בזמן הזה
"אימאאא" יללה עצבנית הקפיצה את נועה ממקומה.
"רגע חמודי".
המלמול המכני לא נשא חן בעיניו של הלל, ואל היללה הצטרפו משיכות בשרוול.
נועה הפנתה אליו מבט כועס. "הלל, כשאימא אומרת רגע אתה צריך לחכות בסבלנות".
הוא שרבב את שפתיו בעלבון והפנה אליה את גבו.
"מה רצית?" קולה התרכך, והיא שלחה את ידה לכתפו, מסובבת אותו בחזרה אליה.
"כלום" הפגיעה הקנתה לקולו שבריריות לא מוכרת. "אריאל אכל לי את כל העוגה ואת לא שמת לב"
דמעות זעירות נקוו בעיניו הבהירות, וליבה של נועה התכווץ בתחושת אשמה.
"את..." שפתיו רעדו, כאילו המילים נאבקות להישאר בפנים, "לפעמים את בכלל לא אימא שלנו, את אימא של הטלפון".
שפתיה של נועה נפשקו בלי קול.
"מתוק שלי" היא משכה אותו אליה, וכבשה את ראשה בתוך שערו הרך. "אני תמיד תמיד שלכם. גם אם לפעמים אני צריכה לסדר משהו אחר".
הוא התרפק עליה, אבל מבטו, שנשאר כבוי לאורך כל הערב, הבהיר לה שהגבול הדק שבין האימהות לבין ההתמכרות מתחיל להיטשטש.
**
מים, נשיקה, שמיכה, נשיקה אחרונה, וסוף סוף שקט.
נועה שירכה את רגליה לכיוון הסלון, אוספת תוך כדי הליכה פריטים מזדמנים שצריכים לשוב למקומם. הגיע הזמן לקפה ההטענה. אברהם המציא את השם הזה לפני שנים, כשעוד היו שותים אותו יחד בקביעות. הקביעות התפוררה מזמן, והיום בכלל יום שלישי, היום שבו אברהם נשאר לסדר ערב ארוך בישיבה, אבל השם נשאר.
במבט מהיר סקרה את הסלון, מנסה לגבש לעצמה במהירות את רשימת המטלות הדחופות להערב.
לטאטא את הקוסקוס שנפל בארוחת הצוהריים, פינוי מהיר של השולחן הגדול, שטיפה של שני כיורים עמוסים, קיפול הר קטן של כביסה, בדיקת מבחנים והכנת שני שיעורים למחר.
לא מעט, אבל הערב ארוך. אולי תספיק אפילו להתארגן לשינה לפני שאברהם יחזור.
רק תסתכל רגע בסרטון שטלי סיפרה לה עליו הבוקר...
"שלום" קול הדלת הנסגרת ברכות מקפיץ אותה ממקומה. בנקיפת בהלה היא מביטה בשעון הגדול. שתים עשרה בלילה.
"ערב טוב", הסיפוק מאיר את עיניו של אברהם, את קולו. "נו, סיימת לבדוק את המבחנים?"
הוא מסתכל מסביב, וכשהוא רואה את הבלגן על שולחן הסלון ואת ערימת הכלים הגבוהה שבכיור מתחלפת ארשת פניו.
"לא עשית כלום הערב?" הוא משפיל את מבטו לפלאפון האחוז בין אצבעותיה. "שוב?"
"כל אישה צריכה לנוח מידי פעם" היא אומרת, נזופה.
"באמת?" הוא סוקר אותה בעיניים מצומצמות, "את בטוחה שזו המנוחה שלך? את בטוחה שזה מה שממלא אותך? כל ערב? לא אמרת שאת מפסיקה עם זה?"
היא לא עונה. היא שונאת את המבט המזלזל הזה שלו. היא יודעת כמה ההתמכרות הזו רעה. היא לא צריכה את המוסר שלו.
"עוד מעט חנוכה" כאב היה בקולו. "ככה, בדיוק ככה, מצליחים היוונים לכרסם בנו גם כיום".
היא קמה ממקומה בשתיקה וניגשת לכיור.
"לכי" אומר אברהם בעייפות, "את צריכה לישון. אני אשטוף את הכלים".
תחושה חמוצה מתפשטת באיבריה, סוחטת מהם כוחות אחרונים.
הכרית סופגת אותה ואת הריקנות שהיא חשה. "הוא צודק" היא אומרת לאיטה לכרית, ליבה הולם. "עברו שלוש וחצי שעות ולא עשיתי כלום."
"זה לא קורה כל ערב" ניסתה להצדיק את עצמה, אבל קול שפוי ומרושע בתוכה השיב לה: "אבל קורה הרבה..."
**
"חנוכה שמח" השלהבות הקטנות משתקפות בפניו של אברהם, מעניקות להן אור מיוחד.
נועה מחייכת. היא אוהבת את חנוכה. אוהבת את הערבים הרגועים, את המשפחתיות.
היא שולפת את המשחק החדש שקנתה במיוחד לזמן הזה, וליבה מתרחב למראה השמחה הנלהבת של הילדים.
"בזהירות ילדים", היא מפנה את השולחן, מפשילה את המפה, ומסדרת את לוח המשחק.
"אני ראשון" הלל מקפץ על הכיסא, מאושר.
נועה מתיישבת על הספה, מתבוננת בילדיה המרוכזים בחיילי המשחק הצבעוניים.
משהו חסר לה בידיים. היא מאגרפת את כפות ידיה בחוזקה, עד שציפורניה ננעצות בבשרה.
היא לא מכורה. לא יכול להיות שהיא לא מסוגלת להנות משעה שקטה בחברת ילדיה.
אוי! היא שכחה לשלוח לשושי את המתכון ללביבות הבריאות!
"הצלחתי" צווח יאיר באושר, "יש לי עוד תור".
נועה קמה ממקומה. "שנייה אני חוזרת" מלמלה לעבר הילדים השקועים במשחקם, בורחת ממבטו המאוכזב של אברהם.
היא רק תשלח את המתכון ותחזור...
**
שנת ג'תקצ"א לבריאת העולם
נותרו להם שתי חתיכות לחם אחרונות, ובקצה של הגדולה יותר היא מזהה התחלה של עובש ירקרק. מילכה נושכת את שפתיה בתסכול. אולי יחזקאל יצליח להביא היום כמה ירקות. אולי.
היא מוזגת שמן לצלוחית קטנה ומנגבת בתשומת לב את הטיפות הבודדות שזלגו ממנה החוצה. ברצות הק-ל הם יצליחו לשבוע גם מזה.
צעדיו המוכרים של יחזקאל נשמעים מבחוץ, ומילכה מזדקפת, מהדקת לראשה את המטפחת הדקה, ומותחת על פניה חיוך רחב.
חיוך שנמחה מהר מאוד כשהיא רואה את פניו הנסערות של בעלה.
"זה לא ייתכן" קולו רועד, ומנחית בחבטה קלה שלושה מלפפונים כמושים על השולחן הערוך. "מה עוד הם יעוללו לנו?"
"מה קרה?" מילכה מנסה להישמע רגועה, אבל הניסיון משווה לקולה צליל מפוחד וחנוק. "ותדבר קצת יותר בשקט" היא מזכירה, "הבית פתוח".
יחזקאל מעיף מבט קצר אל הפתח, אל הצירים שנותרו עקומים מאז תלשו קלגסי היוונים את הדלת ממקומה, ונאנח.
שתיקה משתררת ביניהם. "אפשר לדבר גם בזמן האוכל" הוא אומר לבסוף, ונע בכבדות לעבר כד המים הקטן.
"אבל..." מילותיה של מילכה אבודות. פכפוך מי הנטילה עונה לה.
"היוונים תפסו את שמעון" הוא אומר אחרי שהוא בולע כזית, ממולל בידו חתיכת מלפפון. "דנו אותו למוות התלייה על שמירת שבת"
"אוי לא" דמעות מציפות את עיניה של מילכה."מסכנה יוכבד. והילדים" קולה נחנק. "ועוד יומיים שוב פעם שבת" כדור עופרת כבד נתקע בגרונה, מקשה עליה את הנשימה.
"זה עניין של זמן עד שיתפסו גם אותנו" מביע יחזקאל את דעתו, קודר. "אנחנו חייבים לעשות לזה סוף".
"איך?" קולה מריר. "תילחם לבדך נגד כל היוונים, עם הפילים הענקיים שלהם, והצבאות המיומנים? תלך מחר בבוקר לארמון של אנטיוכוס ותכניס רעל לכוס היין שלו?"
"לא" יחזקאל מתעלם מהציניות שחוגגת בקולה, "להילחם ביוונים אני לא יכול. אבל להצטרף אליהם..." קולו גווע.
מילכה מרימה אליו מבט המום. קרקור לא ברור פורץ מגרונה.
יחזקאל נועץ בה את מבטו. "מה יש לנו פה?" קולו יורד ללחישה, וידו מחווה סביב בתנועה רחבה. מילכה מביטה סביבה.
"ומה יש לנו שם?" שאלה, סומק פורח בלחייה.
"אוכל", הציע אברהם, "חופש, שחרור" ניצוץ זר בער בעיניו.
"פה יש לנו אמת. יש לנו משפחה, יש לנו אמונה. יש לנו שמחה אמיתית".
הבורות שבעיניו הכאיבו לה.
'תצעק' היא רצתה לומר. רצתה לטלטל אותו, עד שכל הרעיונות המשונים האלו, שמערערים את כל עולמה הפנימי, את כל הביחד שלהם, יברחו לו מהראש. 'למה אתה שותק?'
אבל היא לא אמרה, וכל המילים שאצרו שניהם בתוכם הסתובבו ביניהם, גורמים לאוויר להיות סמיך ומעיק.
היוונים דיברו על אור ועל קידמה, אבל בעיניו של ליחזקאל ראתה מילכה את החושך, את הייאוש ואת הפחד.
"אם תלך אליהם ככה תצטרך ללכת גם למשחקים שלהם" קולה רעד.
ניצוץ נלהב חלף לרגע בעיניו, וכבה במהירות למראה מבטה החודר של מילכה.
"האמונה שלי לא תיפגע בכהוא זה" הוא מצהיר. "אלו לא עבירות של יהרג ובל יעבור"
"זו שעת שמד" היא מזכירה.
יחזקאל מלקט את מעט הפירורים שנשרו מהפרוסה הדקה אל השולחן ומכניס אותם לפיו. "יש עוד אוכל?" הוא שואל. מילכה מנידה בראשה, וקרקור עז שפורץ מבטנה גורם לזוויות פיו של בעלה להתרומם בחצי חיוך, שרחמים ומעט לעג מעורבים בו.
"אני חושב שהחלטתי". הוא קם ממקומו, וביד רועדת מסיר את הכיפה מראשו. הציצית נשלפת גם היא ממקומה שמתחת לחולצה, ומקופלת בשימת לב. הדמעות שנוצצות בעיניו בשעה שהוא נושק להן – אמיתיות, וליבה של מילכה מפרפר בתוכה כמו אבן בכף הקלע. יכול להיות שמשהו במשחקי היוונים מושך אותו, וזה הגיוני ואנושי, אבל הצער שלו על הצעד שהוא הולך לעשות – אמיתי.
אולי זה לא כל כך נורא. רק כלפי חוץ ייראו מתיוונים, ובליבם פנימה ימשיכו להיות נאמנים לה' ולתורתו. עוד מעט ילכו מכאן היוונים, עוד מעט המצב ישתפר, והם יוכלו לחזור ולהראות את אמונתם בגלוי.
נו, באמת. היא נוזפת בעצמה בלי מילים. לא יהיה כל כך פשוט להשתחרר אחר כך מהשפעתה של התרבות היוונית. היא מושכת, היא מלהיבה, היא ממכרת.
וגם אם היא יודעת ומאמינה בכל ליבה באמת שנמצאת אך ורק בתורה הקדושה, ומתעבת את השקר שבתרבות הזרה – לבצע את זה בפועל לא יהיה קל. ויעיד על כך הזיק הנלהב שחלף קודם לכן בעיניו של בעלה.
יחזקאל כבר עומד ליד הדלת, שונה וזר בלבושו החסר.
"אני יוצא" הוא אומר ושולח בה מבט שואל, וכשהיא לא מגיבה הוא ממשיך בקול שקט: "לתאטרון"
דמעות מסמאות את עיניה של מילכה. יחזקאל תלמיד חכם וירא שמיים. הוא חכם וחריף ממנה בהרבה. הוא יודע מה הוא אומר. ובאמת – מה כבר יקרה לה אם תלך לתאטרון, חוץ מקצת אוכל להשביע את רעבונה, וחופש ושלווה שיחליפו את הפחד והחרדה המתמידים שבהם הם חיים עכשיו?
"את באה?" יחזקאל קצר רוח.
מילכה נושכת את שפתיה בכוח. זה גדול עליה.
**
אוף, הסיפור נקטע באמצע. נועה הביטה במסך הקטן באכזבה. היא התחברה למילכה. ללבטים, לקשיים, לרצון לבחור באמת. להבנה הכואבת שלא תמיד הבחירה הזו הולכת יד ביד עם הרצונות האחרים.
מעניין במה מילכה בחרה. חבל שאין לסיפור סוף.
היא הביטה שוב בפלאפון, והבנה חדשה ומפתיעה הנצה בה פתאום.
בהחלטיות קמה ממקומה, כיבתה את הפלאפון והניחה אותו עמוק מאחורי ערימת החולצות שלה.
את הסוף לסיפור הזה היא יכולה ליצור בעצמה.
