת הבית(;

היו תחביבים, חברות (באתי והזמנתי), הייתי פעילה מאוד בתנועת נוער, היו כמה שנים גם של חוגים..

ההורים שלי השקיעו בנו

ונתנו לנו הרבה.

ויש לי הכרת הטוב והערכה על הרבה דברים.

הבית שלנו היה גם מלא בצחוק וביצירתיות, בדמיון ובפיתוח כשרונות,

כן קבלנו הערכה ומילים טובות על מידות ועל הצלחות.. היה לנו המון הווי משפחתי והרבה השקעה בכל מיני תחומים.
 

אני חושבת שהבעיה בכל מה שתיארתי נוגעת בתחומים הבאים:

- מינון (רמת העזרה של הילדים בבית)

- מי אחראי (על הבית..)

- הכרת תודה

- היכולת של הילד לסרב (ועדיין להחשב ילד טוב)

- והוגנות- כשזה תחום מאוד דק ומאוד עדין וצריך להיות כנים ועם אצבע על הדופק.

לדוג'-: הבן מגיע לשבת הביתה. ההורים רוצים לפנק אותו אחרי שהיה בפנימייה של הישיבה שבועיים ולכן כשהוא מגיע הוא לא עוזר כלום. אחותו שבכל השבועיים נמצאת בתורנויות הקבועות  רק מחכה שהוא יגיע ויעשה סופסוף את אחד ממטלות יום שישי, נניח שירותים ומקלחת. ואז מגלה שהוא על תקן אורח נח והיא ממשיכה לעבוד.

או למשל דוג' אחרת באותו הקשר- אחד הילדים שהוא על תקן המרדן, עושה בית ספר להורים והם מחליטים להמנע מעימותים איתו ולאוורר את העזרה שלו בבית.

בעקבות כך התפקיד שלו נופל על אח אחר.

באמת תוהה האם זה פייר. האם ההשפעה של החלטת ההורים צריכה לגבות מחיר מהילדים.

וגם מה הגבול?

אם אמא רוצה ששולחן שבת יפואר בכלים יפים ולא להשתמש בחד'פ גם לא בתבניות וההשלכה של זה-אלו ערימות בלתי נגמרות של כלים שהילדים שוטפים..

לגיטימי? לא לגיטימי?

יש לפעמים פתרונות פשוטים כמו מדיח(;

אבל השאלה במקומה עומדת-עד איפה ועד כמה נכון לקבל את ההחלטות שלנו כהורים, שהשלכותיהן נוגעות באופן ישיר בילדים..

אני חושבת שזה קורה לפעמים באופן טבעי (יצא לי לתפוס את עצמי פונה שוב ושוב לעזרה לילד שנענה בשמחה במקום לזה שעושה פרצופים ומוציא ת'נשמה עד שזז. אבל כשתפסתי את עצמי עושה את זה-השתדלתי לתקן)

מה שאני באה לומר זה

שיש עלינו כהורים הרבה אחריות עדינה ורגישה

וגם מקום לטעות כי אנחנו בני אדם

אבל כל עוד אנחנו כנים והוגנים ומשתדלים להיות ללכת עם האמת ועם הטוב ולתקן-

אז בע'ה נפעל טוב

את האמת כאב לי נורא לקרוא שהם היו יוצאים לנופש ומשאירים לך עבודה, ועוד באים בטענות...

אצלנו היינו יוצאים כל המשפחה יחד, ושההורים יצאו לחול זה היה לבד.

אבל אז לא הייתי בייביסיטר אלא הלכנו לסבתות. זו ממש אחריות עצומה בעולם שאין בו פלאפונים והיה מאוד יקר להתקשר לחול.

מעניין אותי לשמוע אם פעם הצפת את מה שהרגשתי מולם.

את יותר מרגישה שמה שעברת בנה אותך או שמה שעברת גרם לך חסך? ואולי גם וגם..?

היינו גם נוסעים לטייל ולנפוש כמשפחה

והיו לנו הרבה חוויות משפחתיות.

אבל כשהם נסעו לבד ומגיל מסויים אני שמרתי זה היה סיוט.

התחתנתי מאוחר אז שמרתי באמת המון שנים.

אפילו אחרי החתונה..

חושבת שאחד מהדברים שהכי קשה לי זה שלא כ''כ חוויתי הדדיות (בכל מיני מצבי עזרה שביקשתי ולא נענתי. אפשר כמובן לומר שהם נתנו לי את החיים שלי ואני צריכה להיות אסירת תודה על כל ותמיד בעלת חוב כלפיהם..

ועם זאת, בהקשר של העזרה הייתי בטוחה שיום יבוא ואקבל בחזרה בתחומים מסוימים והתבדתי.)

מאמינה שהעניין קשור גם למבנה נפשי ויכולת רגשית.

באזני שמעתי את אחותי אומרת לאבא שלי אחרי שארחה את הרווקים כשההורים נפשו-שהיא תשמח לשמוע ממנו ומאמא שלי תודה..

אני לא הייתי מעזה, כשניסיתי פעם לגעת בנושא- זה היה נפיץ. היא, עושה את זה בקלילות ובחצי צחוק וזה עובר..

לגבי ההצפה של העניין-היו פעמים שזה היה מתפוצץ בינינו. אף פעם לא הצלחנו לפתוח את זה רגוע ומרפא.

עם השנים הבנתי שאמא שלי ישר לוקחת את זה למקום של האשמה ולא מסוגלת להתמודד מול זה.

בכלל להבין שגם לה יש את הפצעים שלה שכנראה גרמו לה לפעול כפי שפעלה, לראות אותה כאדם ולא כאמא זה היה חתיכת לימוד.

עם השנים גם למדתי לא לצפות ולא להתאכזב.

ואז הקשר שלנו יחסית על מי מנוחות.

כשמוצף לי מדי (הרבה פעמים שהצרכים שלי נדחים מפני צרכים זהים של אחים שלי. כבר זיהינו איזשהו דפוס שכבכורה איכשהו אני נתפסת כלא צריכה תמיכה)

אז טיפה מתרחקת עד שיותר רגוע לי..

מה שעברתי קודם כל הוציא אותי לחיים בלבוסטע חבל על הזמן

בכל תחומי תפעול הבית

כמעט כולנו בלע'הר יודעים לבשל, לנקות, לגהץ, לתקן, לצבוע.. גם הבנים וגם הבנות.

שזה גם לזכות ההורים שלנו.

המצחיק הוא שבעלי מגיע גם ממשפחה ברוכה. אבל שם הילדים לא נקפו אצבע.

כשהתחתנו הוא לא ידע לעשות כלום ושוב מצאתי את עצמי עם העול עלי..

עם השנים וההריונות המצב תוקן והרבה מאוד עליו.

היום יש בי איזשהו מקום תגובתי של אין לי כח לעזור ולא בא לי להושיט יד כאילו שבעתי מזה בחיים שלי.

מאמינה ומקווה שאחרי שאקבל את זה אותן לזה מקום- זה יתאזן בע'ה.

מה שעברתי בנה בי הרבה את ההורות שלי

וגם יצר בי פצע גדול שאני מתמודדת איתו בכל מיני הקשרים.

הגדול שלי עוזר המון. אני גם מודה לו ומשבחת אותו בלי סוף, אבל עדיין- העזרה לא פרופורציונלית בעליל.

אמנם זה זמני, רק בהריונות, אבל זו תקופה לא קצרה, והוא באמת עושה הכל והוא רוצה לעזור באהבה ואפילו מציע לעזור בדברים שלא ביקשתי (לקלח ולחתל את הקטן, והוא מעולם לא עשה את זה אבל הוא רואה שאני לא מתפקדת) הוא ממש אבא שלו ואני במיטה סמרטוט

ואי אין לי מה להגיד ולצערי לא מסוגלת פיזית לשנות משהו, אבל כאב לי😔

מראה על הרגישות והלב הטוב שלו.

מציעה לצ'פר אותו ולפרגן לו בחזרה.

לקנות לו משהו מפנק. לתת לו דמי כיס שיקנה לעצמו משהו במכולת בדרך הביתה. לכתוב לו פתק כמה משמעותית העזרה שלו. 

ואני חושבת שברגע שהיחס שלך כלפיו וכלפי העשיה שלו הוא *לא לקבל את זה כמובן מאליו* רק זה עצמו- יכול מאוד לשנות את הרושם שזה יעשה לו בנפש.

כמו שאמרת- מלא להודות.

להעריך אותו בפניו.

להרים לו.

לא ציינת מה הגיל שלו אבל חושבת שגם בגיל צעיר אפשר להיות מולו באיזושהי שקיפות ולשתף שזה זמני ולא מובן מאליו.

וגם לצ'פר אותו על זה.

אפשר ביום כיף עם אחד ההורים (גם יציאה אישית לגלידה יכולה לתת את תשומת הלב הזו), נסיעה מיוחדת לסבא וסבתא,

איזושהי יציאה לאנשהו,

מתנה קטנה..

מה שנראה ומתאים לכם..

בגדול-

לתת לו תחושת חשיבות

יחד עם הערכה

ויחד עם פרגון מעשי.

חיבוק ובהצלחה

ממש כואב לקרוא.

רק בא לי להגיד לך שזה ממש לא חייב להיות ככה ( אמנם נראה שאת יודעת בעצמך אבל בכל זאת...)

אני גדלתי כבכורה במשפחה ברוכה ( לא דו ספרתי אבל כן גדולה)

הייתי עוזרת אבל ממש לא ברמה ובצורה שאת מתארת. בכלל בכלל לא.

אמא שלי לגמרי ניהלה את הבית ואנחנו ברוב טובנו עזרנו לפעמים. ובלי כל התחושות מסביב שאת מתארת.

וממש השארה לקרוא אותך ואיך את עושה את השינויים בחיים שלך.

ותמיד רצינו עוד.

כולנו.

אנחנו כל המשפחה בתחושה שכמה שיותר ילדים יותר טוב, ומאוהבים במשפחה שלנו.

מקור הכוח של כולנו ב"ה.

ותמיד הרגשנו כך.

אני כותבת את זה למקרה שמישהי תקרא את השרשור ותחשוב שתמיד ילדים למשפחות ברוכות לא נהנים מזה...

אז שתדעו שזה יכול להיות ההפך.

שאני עם מלא מחשבות על זה כבר שנים

כל הזמן בבדיקה

כבר לא מאמינה באידאל נכון יותר

אלא בעיקר בהקשבה פנימית

ואמון בהשגחה פרטית

בעלי גדל במשפחה עם הרבה ילדים והוא וכל האחים שלו ממש בטוב עם זה ומשפחה מהממת. והם עזרו בבית. אבל בפרופורציה..לא במקום לחיות..והעובדה שכולם לאורך כל הנשים מאוד קשורים לבית ולמשפחה ואוהבים אחד את השני ומאודדד מעריכים את ההורים והחינוך שלהם

וזה ממ שנותן לי בטחון לא לקשר בדווקא את המורכבויות ישש עם הילדים דווקא למספר ילדים

אלא להתמקד בעיקר באיכות ,בעבודה הפנימית מולם, ביכולת להעניק מרחב בטוח ואוהב ולהשתדל ולהתפלל...

ולא לשדר את הספק

זה הכי גרוע

י שרגעים שהוא צף

כי אני לא גדלתי ככה בכללל

אבל מה יצא לי מזה נכון לא היה עלי אף עול ותפקיד בבית כילדה

פינקו אותי

אבל יצאתי עם תחושת חוסר מסוגלות מול החיים

ובלי חוסן נפשי

ובעיקר בלי שייכות לבית ולמשפחה ממש לבד בעולם

אז וואלה זה לא יותר עדיף לי

ובאמת מאמינה שכל אחד יש לו את הסיםור המושגח לשו

והילדים שלי הנמשות שלהם רצו דוקא את הסיפור 'לנו

משתדלת לאהוב ללמוד לגדול במרחב ההז של האמהות

מתפללת שה' יתן לנו את הכח ואמן שנהיה ראויים לאמון שנותן בנו כהורים

וגם נכון להיות בהקשבה לכוחות

במתינות

בסבלנות

גם בעלי ממשפחה של מלא ילדים סופר משוחרר ומחובר מאד למשפחה ולאחים.

מה שחשוב בסוף זה לשמור על האווירה, והיא לא מושפעת דווקא ממספר ילדים.

וכמובן לוודא שאין חורים ברשתות בחלונות

להרגעה- קרח, פניסטיל, גם להדביק חתיכת סלוטייפ קצת עוזר

אלתוש

די עוזר אפ זוכרים למרוח

אל תקני את האחד בתרסיס, הוא נכנס לנשימה זה נורא..

יש גם את הדוחי יתושים ששמים בשקעים עם נוזל כזה, ויש את הקוטל חרקים (עושה אור סגול שהרחקים נמשכים אליו ואז מתחשמלים ממנו)

אחרי- אלוורה, פניסטיל ג'ל

מעדיפה דברים טבעיים ,

לא אלתוש וכאלו

ויש לערוגות ספריי שמיועד לזה (יש בו ציטרונלה ועוד כמה שמנים)

בדיוק קניתי, מקווה שיהיה מוצלח

לבן שלי הייתה דלקת אוזניים והוא בכלל לא התלונן על כאב, רק היה חום, וכשבאנו לרופאה אחרי 5 ימים (כי היו שישי שבת באמצע אז באנו ביום ראשון) היא ממש נזפה בנו כי זה כבר היה חמור והיה צריך אנטיביוטיקה.

אז לא תמיד הם מראים כאב

אצלנו חופשי מכניסים גם בין לבין, ואני יודעת שבהרבה מרפאות זה ככה

ככה זה אנשים מגיעים לרופא ילדים בלחץ לפעמים... זה לא שאת תמיד יודעת יום מראש. ממש מוזר ומבאס שהתעצבנו עלייך

לגמרי יכול להיות חיידק כלשהו

הרופא לא יגיד לך שאת סתם דאגנית אחרי 5 ימי חום

אצלנו אחרי 3 ימים מבצעים ספירת דם ושתן

לק"י

הייתי בטקס של בעלי עם הילדים, והיה שעמום.

החלק המרגש היה בסוף, כשהם התחלקו לכיתות, וכל אחד קיבל את התעודה שלו.

למדתי לקח להבא, להגיע בסוף.

אז לא היה אפשר להתפצל ככה

מעצבן אותי

למרות שאין לי על מי

אבל אופ

ובאלי להקיא

הסתיים??

בכל מקרה רק רוצה לומר כל הכבוד שאת מוציאה פה כדי להגיע פחות טעונה לבעלך .... מקווה שעזר 

אבל לשמחתי גם בעלי כבר גווע😂

ואחי החמוד הסכים לשמור על הילדה ושנאכל בנחת לפני שחוזרים

אז עכשיו אני אכולה ושבעה ובדרך הביתה

ברוך ה'

תודה לכן!❤️❤️

זה שלב בירוקרטי, לא מהותי. הרופא לא יכול להוציא הפניה למי שפיר, רק ליעוץ גנטי, אז הולכים ליעוץ ושם מוציאים לך הפניה למי שפיר. ככה הסבירו לי בזמנו.

אבל בפעם אחרת שעשיתי בגלל גיל ולא בגללל סיכון למום אז עשיתי יעוץ בפגישה וירטואלית כזה רק לסמן וי. וגם כדי לבחור מה אנחנו רוצים לבדוק ומה לא

אם בכל מקרה לא תעשי, אז אין מה לעשות יעוץ.

אני עוד מתלבטת אבל אם כן אלך פרטי. 

זה מה שיגידו לך

אבל רק אחרי זה הקופה תממן לך את המי שפיר 

זה בעיקר בירוקרטי.

בתוצאות לסיכון גבוה בסקר שליש ראשון או שני, בכל אופן יפנו למי שפיר.

זה משמעותי בעיקר לעניין הזכאות לתשלום מהקופה, ויש מקומות שבהם מחייבים ייעוץ גנטי לפני מי שפיר.

אגב, יש בתי חולים שבהם אפשר לקבוע את הייעוץ לפני הבדיקה עצמה, וזה חוסך לך

כדאי לשאול את הרופא המטפל.

אבל אם לא קיבלת הנחיה להפסיק, אני לא חושבת שצריך.

לא כל הגדרה של הריון הסיכון קשורה להפסקת הנקה.

אולי אתן יודעות יש בעיה עם אספירין בהנקה ?

זה הידיעה שיחסי אישות גורמים להתכווצות הרחם הרבה יותר חזקה מאשר הנקה. אז כל עוד אין הנחיה להימנע מיחסים, להבנתי אין בעיה עם הנקה.

אבל אני לא גורם מוסמך או משו.

לא הייתי סומכת בזה לשאול כל רופא, כי רוב הרופאים מחזיקים בדעות מיושנות לגבי הנקה, ומה אכפת להם לומר לך להפסיק, הם לא מפסידים מזה כלום, בעיניהם אם לא יזיק לא יועיל...