ילדתי לפני חודשיים תינוקת בריאה, מתוקה ויפה יפה. היא גם נוחה מאוד וישנה המון, עם זאת מהשאלון שנתנה לי האחות בטיפת חלב עולה שאני בדיכאון אחרי לידה והיא הפנתה אותי לפסיכיאטר.
אני יודעת שאני בדיכאון, ציינתי את השאלון של האחות כדי לתת איזושהי חותמת רפואית..
אני בוכה כל הזמן, אומרת שאני רוצה למות (לא יודעת למה אני אומרת את זה, אני יודעת בהגיון שזה לא נכון למשפחה שלי שאמות, בעלי לא יטפל בהם טוב) אבל זה פשוו כל הזמן עולה לי ועולה לי בראש ויוצא לפה. אני לא מצליחה לחייך לתינוקת ולאהוב אותה למרות שאובייקטיבית אני מאמינה שמאוד קל להתאהב בה. ספציפית אין לי איתה בעיה ממש, אני לא לגמרי יודעת מה הבעיה איפה זה יושב, אבל בא לי פשוט לישון בשקט כמה שנים טובות ולהתעורר אחרי שכל הבלגאן הזה מסתיים. אין לי כוחות לכמויות קקי שלה, אין לי כוחות לנקות את הבית (הוא נראה זוועה) ואין לי כוחות לבעלי שאומר (והוא צודק) שהוא עוזר לי כל הזמן ולכן הוא "לא מבין למה את עצובה". ועדיין זה לא מספק אותי אני לא יודעת למה.
אני כן יכולה להגיד שכל דבר שבעלי עושה או אומר מעצבן אותי, גם דברים שלא עצבנו אותי בעבר ולפעמים אני יודעת שהסיבה אינה מספקת. אני צורחת על הקטנים מרגע שמגיעים מהמוסדות ועד שהולכים לישון. לפעמים אני מרגישה שאני ממש רגע מלהרביץ להם ומתפללת שהרגע הזה לא יגיע. בכל מקרה התורים לפסיכיאטר מאוד רחוקים ואין לי עודף כסף או ביטוח פרטי שיממן לי טיפולים פרטיים. בינתיים דיברתי עם רופא משפחה שנתן לי ציפרלקס ,זה רופא שממש אפשר לסמוך עליו. הוא אמר שזו תרופה לנפש במינון הנמוך ביותר הקיים, אבל בכללי הוא לא ממליץ להתחיל איתה.
השאלות היא: האם יש דרך לצאת מהדיכאון הזה ללא תרופות? ומי שהתנסתה בתרופה איך הוא נחוותה על ידכן?
איך אפשר לא לכעוס על הילדים האחרים ולהימנע מלהגיע למצב של אלימות כלפיהם?
בבקשה תעזרו לי
אני יודעת שאני בדיכאון, ציינתי את השאלון של האחות כדי לתת איזושהי חותמת רפואית..
אני בוכה כל הזמן, אומרת שאני רוצה למות (לא יודעת למה אני אומרת את זה, אני יודעת בהגיון שזה לא נכון למשפחה שלי שאמות, בעלי לא יטפל בהם טוב) אבל זה פשוו כל הזמן עולה לי ועולה לי בראש ויוצא לפה. אני לא מצליחה לחייך לתינוקת ולאהוב אותה למרות שאובייקטיבית אני מאמינה שמאוד קל להתאהב בה. ספציפית אין לי איתה בעיה ממש, אני לא לגמרי יודעת מה הבעיה איפה זה יושב, אבל בא לי פשוט לישון בשקט כמה שנים טובות ולהתעורר אחרי שכל הבלגאן הזה מסתיים. אין לי כוחות לכמויות קקי שלה, אין לי כוחות לנקות את הבית (הוא נראה זוועה) ואין לי כוחות לבעלי שאומר (והוא צודק) שהוא עוזר לי כל הזמן ולכן הוא "לא מבין למה את עצובה". ועדיין זה לא מספק אותי אני לא יודעת למה.
אני כן יכולה להגיד שכל דבר שבעלי עושה או אומר מעצבן אותי, גם דברים שלא עצבנו אותי בעבר ולפעמים אני יודעת שהסיבה אינה מספקת. אני צורחת על הקטנים מרגע שמגיעים מהמוסדות ועד שהולכים לישון. לפעמים אני מרגישה שאני ממש רגע מלהרביץ להם ומתפללת שהרגע הזה לא יגיע. בכל מקרה התורים לפסיכיאטר מאוד רחוקים ואין לי עודף כסף או ביטוח פרטי שיממן לי טיפולים פרטיים. בינתיים דיברתי עם רופא משפחה שנתן לי ציפרלקס ,זה רופא שממש אפשר לסמוך עליו. הוא אמר שזו תרופה לנפש במינון הנמוך ביותר הקיים, אבל בכללי הוא לא ממליץ להתחיל איתה.
השאלות היא: האם יש דרך לצאת מהדיכאון הזה ללא תרופות? ומי שהתנסתה בתרופה איך הוא נחוותה על ידכן?
איך אפשר לא לכעוס על הילדים האחרים ולהימנע מלהגיע למצב של אלימות כלפיהם?
בבקשה תעזרו לי
